"הדו"ח לזקן" 2025 מוגש זו השנה השלישית ביום האזכרה הממלכתי לבן־גוריון – לציבור, למקבלי ההחלטות ול"זקן" שראה בנגב את המקור למימוש הפוטנציאל של מדינת ישראל. כמי שפועלים בנגב, זו גם הייתה הסיבה לצאת לדרך עם הדו"ח, המציג תמונת מצב עדכנית של היקף ההשקעה הממשלתית בנגב ומגמותיה, ומשמש כלי בקרה ציבורי וממשלתי לפיתוחו.

דו"ח 2025 מצביע על אתגר מהותי במדיניות ההשקעה בנגב: מחד, נוספו תקציבים רבים – ובצדק – לשיקום העוטף; מאידך, לא התקבלו החלטות ממשלה חדשות ביחס לכלל הנגב. מצב זה עלול להוביל לפערים פנימיים בתוך הנגב ולגרום לקיפאון בצמיחה הדמוגרפית, הקהילתית והכלכלית.

בנוסף לחוסר האיזון האזורי, הדו"ח מצביע על מגמת האטה מדאיגה בהשקעות הממשלה למען הנגב במגוון תחומים, ובהן גם בציר הפיתוח הכלכלי. לפי ממצאיו, התקציב המיועד לפיתוח שוק העבודה, חדשנות ותמיכה בעסקים קטנים ובינוניים עומד השנה על כ־100 מיליון ש"ח בלבד (ללא החלטת "תקומה") – ירידה של כ־75% משנת 2022.

לתובנות אלה מצטרף נתון מטריד נוסף: 52% מתושבי הנגב שוקלים לעזוב, ומנגד – רק 6% מתושבי ישראל שקלו בשלב כלשהו לעבור לגור בנגב. מרבית התושבים ששוקלים לעזוב ציינו כי תעסוקה ופיתוח כלכלי יהיו רכיב מרכזי בהחלטתם.

מדינת ישראל צריכה כעת להחליט אם היא מסתפקת בשיקום הנגב ובהפעלת מנגנוני חירום, או שהיא מבינה את התפקיד המכריע של הנגב בעתיד המדינה – ומשקיעה בו לטווח הארוך. לא רק בהגדלת התקציבים, אלא גם בהטמעת מודלים אפקטיביים לניהול צמיחה כלכלית־דמוגרפית־אזורית. זהו גם הבסיס למודל הפיתוח של קרן מיראז', שמוכיח את עצמו בפעילות בנגב כבר רבע מאה, ומבוסס על שלושה עקרונות מרכזיים: תפיסה אזורית, מינוף נכסים מקומיים ויצירת יתרון תחרותי בקנה מידה גלובלי.

כך למשל, תעשיית ה"דזרטק" מייצגת יתרון תחרותי ייחודי לנגב – שילוב בין תנאי מדבר, ידע אקדמי ויזמות טכנולוגית – הממקם את האזור כמגרש ניסוי טבעי לפיתוח פתרונות גלובליים בתחומי האקלים, החקלאות, המים והאנרגיה, עם פוטנציאל לייצוא ידע והשקעות בינלאומיות. תעשייה ישראלית־נגבית זו משפיעה כיום על עשרות מדינות בעולם המתמודדות עם שינויי אקלים ותנאי קיצון, מביאה מים ותשתיות נוספות לכפרים מנותקים, ומפיצה את טכנולוגיות המדבר לעולם כולו.

כחלק מבניית זהות כלכלית אזורית ומיתוג מדברי, יש לחזק גם את כלכלת התיירות והאירוח – מנוע תעסוקה משמעותי בנגב המחזק אלפי עסקים קטנים. תיירות חקלאית ויין, למשל, מעצימה גם את החקלאות המקומית ובעלת פוטנציאל של מאות אלפי מבקרים בשנה. כדי לממש פוטנציאל זה, נדרשת מדיניות יזומה מצד הממשלה הכוללת הקצאת קרקעות ייעודיות למלונאות ואירוח, השקעה בתשתיות גישה, ותמיכה ייעודית בעסקים קטנים בתחומים הללו.

גם התיירות הבדואית – נכס תרבותי ותיירותי משמעותי של הנגב הישראלי – סובלת מהיעדר תקציבים לתשתיות, לצד חסמים נוספים. פיתוח כלכלי בשיתוף הקהילות המקומיות הוא קריטי לצמיחת הנגב כולו.

בתחום ההייטק, נקודת אור היא החלטת הממשלה הצפויה למטרופולין באר־שבע, שצריכה להמשיך לבסס את התנופה סביב "רובע החדשנות" שבו אוניברסיטה, בית חולים, חברות הייטק וסטארטאפים נמצאים במרחק הליכה זה מזה, והחיבור ביניהם יוצר ממשק חדשני, המעסיק כ־3,000 עובדי טכנולוגיה. יש להמשיך לבנות על מרכזי החדשנות הפעילים בו, – בהם Synergy7 ומרכז החדשנות לדזרטק ואקלים – ולנצל את מעבר יחידות התקשוב והדיגיטל של צה"ל כעוגן אסטרטגי לטאלנט, חדשנות והון אנושי איכותי.

בנוסף, על הממשלה להרחיב תמריצים ייעודיים לחברות לפתוח שלוחות בכל רחבי הנגב ולעודד תעסוקה איכותית מרחוק. לפי דו"ח רשות החדשנות לתעסוקה בהייטק לשנת 2025, חברות הייטק ישראליות מעסיקות כ־440 אלף עובדים בחו"ל (לעומת כ־400 אלף בישראל). הסטה של חלק קטן מהמשרות הללו לתושבי הנגב יכולה לחולל אימפקט מתמשך – וליצור מצב של win־win בעבור החברות הישראליות.

יוזמות אסטרטגיות של רשות החדשנות, מנהלת הצמיחה של משרד הכלכלה, משרד הנגב והגליל ואחרים כבר פועלות בכיוון זה. אבל נדרשת יציבות גדולה יותר והרחבת היקף הפעולה כדי לייצר שינוי ממשי – בשיתוף פעולה מלא בין הממשלה, השטח, הפילנתרופיה והמגזר הפרטי – וכדי להאיץ את הצמיחה למען הנגב ולמען מדינת ישראל. את חזון בן־גוריון לא צריך לצטט, צריך ליישם.