הדבש שעל העוקץ: מסע אל רדיית הדבש המסוכנת בעולם

מצבן המעורער של מושבות הדבורים ברחבי העולם הדגיש את הקשר הסימביוטי בין הדבש שאנו אוכלים ובין תפקידן השני – אך החשוב יותר – של הדבורים: האבקת הצמחים שחיינו תלויים בקיומם. מלחמות באפריקה, התגברות העיור בדרום אמריקה ושינויים במזג האוויר ואולי בטכנולוגיה מגבירים את מצוקת מושבות הדבורים, ומאיימים על ההאבקה הדרושה כל כך. אך חוץ מהמשברים – המוחשיים מאוד – שדורשים מאיתנו למצוא דרך להמשיך לקיים את מושבות הדבורים, בייצור הדבש עצמו יש יופי פשוט ועצום שאי אפשר להכחיש, ממדבריות תימן ועד הרי ההימליה.

ב־2019 יצא צלם גטי אימג'ס קווין פרייר לתעד טקס רדיית דבש ייחודי במחוז יונאן בסין: "ציד דבש" שמנהלים בני הליסו, קבוצה אתנית באזורים ההרריים בדרום־מערב יונאן, לאורך גבול סין־מיאנמר. "דבש הצוקים" נחשק מאוד בסין, ונחשב לטהור ובריא יותר מדבש רגיל. הוא נמכר ברחבי העולם בסכומים של מאות שקלים לקילו. בנפאל, אותן דבורים חובקות צוקים אף מאביקות את פרחי שושנת האלפים (רודודנדרון) ומייצרות דבש בעל סגולות פסיכדליות, לפי הטענות.

"רדיית דבש צוקים אינה לבעלי לב חלש", סיפר פרייר. "'ציידי הדבש' מתמודדים עם נחילי דבורים ונעקצים שוב ושוב כשהם יורדים אל הכוורות בסולמות חבלים. לעיתים קרובות אפשר להגיע לכוורות הנמוכות יותר באמצעות סולמות עץ או מוטות. הציידים לובשים ציוד מגן ומשתמשים בעשן כדי לגרש את דבורי הדבש הענקיות מהכוורות שלהן ולהפחית את הסיכון לעימות, אבל יש אלפי דבורים בכל כוורת".

הציידים מקפידים לעולם לא לאסוף את הדבש מכל הכוורות באזור, אלא משאירים מספיק ממנו לדבורים כדי להבטיח שיחזרו גם בעונה הבאה. רדיית הדבש הזאת היא מסורת תרבותית וכלכלית של בני הליסו, אולם כיום כבר יש פחות ציידי דבש שממשיכים להשתתף במרדף המסוכן והמתיש אחר האוצר הזהוב. שינויים בתרבות ובחברה אינם הסכנה היחידה למסורת העתיקה, שאינה חסינה מפני שינויי הסביבה: כמה מציידי הדבש טענו שהם מוצאים פחות כוורות מאשר בעבר, ככל הנראה משום שאוכלוסיות הדבורים נפגעת מהשימוש של חקלאים מקומיים בחומרי הדברה ומהתחממות כדור הארץ.