בית ספר בלב הספארי: "כל ילד הוא חינוך מיוחד"

ד"ר עמלה עינת פגשה במשך השנים מאות תלמידים וסטודנטים לקויי למידה במסגרת עבודתה. היא חקרה את תחום הפרעות הקשב והלמידה והייתה שותפה בהקמת מכינה המיועדת לסטודנטים בעלי לקויות כאלה במכללה האקדמית תל־חי. מעשרות המועמדים שהתדפקו על שערי המכינה, היה אחד שזכרה במיוחד. "יום אחד נכנס למכינה בחור שרצה להתקבל ללימודים. בוועדת הקבלה שאלו: אתה קורא? הוא ענה - לא. אתה כותב? לא. אמרו לו - אז אין לך מה לעשות פה", היא מספרת. אחרי שנפסל, אחד מחברי הוועדה הציע שהמועמד ייפגש עם עינת. כשהיו שניהם בחדר היא חזרה ושאלה אותו על הקריאה והכתיבה, וכשענה בשלילה היא אמרה: "זה בסדר. נמצא דרך אחרת".

המועמד, שאולי אלבלק, מתקשה עד היום לקרוא ולכתוב, אבל הוא פסיכותרפיסט, בעל תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, מורה ומטפל. "זאת הייתה נקודת המפנה", הוא אומר. "עד גיל שלושים התאמצתי להסתיר את הדיסלקציה שלי. כשהחלטתי לנסות לגשת ללימודים, עינת אמרה לי 'אתה יכול, זה קטן עליך'. אפילו אמא שלי חשבה שהיא מגזימה. אבל עינת החזירה אותי ללימודים, למרות שהייתי בטוח שזה לא יכול לקרות".

25 שנה אחרי שעינת פתחה לאלבלק פתח של תקווה, גם הוא פתח פֶּתח של תקווה עבורה. לפני כשנה ערכה מחקר חדש על מצבם הרגשי של בוגרי מערכת החינוך בעלי לקויות למידה, והתוצאות היו מדכדכות. כששיתפה את אלבלק בתוצאות העגומות, הוא הזמין אותה לבקר במקום עבודתו בבית הספר בספארי ברמת־גן, ולראות מה הם עושים שם. "אורו עיניי", היא מספרת. "מה שקורה שם זה לא פחות מנס. אמרתי לאלבלק: את מה שקורה פה צריך לכתוב".

וכך נולד "ללמוד עם קרנף בחצר" (הוצאת רסלינג). הספר שחיברו במשותף עוקב אחר סיפורו הייחודי של "בית אקשטיין הספארי", מוסד חינוכי לכיתות ז' עד י"ב, ראשון מסוגו בעולם, הפועל בתוך גן החיות. בית הספר, המיועד לתלמידים בעלי לקויות למידה שנפלטו ממסגרות אחרות, פועל בתפיסה שכל תלמיד זכאי להתפתח מתוך החוזקות שלו ולבסס את תחושת הערך והביטחון העצמי שלו. לפי הגישה שמציגים עינת ואלבלק בספר, השילוב בין חזון חינוכי שנבנה לאורך שנים בידי צוות מחויב ובין המרחב היוצא דופן של גן חיות פתוח מאפשר תהליכי למידה, ריפוי וצמיחה. הספר כולל ראיונות עומק עם אנשי הצוות המייסד ותלמידים בוגרים, המשרטטים את השפעתה ארוכת הטווח של גישה שמקדימה את האדם להישגיו ומזמינה חשיבה מחודשת על הקשר בין חינוך, טיפול ואנושיות במערכת החינוך הישראלית.

בית הספר בית אקשטיין הוקם לפני עשר שנים ביוזמת הווטרינר הראשי של הספארי, שחיפש מסגרת לבת משפחתו. כ־150 תלמידים לומדים בבית הספר, 13 בכל כיתה, ותוכנית הלימודים משלבת את מקצועות הליבה - תנ״ך, היסטוריה, מתמטיקה ואנגלית - עם מרחב הספארי ועולם בעלי החיים. הלמידה מתקיימת במתחם פתוח הצופה אל חיות הבר, והגישה מעודדת חשיבה יצירתית, פתרון בעיות ויוזמה לצד חיבור מתמשך לטבע.

הרעיון לחקור את סביבת בית הספר, הגיע, כאמור, אחרי שעינת כמעט הרימה ידיים. בספרה  "הדלת עדיין נעולה" (שיצא לאור ב־2024, גם כן בהוצאת רסלינג) היא תהתה מה השתנה בחינוך המיוחד בשלושים השנים האחרונות. "זה התחיל במחשבה אופטימית: עם הזמן, כך שיערתי, מערכת החינוך השתנתה ויצרה כיתות קטנות, מערך אבחונים והוראה מתקנת", היא מספרת. "רציתי לבדוק מה קורה עם חבר'ה שמסיימים תיכון, בעלי הפרעות למידה, מתוך הנחה שיש שינוי עצום בדימוי העצמי שלהם בגלל ההתכווננות של מערכת החינוך וגם של ההורים, ולגלות אם השתנה משהו עקרוני". ממצאיה, כאמור, היו עגומים ומייאשים. "הדימוי העצמי הנמוך והתחושה של הסיכויים ביחס לעתיד נשארו זהים", היא מסבירה. "אותה פגיעה באגו, אותה פגיעה בביטחון עצמי, אותו חוסר סיכוי. הייתי בייאוש מקצועי. תמיד טענתי שהתחום הרגשי מוזנח וניסיתי לדחוף לטיפול בו, אבל זה בקושי נעשה. מה עוד יכולתי לעשות ולא עשיתי בעניין הזה?"

עינת קושרת את הייאוש גם להיסטוריה של תחום לקויות הלמידה. במשך שנים רבות לא הייתה בארץ מודעות מספקת ללקויות למידה, ורק בסוף שנות השמונים, בעקבות מחקרים שנעשו בארצות הברית, משרד החינוך שינה גישה והחל להכיר בכך שייתכן "סינדרום" שבו הילד לא יודע לקרוא או לכתוב או אפילו לשבת במנוחה, אך הוא בכל זאת נבון וכדאי לעשות עם זה משהו. "כשבעולם כבר היו מחקרים, כאן עוד לא ידעו כלום", היא אומרת. "מסוף שנות השמונים מערכת החינוך התכווננה לדבר הזה דרך ניסיונות שונים 'לתקן' את הלמידה. והיום, כשבודקים את זה, רואים ששום דבר לא נעשה בצד הנפשי והרגשי של החבר'ה האלה. מה שקורה לילדים כמו שאולי, שהוא חכם מאוד ואינטליגנטי מאוד, הוא שהם לא יכולים ליישם כלום מהאינטליגנציה שלהם בתוך המערכת הפורמלית, ולכן הם מפתחים דימוי עצמי וביטחון עצמי מאוד נמוכים". היא נזכרת במה שאמר לה אלבלק אחרי שסיים את התואר הראשון: "אני יודע שסיימתי את הלימודים, אני יודע בראש שאני חכם, אבל בבטן אני מרגיש שאני אפס. ואני בטוח שכולם ייווכחו בזה עוד מעט כשאני אלך לחפש עבודה, וגם את תיווכחי בזה שאני צודק".

שאולי אלבלק: יום אחד, בכלוב הקופים, היה קוף אחד שעלה על העמוד והתחיל לצעוק. אחד הילדים אמר: 'נראה לי שהקופים מארגנים מרד, והוא, הקוף הזה, ינהיג את המרד'. ביום אחר, כשיצאנו מאזור הצבים, אחד הילדים אמר: 'מכל החיות הייתי רוצה להיות צב. כשהוא מכניס את הראש פנימה יש לו שקט'. מתוך זה אתה מבין כמה רעש יש לילד הזה בראש"

זאת צלקת שלא מרפה כל החיים, היא מוסיפה, "בוודאי אצל מי שלא טיפלו בהם בכלל. והספר הזה נותן הנחת יסוד שונה: הטיפול באישיות הכללית, בנשמה ובנפש, חשוב בהרבה מההוראה המתקנת, מהכיתות הקטנות ומהאבחונים. הפרופורציה בין הטיפול הרגשי והתמיכה ובין אסטרטגיות ההוראה צריכה להתהפך. צריך לעסוק באדם ולא בתלמיד – זאת כל התיאוריה על רגל אחת".

שלא נדע

במהלך השיחה מתגלה דינמיקה מיוחדת בין השניים: הבנה עמוקה, כמעט אינטואיטיבית, של נקודות הכאב והכוח זה של זו. עינת מדברת ואלבלק משלים, אלבלק מספר ועינת כבר יודעת לאן הדברים הולכים. נדמה שהם מחזיקים יחד סיפור אחד, שבו פצע, אמון ותקווה אינם שלבים נפרדים אלא תנועה מתמשכת. ד"ר עמלה עינת היא, לדבריה, "בת להורים סוציאליסטים שקראו לי עמלה במקום עמליה ומאז אני עובדת כל הזמן". היא בת 86, תושבת תל־אביב, בזוגיות, אם לשלושה וסבתא לשישה. היא ד"ר לפסיכולוגיה חינוכית, מומחית ללקויות למידה ולהפרעות קשב וריכוז, שכתבה ספרי מחקר ועיון רבים בנושא – אבל בכובעה השני, הפורה לא פחות, היא סופרת שחיברה כארבעים ספרים לילדים, לבני נוער ולמבוגרים.

ספרה הראשון, "שיטת חנה'לה", גולל את סיפורה של ילדה דיסלקטית עוד ב־1978. "כתבתי אותו בעקבות טיפול בילדים עם לקויות למידה, והספר פרץ דרך וסייע להבין שיש תופעה כזו", היא אומרת. "אם ילד לא מסוגל לכתוב ולקרוא, זה לא אומר מאומה על האינטליגנציה שלו, אבל כן על הסבל הנורא שלו. כשהספר התפרסם התקשר אליי יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, התוודה שהוא קורא ובוכה, ושאל מה יוכל לעשות כדי לעזור. אני עוברת בין טיפולים להרצאות וכתיבה, בהרגשה שאולי־אולי זה יעזור טיפה לאיזה פרומיל מהתלמידים שסובלים".

"ואני הפרומיל", מחייך אלבלק. הוא בן 54, תושב תל־אביב, נשוי ואב לילד. הוא גדל בבית־השיטה ושני הוריו היו חברים בגבעטרון; אביו חנוך הוא סולן הביצוע המרטיט לפיוט "ונתנה תוקף" בלחנו של יאיר רוזנבלום. כיום אלבלק מטפל בבית הספר בספארי, והוא אחד מחברי הצוות המייסד שעיצב במידה רבה את רוח בית הספר. "שטח הספארי הוא מרחב גדול ופתוח, לפני הכול", הוא אומר. "זה שונה מאוד מסביבה לימודית של בניין עם מסדרונות ומדרגות. אנחנו נמצאים במבנה שטוח, ומהחצר רואים קרנפים, זברות, ג'ירפות. כשאת רק נכנסת למקום הזה, נדלק האור. לא משנה באיזה מצב רוח קמת בבוקר. זה סוער ורגוע גם יחד.

"גן חיות כמרחב למידה זה טוויסט גדול. יום בשבוע נמצאים בספארי ליום טיפול בחיות ויש מגמת 'טיפול בבעלי חיים' ברמה של 5 יחידות. השאלה שהעסיקה את הצוות המייסד היא איך משתמשים במרחב הזה למטרות חינוכיות. כשהגענו לכאן לפני עשר שנים לא ידענו מה לעשות, כי אין עוד מודל כזה. התחלתי להסתובב בספארי עם תלמידים ולפתח את מה שקיבל את השם 'גילוי עצמי': זה אומר ללכת עם התלמיד בלי לדעת מה אנחנו הולכים לעשות. בשיטוט הזה נגלה יחד את המחשבות של התלמיד, את הכוחות שלו. קשה לי לספר מה אני עושה שם כי אני לא מתכנן. יש אנשי חינוך שאומרים: 'את זה אנחנו לא יכולים לעשות. איך אפשר להתנהל עם חוסר ידיעה?'. אבל זה גם דבר – ללכת בלי לדעת. היו לי בהתחלה ויכוחים עם מטפלים שאמרו: 'אנחנו לא יודעים איך לעבוד בגן חיות, זה לא מה שלמדנו'. ואני אומר: יש לנו פה הזדמנות לפתח משהו חדש".

בעבר הוא עבד בבית ספר אחר ללקויות למידה שהיה סמוך לחוף, ושם "הים היה הכלי, והייתי הולך עם תלמידים לים. אחד הדברים שקשה לעשות זה להתנהל בתנאים של חוסר ודאות. אנחנו רגילים לרדוף אחרי תנאים של ודאות, והחיפוש הוא הדבר הנפלא. מה הוודאות של הילדים האלה? שהם דפוקים. אז פתאום אני אומר לילד: בוא לא נדע.

"כשילד נכנס למבחן ומשקשק, אני אומר לו 'אני חושב שאתה חכם, ולא משנה מה התוצאה של המבחן – אתה תצא אותו אדם. אני לא אחשוב עליך משהו אחר בגלל התוצאה, כי הקשר שלנו לא מתבסס על ציונים; הוא מתעסק בחיים'. וכשאנחנו הולכים לספארי לראות חיות, אנחנו לא מתעסקים בשאלות כמו למה אתה לא לומד, אבל אנחנו כן מתעסקים בלמידה, כי אנחנו עסוקים בקשר עם ההורים, באכזבה שהוא מאכזב אותם, בפחדים ובקשיים שלו. זה תהליך ארוך שבונה אמונה, וזה דומה למה שקרה לי כשהגעתי אל עמלה".

ד"ר עמלה עינת: "נערה שסיפרה על הטיפול שלה בג'ירפות אמרה שהג'ירפה לא נותנת מנוח לגור שלה, רצה אחריו ודואגת לו. זו הייתה הפעם הראשונה שהנערה חשבה על אמא שלה, שתמיד כעסה עליה ו'עשתה לה את המוות' על כל דבר. כשהיא הסתכלה על הג'ירפה, היא פתאום הבינה שאמא שלה אוהבת אותה כמו שהג'ירפה אוהבת את הגור שלה, רק שזה עטוף בהרבה מאוד דאגה"

החיות בספארי הן טריגר טוב לשיחה טיפולית על החיים. "יום אחד, בכלוב הקופים, היה קוף אחד שעלה על העמוד והתחיל לצעוק", מספר אלבלק על אחד המפגשים הבלתי צפויים עם הסביבה החייתית. "אחד הילדים אמר: 'נראה לי שהקופים מארגנים מרד, והוא, הקוף הזה, ינהיג את המרד'. ביום אחר, כשיצאנו מאזור הצבים, אחד הילדים אמר: 'מכל החיות הייתי רוצה להיות צב. כשהוא מכניס את הראש פנימה יש לו שקט'. מתוך זה אתה מבין כמה רעש יש לילד הזה בראש. כל זה קורה בגן החיות בצורה ספונטנית - אנחנו לא מביאים ארנב לכיתה באופן מלאכותי, אלא מאפשרים לנפש להשתולל, ואני בתור מטפל תופס את הדברים. אני לא יודע מה יהיה. יכול להיות גם ילד שלא מעניינות אותו החיות, והטיפול נעשה ברחבת החניה. עם כל ילד עושים משהו אחר. היה ילד אחד שכל העניין שלו היה לטפל בחמור פצוע שהתעללו בו. זה היה חמור טוב מזג, ומה שריגש את הילד היה שהוא סיפר שבכל פעם שהוא ניגש אליו החמור נוער לקראתו".

עינת: "התלמידים לומדים להסתכל על כל דבר. היה נער שסיפר שפעם אריה שאג עליו בעוצמה. עד אז חשב שאין בעולם מישהו מפחיד יותר מעצמו. הייתה נערה שסיפרה על הטיפול שלה בג'ירפות: היא אמרה שהיחסים של הג'ירפה עם הגור שלה קשים, כי היא לא נותנת לו מנוח, רצה אחריו ודואגת לו בלי לתת לו רגע. זו הייתה הפעם הראשונה שהנערה חשבה על אמא שלה, שתמיד כעסה עליה ו'עשתה לה את המוות' על כל דבר. כשהיא הסתכלה על הג'ירפה, היא פתאום הבינה שאמא שלה אוהבת אותה כמו שהג'ירפה אוהבת את הגור שלה, רק שזה עטוף בהרבה מאוד דאגה. ההסתכלות על האמא השתנתה שם, ברגע הזה".

איך אתם רואים את המודל של פינת חי בתוך בתי ספר?

אלבלק: "יש פינות חי בתוך בתי ספר; כאן אנחנו בית ספר בתוך פינת חי. זה סיפור אחר. אלה לא חיות מחמד ומשק אלא ג'ירפה וטיגריס ואריה וגורילה ובבון. משהו אחר קורה מול בעלי חיים בסביבה פראית".

עינת: "בפינות חי כופים על בעלי חיים אינטראקציות לא רצויות. ארנבים ושפנים סולדים מזה שנוגעים בהם ושילדים מלטפים אותם כל הזמן. אני לא יודעת כמה מקומות יחליטו בעקבות מחקרים כמו שלנו להקים בתי ספר בתוך גני חיות, אבל זה לא חייב להיות גן חיות. זה יכול להיות גם מוסך או חממה או כל מה שמקיף את התלמידים והוא הרבה יותר רחב מבחינות הבגרות. אנחנו רוצים אותם כבני אדם בתוך סביבה רחבה. אנחנו יכולים לקבוע את הסביבה גם במקום אחר. גן חיות זה כמובן נפלא אבל לא האופציה היחידה".

מתוך הכאב

אלבלק הוא דוגמה מהלכת לפריחה בתוך סביבה רחבה ותומכת: הוא פילס את מסלולו בחיים בזכות דמויות שזיהו את יכולותיו. "הפכתי לעובד סוציאלי קליני ולמדתי פסיכותרפיה, בניגוד לכל הציפיות. בבית הספר לא למדתי דקה. מהרגע שכתבו שתי אותיות על הלוח, הפסקתי לקום בבוקר. הייתה לי דיסלקציה, שלא הכירו אז, ובכיתה ב' הפסקתי להגיע לבית הספר. מה שהציל אותי היה עובד מהמוסך של הקיבוץ שזיהה את החוש הטכני שלי ואמר לי: 'בוא, מעכשיו אתה איתי'. היום אנחנו רוצים לעשות את אותו הדבר בשביל התלמידים שלנו. יש לנו ילדים עם התמודדויות התנהגותיות קשות, אבל בתוך זה יש להם עוד חלקים, וכדי למצוא את החלקים האלה אתה צריך מחויבות ואהבה, וזה המנוע שלנו: להביא תלמיד אבוד למצב שהוא מרגיש מוצלח".

אלבלק מספר על אירוע שמדגים את התהליך הזה: "פעם מטופל נכנס אליי ושבר לחתיכות את לוח השש־בש שנהגנו לשחק בו יחד. הזמינו את אמא שלו לקחת אותו. בדרך הביתה הוא התקשר להתנצל והציע לקנות לוח חדש. סירבתי. אמרתי: 'שברת כי כעסת, ונדבר על זה. אבל אם אתה יכול לפרק אתה יכול גם לבנות'. הבאתי פטיש ומסמרים ובנינו את השש־בש מחדש. מה קורה לנפש כשאתה מפרק ומה קורה כשאתה בונה? אלה שני דברים שחייבים לבוא יחד. לפעמים צריך לעשות פינוי־בינוי".

ד"ר עמלה עינת: "זה לא חייב להיות גן חיות. זה יכול להיות גם מוסך או חממה או כל מה שמקיף את התלמידים והוא הרבה יותר רחב מבחינות הבגרות. אנחנו רוצים את התלמידים כבני אדם בתוך סביבה רחבה. אנחנו יכולים לקבוע את הסביבה גם במקום אחר. גן חיות זה כמובן נפלא"

משם נולד גם תהליך טיפולי ארוך: "התחלנו לבנות בלגו, ועשינו את זה במשך שנה שלמה. הוא בנה את בית חלומותיו, ועד היום אני שומר את מה שבנינו. מדי פעם הוא מסדר את האוטו שחונה בחניה או מעמיד במרפסת דמות לגו שמייצגת את עצמו ומשקיפה משם. ולכל מי שנכנס לחדר הוא מראה את הבית בגאווה: תראה מה בניתי. והילד הזה התחיל ללמוד. הטיפול הזה לא ארך יום או שבוע או שנה, הוא לקח זמן".

בספרם עולה רעיון "המטפל הפצוע", מושג פסיכולוגי המבוסס על הרעיון שמרפא אמיתי הוא מי שחווה פצע, סבל והתמודדות, ומתוך ניסיונו האישי יכול להזדהות ולרפא אחרים. העובדה שחלק מאנשי הצוות בבית הספר הם בעלי דיסלקציה בעצמם היא בעלת ערך, לפי הגישה הזאת. "דיסלקציה כמו שיש לי היא פחד מוות", מעיד אלבלק. "בתחילת הדרך בבית הספר הקריאה היא ערך עליון, ואם אתה לא קורא אתה לא כמו כולם. ואז אתה מסתיר. ואז מתחיל ה'אקטינג אאוט'. אחת השאלות שאני תמיד שואל את התלמידים היא למי קרה שביקשו ממנו לקרוא משהו והוא ענה בלי לקרוא באמת. כולם מרימים את היד. זה יכול לקרות גם לאנשים ללא דיסלקציה, אבל כאן זה אחרת, כי זה מתלווה לדפיקות לב של ממש". הוא מספר שגם בבית הספר הוא מדבר על כך עם התלמידים: "בכיתה ז' אני נכנס לכיתה, שואל את התלמידים למי יש קושי לקרוא ולכתוב, ואז מרים איתם את היד".

"אני לא מאמינה שיש אדם שאין לו פצע", אומרת עינת, "ואם אתה יכול לשתף בזה, יש בכך הרבה כוח. התלמידים מדברים על השיח הדו־סטרי הזה, על כך שהמורה משתף ואומר 'עברתי דברים כמוך', וזה דבר נפלא שיוצר אמון עצום ומחויבות משני הצדדים. זה הופך את החיים. במהלך העבודה על הספר אמרתי לשאולי, בוא נשאל את עצמנו: איך הסיפור שלי ושלך הצליח? איך זה קרה? למה כשישבתי איתך בפעם ההיא בתל־חי, האמנת לי? בגלל הקול שלי? הפרצוף שלי? הרי כל כך הרבה אנשים אמרו לך את זה לפני כן, וזה לא הצליח.

"אמרתי לו שאני מעוניינת לחקור מה קרה ברגעים של המפגש בינינו, ועשינו תרגיל שחזור, שלב־שלב, וראיתי שבכל פעם שהוא השתכנע מן המפגש איתי – זה היה כי אני חוויתי איזו חוויית עומק כאובה מהעבר שלי כילדה. אחד המסרים שאני רוצה להעביר למורים הוא: קודם תתחברו לכאב שלכם ואז תבואו לילד, תבינו אותו, תהיו איתו. לא צריך להיות גאון גדול. צריך להגיע אל הילד מהמקום הכאוב".

בהקשר הזה, של ערך החשיפה והפגיעות מצד המורה, עינת מספרת כי לפני שנים הייתה מרצה לפסיכולוגיה במכון וינגייט, ושם רצתה להראות לסטודנטים גברתנים ובריאים מה זה להיות ילד עלוב וחסר אונים. "הם לא היו מבינים את זה במילים, וחששתי שזה יעבור להם מעל הראש, אז לקחתי אותם לפגייה, ושם עמדנו ליד הזכוכית, עם התינוקות הקטנטנים שמחוברים לכל כך הרבה צינורות ומכים באוויר בידיים וברגליים", היא מספרת. אחות בדימוס שליוותה אותם שמעה את אחד הסטודנטים מדבר עם עינת, וניגשה אליה. היא שאלה את עינת אם שם אמה הוא מרים, ואז אמרה: "אני הייתי אחות פה כשאת נולדת". "באותו הרגע קרה משהו מדהים - התלמידים פתאום ראו את המרצה שלהם בתור פג. אבל גם לי קרה משהו: ראיתי את הפגים הקטנטנים האלה מכים באוויר, לא נכנעים, והבנתי מאיפה הכוחות שלי. משם אני באה. אני לא מוותרת. צריך לחיות ולעזור לאחרים לחיות".

איך מיישמים את זה במערכת חינוך כמו שיש לנו?

עינת: "יש לי שלוש תשובות. הראשונה היא שצריך לראות את הילד - להביט לא בתוצאת המבחן שלו אלא במה שעובר עליו. השנייה היא לבנות בתי ספר ניסויים, עם פחות ילדים, עם משכורות גבוהות יותר, עם תנאים טובים – מערכת חלופית שתקרין על המערכת הכללית בהדרגה. התשובה השלישית דרמטית יותר: צריך להרוס את מערכת החינוך הקיימת ולבנות אחרת. אפשר להתחיל את זה בבית ספר ניסויי עם איזה 'מגרש משחקים' - גן חיות או כל מרחב משחקי והתנסותי אחר".

אלבלק מסכים שאפשר להתחיל גם בתוך הקיים. לדבריו, בכל בית ספר יכול מנהל בית הספר להציב לצוות דרישה ברורה: להיות בקשר עם התלמידים ולהכיר אותם. הוא מספר על מורה שעבד בבית הספר בספארי והלך ללמד אחר כך בתיכון יוקרתי בגוש דן: "הוא היה בהלם. הוא אמר שהמורים לא מכירים את התלמידים ולא רוצים להכיר אותם. הוא אמר: 'אני לא יכול לעבוד בלי להכיר את התלמידים', וגם התלמידים לא הבינו מה הוא רוצה מהם. הם לא הכירו את האפשרות להיות בקשר עם מורה. הבעיה היא שיש מורים שנמנעים מזה, כי ברגע שאתה מכיר צריך להקדיש זמן, ואז צריך גם לעזור, ולילדים יש הרבה צרכים. אחד התלמידים אמר לנו: 'מורה בבית ספר רגיל הוא לא מורה. מורה הוא אדם שמכיר אותי'".

שאולי אלבלק: "מורה שעבד בבית הספר בספארי והלך ללמד אחר כך בתיכון יוקרתי בגוש דן היה בהלם. הוא אמר שהמורים לא מכירים את התלמידים ולא רוצים להכיר אותם. הוא אמר: 'אני לא יכול לעבוד בלי להכיר את התלמידים', וגם התלמידים לא הבינו מה הוא רוצה מהם. הם לא הכירו את האפשרות להיות בקשר עם מורה"

עינת מצטרפת: "ילד אחד אמר לי במחקר: 'בחיים לא רציתי ללמוד, אבל פה לא היה לי נעים. ראיתי שלמורה אכפת ממני עד כדי כך שרק כדי לעשות לו נחת החלטתי לנסות ללמוד – ואז ראיתי שזה די מעניין'. הסיפור הוא תהליכי: זה לא רק להכיר את הילד, אלא להכיר בזכות של הילד שיכירו אותו".

הצלחה וכישלון

הדיון במדדי הצלחה מקבל טוויסט אישי במיוחד כשאלבלק מדבר על עצמו. האם תלמיד יכול לסיים כיתה י"ב בלי לדעת לקרוא ולכתוב ובכל זאת להיחשב הצלחה? "עשיתי את כל הלימודים והתארים שלי בלי לקרוא ולכתוב, הכול עובד בעל פה, והראש שלי מפוצץ ברעיונות", אומר אלבלק. מה שבית הספר בספארי מגדיר כ״הצלחה״ שונה מהמקובל במקומות אחרים, ואלבלק מדגיש שזה לא עניין סמנטי אלא שינוי של נקודת המבט: ילדים שנכנסו לכיתה ז׳ כשהם בטוחים שלא ילמדו באוניברסיטה לעולם מסיימים את י״ב כשהם מדברים אחרת לגמרי.

בעיני עינת, ההוכחה החדה לכך היא משפט של אחת מבוגרי בית הספר: ״זה בית הספר היחיד שהייתי חוזרת אליו״. כלומר בספארי הוטמעה בה תחושת עתיד, נורמטיביות, יכולת להמשיך הלאה. אלבלק מנסח זאת אחרת: אם מורה למתמטיקה מרגיש כישלון כי כל תלמידיו נכשלו במבחני הבגרות, אבל התלמידים יוצאים עם ביטחון עצמי, עם אמונה בעצמם ועם אופק של חיים — האם זהו באמת כישלון? מבחינתו, המדד האמיתי הוא היכן התלמידים נמצאים כשהם בני שלושים, ולא ברגע שהם מקבלים את ציוני הבגרות.

את הפרק בספר שמובאות בו עדויות מפי בוגרי בית הספר פותחת עדותה של נ': "אני זוכרת את היום הראשון במקום הזה. עמדתי ליד הגדר שמפרידה בין הספארי ובין בית הספר, ובצד השני, ממש מולי, ממש לידי, עמד קרנף. זה היה הדבר הראשון שראיתי בבוקר הראשון והייתי מוקסמת. הגודל שלו, העוצמה שלו והשקט שלו הקסימו אותי. לא יכולתי להירגע מהעובדה שאני עומדת כל כך קרוב אליו... החוויה השנייה שלי... הייתה קבלת הפנים של המחנכת. היא הייתה כל כך חמה, מקבלת. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי כתלמידה שקיבלו אותי בשמחה כזאת, ברצון כזה".

לדברי עינת, רבים מהדברים שאמרו הבוגרים נאמרו להם גם מפי אנשי הצוות, בגרסה מסוימת. "מה שהתלמידים אומרים הוא תרגום מעשי של מה שהמורים והצוות הבטיחו", היא אומרת. "המורים הסבירו לאן הם הולכים ומה הם עושים ומה הם חושבים שצריך להיות; הילדים היו יכולים לכפור בזה ולהגיד דברים אחרים, אבל הם תיארו איך מומש הרעיון, וזה מדהים. זה נקלט. הבוגרים מרגישים שהם השתנו ושיש להם סיכוי בחיים, שרואים אותם ואוהבים אותם.

"וזה לא קשור למספר הילדים בכיתה או לאופי בית הספר. איך אמרו לי מורים בבתי ספר רגילים? 'לא נתנו לנו שום כלים, אנחנו לא חינוך מיוחד'. אבל כל ילד הוא חינוך מיוחד. אם ילד לא מתפרע, ולומד בינוני ומסתדר בסך הכול, זה אומר שאין לו צרכים מיוחדים? אולי יש לו יכולות הרבה יותר גבוהות ממה שנדמה? זה לא חייב להיות בילדים שהוגדרו 'חינוך מיוחד'. זה כל אדם צעיר, כל ילד, והמורים לא יודעים איזו השפעה ענקית יש להם על החיים של הילדים".

לא יודעים איך

את מערכת היחסים של המורה והתלמיד מלווה תמיד צלע נוספת: ההורים. "הורים לילדים עם קשיי למידה שלומדים במערכת החינוך הרגילה הם מסכנים", אומרת עינת. "הם לא יודעים מה לעשות עם המצוקה של הילד כשאין לה מענה בתוך המסגרת, ואין הדרכת הורים כמעט. בסוף, ההורים, המורים והילד נמצאים כולם באותה טבעת חנק".

הקיבוץ, אומר אלבלק, לא הועיל. "אתם רואים איפה אני היום, וזה הרבה בזכות אבא שלי, אבל בבית־השיטה – עם הלינה המשותפת, חברת הילדים, המערכת שקובעת מי אתה - הייתי 'עצלן', 'מופרע', ילד עם פוטנציאל לא ממומש. התחושה הזאת ליוותה אותי הרבה שנים אחרי בית הספר. קשה לחיות במחשבה שאתה טיפש, אבל הרבה יותר כואב לחיות בידיעה שלא מימשת את מה שיכולת. גם בבית לא הייתה באמת בחירה: הייתי ילד של הקיבוץ. אני זוכר את אבא שלי נלחם בשבילי, הולך למזכירות ומשנה החלטות שהמערכת סירבה לשנות. שני ההורים שלי התמודדו מול המערכת בחוסר אונים. הם רצו לעזור ופשוט לא ידעו איך".

עינת: "בהרבה מקומות מדברים על טיפוח התלמידים בהתאם לכישוריהם. בהרבה בתי ספר אפשר לתת פעם בחודש פגישה עם יועצת, אבל זה לא העניין. העניין הוא הדגש הרגשי וראיית כל תלמיד ותלמיד בתחושה שאני איתך ואתה לא לבד, ובשבילי אתה לפני הכול בן אדם, לא תלמיד. אתה לא מוגדר על פי הציונים שלך או כמה השקעת בלימודים. יש לך פה נגיעה בבשר ודם, ובנשמה".

השיחה עם השניים מעוררת את השאלה על הכאן והעכשיו האישיים: מה זה אומר לחיות עם דיסלקציה בגיל מבוגר? הרי גם מול לוח הנסיעות בתחנת הרכבת או ביציאה מהסופר, הלוקים בדיסלקציה מתמודדים עם אותן הבעיות שהקשו עליהם בבית הספר. "פעם נסעתי ברכב עם נהג שהיה גם הוא תלמיד שלי בתל־חי", מספרת עינת. "בקטע מסוים הוא האט כמעט עד 30 קמ"ש כי לא הצליח לקרוא מה כתוב בשלטים. הוא סיפר שישב שעה שלמה בשירותים עם ספר תינוקות, מנסה ללמוד בעל פה שורה אחת, ואז יצא לקרוא את הסיפור לילד שלו. הילד בן השלוש הקשיב, תיקן אותו ואמר: 'אבא, זאת לא המילה'. שאולי דיבר איתי פעם על זוגיות ואמר: 'אני רוצה חברה חכמה, שנלך יחד לסרט או להצגה, אבל אני לא יכול לעמוד מול לוח מודעות ולבחור משהו מהרשימה. אז מה אני אעשה? אלך עם מישהי טיפשה? עם טיפשה אין לי על מה לדבר'. ככה זה: החיים מלאים דילמות".

שאולי, איפה האתגרים האלה פוגשים אותך?

"בהשקה של הספר הייתי צריך לחתום על עותקים, וקבענו מראש שעינת תכתוב הקדשה ואני רק אוסיף חתימה. הקריאה שלי איטית ודורשת מאמץ גדול, והכתיבה במחשב לא הרבה יותר קלה כי לוקח המון זמן למצוא את האותיות, צריך לחשוב על כל אות בנפרד. למזלי יש היום טכנולוגיות שעושות בשבילי דברים שלא היו פעם, והייתי בין הראשונים בארץ שקיבלו מביטוח לאומי מחשב עם תוכנת הקראה, הרבה לפני עידן הבינה המלאכותית.

"התחתנתי רק בגיל ארבעים. היו לי מערכות יחסים טובות, אבל תמיד הייתה התחושה שעוד רגע יגלו שאתה לא שווה כלום, אז אתה מסתיר. הייתה לי חברה שכשהיא עזבה אותי שאלה: למה אתה לא עובד על זה, מתקן את זה? הייתי קונה עיתונים ומנסה לקרוא, ולא מצליח. היום יש לי ילד בן 11, חכם ממני, בלי דיסלקציה. הוא קורא, מדבר אנגלית שוטפת, מתכנת, קורא לי סיפורים, ואני בעיקר משתדל לא להפריע. הייתי רוצה שכל מורה יקרא את הספר שלנו, לא כדי ליישם את השיטה אלא כדי לפתוח את הראש, ולהיות קצת יותר הומני".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il