בגן לימדו אותנו לשיר בחדווה ״שימו שמן, שמן זית״, אבל השיר תמיד עורר בי תחושת קבס. לשים שמן? השתגעתם? כילד שגדל באייטיז בישראל השמן סומן כאויב האנושות. מאכלים התהדרו בכותרות כמו ״דל״ או ״נטול״, חמאה ושמן זית נחשבו מוצרים מסכני חיים, בבלו־בנד וגולד־בנד שמנו מבטחנו. מצד אחד חיכינו כל השנה לסופגניות המתוקות ומצד שני נסחפנו באופנת ספירת הקלוריות ומדידת הכולסטרול.
כל זה גרם לחג החנוכה להפוך לשמונה ימים של דיסוננס קוגניטיבי. כמה ייחלתי לביס המטוגן המושלם של הלביבה, ובו זמנית הספגתי אותה בתחושות אשמה ובהלצות שמנוניות. בגזרת החנוכיות בחלתי בחנוכיות השמן המנטפות והודיתי על שזכיתי להיוולד בדור שבו הורידו לנו מן השמיים את הקופסה הכחולה של 44 נרות השעווה הצבעוניים שמספיקים לכל החג בלי להשאיר כתם שמן אחד על הבגדים.
עברו שנים עד שהתאהבתי בשמן מחדש, וראיתיו כפי שראו אותו אבותינו: ״כשמן הטוב היורד על הזקן, זקן אהרן״. את חנוכיית נרות השעווה החלפתי מזמן בכתית ופתילות, אימצתי בחום את רחש הלביבות וייחלתי למראה כף הבלילה הספינג׳ית הנופלת לתוך הסיר המבעבע בשמן החם. אז הנה, לפניכם, קריאה מחודשת בסגולות השמן בחג החנוכה.
בחנוכה מואר הקשר המיוחד והמסתורי בין הנפש לגוף
את שמחת תורה תשפ״ד לעולם לא נשכח, אבל האם אתם זוכרים את חנוכה של אותה השנה? זה היה החג הראשון מאז הטבח הנורא: מילואימניקים הדליקו נרות בין חורבות הקיבוצים בעוטף, פלוגות ראשונות נכנסו לרצועה, משפחות התכנסו בהרכב חסר, ונרות צהובים ראשונים התחילו להאיר את המרחב. בדרך לבית הוריי להדלקת נר ראשון נזכרתי בהסבר של ספר מקבים לכך שחוגגים חנוכה במשך שמונה ימים: כתיקון לחג שחולל. כשהיוונים חיללו את המקדש, היהודים לא היו יכולים לחגוג את סוכות ושמיני עצרת כראוי. ברגע שטוהר המרחב חגגו המכבים השלמה לימי הסוכות, וכך נולדו שמונת ימי החנוכה.
כשנכנסתי לבית הוריי ריח הטיגון מילא את אפי, אורות החנוכייה האירו את פניי, והרגשתי שהנה החג מביא לנו נחמה לגוף ולנפש הסובלים מאז שמיני עצרת, כמו שניחמו את אבותינו בימים ההם בזמן הזה. ואז בין הבתים של מעוז צור הטלפון רטט ובלי משים הושטתי יד להסתכל בו. בשורת נפילתו של גל אייזנקוט קפצה מהמסך וחנקה את הגרון. הנפש התרסקה, ועמה הגוף.
המלחמה חידדה בנו את עומק הקשר המורכב והמסתורי בין הנפש לגוף. ראינו כיצד אנשים שגופם סבל כל סבל אפשרי הצליחו בכוח הנפש לשרוד ולהתגבר. ראינו את מי שנפשו קמוטה וכבויה בתוכו, אך מצליח על ידי הנעת הגוף להחיות את הנפש ולהרימה לגבהים שלא ידעה כמותם. הרבי מלובביץ׳, שהרים את קרנו של חג החנוכה יותר מכל מנהיג אחר בדורנו, נהג לדבר על כך שזהו חג של הנפש ושל הגוף גם יחד, העוסק בקשר המיוחד והמסתורי שביניהם, שמובן לנו רק באמצעות התבוננות בנר: הנשמה קשורה בגוף כ״שלהבת הקשורה בגחלת״, או במילים אחרות ״נר ה׳ נשמת אדם״.
בחג החנוכה זכינו לישועה כפולה: ישועת הנפש במאבק התרבותי והדתי נגד גזירות אנטיוכוס, וישועת הגוף במאבק הצבאי על ריבונות ואוטונומיה במלחמות המכבים. וכתמיד - שני המאבקים קשורים זה בזה. לכן קבע הרבי מלובביץ׳ שכשם שיש מצוות הדלקת נר לנפש, יש גם מצוות שמחה במאכלים בחג לגוף. וכאן נכנס השמן לתמונה: השמן שבו אנו מדליקים את הנר הוא השמן שבו אנו מכינים את המאכלים. שמן לנפש ושמן לגוף, והם קשורים זה בזה כשלהבת הקשורה בגחלת.
השנתיים האחרונות גרמו לנו לחוש את הקשר בין הגוף לנפש יותר מכול. הגוף שנחלץ להגן על הנפש, והנפש שמחיה ומאכילה את הגוף. והשמן - הנוזל הגשמי והמוחשי הזה, שיש בו תכונות מסתוריות וחמקמקות כל כך - מסמל את החיבור המיוחד והמסתורי הזה בין הנפש לגוף. בחג החנוכה הזה אני מבקש לשים לב למשחק המורכב הזה שבין הגוף לנפש, להאיר את הנשמה, להזין את הגוף, ולהיות מודע לקשר העמוק שביניהם.
בלילות החורף החשוכים מאירים את המרחב הציבורי כדי שהנותרים בחוץ יזכו לאור כל הדרך הביתה
לשמן התמים יש כוח־על מטורף: הוא נוזל שיכול להפוך לחום ולאור. לא פלא שתרבויות רבות חוגגות איתו את הרגעים הקדושים ביותר שלהן. אצלנו הגאולה קרויה על שם פעולה שעושים בשמן, משיחה. כך השמן מסמל את הברית בינינו ובין מי שאמר לראשונה ״ויהי אור״, והתקווה שלנו ליום שבו האור הגנוז ישוב להאיר על כולנו. עד שזה יקרה אנחנו מדליקים נרות. וככל שחשוך יותר, כך השמן הופך לבעל ברית אסטרטגי יותר. בשבוע החשוך ביותר של החודשים האפלים ביותר של השנה, השבוע שבו אין כמעט ירח בין כסלו לטבת, אנחנו מדליקים נרות. ובימי החנוכה הבית של כל משפחה ומשפחה הופך להיות תחליף למקדש: את הבית שחיללו היוונים בימים ההם אנחנו מקדשים על ידי הדלקת נר איש וביתו בזמן הזה.
בשנתיים האחרונות הבית שלנו ספג מכות רבות מכל כיוון. מחבלים חדרו לערינו וליישובינו, חדרי השינה שלנו התרוקנו ממילואימניקים ומסדירניקים, חלונותינו רעדו מאזעקות, אמות הסיפים נעו מטילים. איך מחזירים קדושה וביטחון למרחב מחולל? את התשובה לימדו אותנו המכבים: מוצאים פך שמן שלא חולל, והופכים אותו לסוללת אנרגיה, למקור חום ואור לכולנו. ולא מסתפקים בהארת הבית - אלא מעיזים להאיר את המרחב הציבורי, לדאוג לכך שגם למי שעוד תקוע בחושך שבחוץ יהיה אור כל הדרך הביתה. ועוד לימדו אותנו: כשנצליח למצוא את פך השמן שלנו ולהדליק אותו, יתרחש לנו נס, והאנרגיה תספיק להרבה יותר ימים משחשבנו.
בסופגנייה ובלביבה טמון לקח רוחני עמוק
מבחינה היסטורית, הלכתית או דתית, אין לטיגון מעמד מיוחד. ההתאהבות שלנו במטוגנים בחג החנוכה היא התפתחות ספונטנית ועממית, המלווה אותנו כבר אלף שנה כמעט. חוקר האוכל היהודי גיל מרקס מציע שמוצא מנהגי הטיגון בחנוכה נמצא במטבח היהודי־איטלקי, שם נהגו לטגן לביבות גבינה בחנוכה. משם התפצלו המנהגים, וזכינו לבלילות בצק מתוקות מטוגנות מחד (סופגניות, בורמילוס, ספינג׳, פאפאנש, זנגולה ועוד), ולביבות ירקות שורש מלוחות מאידך (שתפסו תאוצה בבוא תפוח האדמה לאוקראינה במאה ה־17).
ואולי אין כאן מקריות כלל. עונת מסיק הזית הים־תיכוני מסתיימת בתקופת חנוכה, והמצבורים מלאים בשמן החדש. לילות החורף המוקדמים מעודדים את בני האדם להדליק אורות בבית ולהאיר את המרחב הציבורי, והקור שמבחוץ מזמין את החום של האוכל המטוגן. וכך הפך השמן לכוכב מאכלי החנוכה.
חברתי המתכונאית עדינה זוסמן, שספרי הבישול הישראלי שלה כובשים את אמריקה, לימדה אותי שהתהליך הכימי של הטיגון טומן בחובו לקח רוחני מיוחד. הטיגון שונה מבישול, צלייה, קלייה או כבישה בכוח העצום שהוא מפעיל על מה שבא בקרבו. טיגון בשמן עמוק הוא מקיף. הבלילה מוטבלת כולה בנוזל החם לקול מצהלות השמן המתפצפץ. מיד הבלילה חסרת הצורה מקבלת קו וגבול, קליפה דקה ומושלמת. מטרת השריון אינה אלא להגן על הרכות שבפנים, להביאה לטרנספורמציה הרצויה בלי להתקשח ולהתקשות. כמו הדימוי של הסברס הקוצני מבחוץ והמתוק מבפנים, כך הלביבה והסופגנייה עטופות בשכבת הגנה קשיחה המאפשרת לרכות ולמתיקות להתקיים בפנים, להתמגן מפני האקלים הקיצוני סביב, ואף להפוך לאחר מכן ליחידה ניידת שיכולה לנסוע הישר אל היעד - הפה הרעב - באצבעות קלילות.
בשמן העמוק והחם הבלול הופך ללבב, הבלילה הופכת ללביבה, והתוהו ובוהו הופכים ליצירה ובריאה. כמי שחוו את התוהו ובוהו של השנתיים האחרונות, את בלבול הבלילה שבללה את הווייתנו, חנוכה הוא הזדמנות להשקיע את עצמנו בחום האדיר העולה מהמפגש המשפחתי, במלאות שעולה מריח הטיגון והביס המתפצפץ, ולכוון שנזכה גם אנו להיות מוגנים מבחוץ ורכים ומתוקים בפנים, במפגש המדויק עם השמן החם.
מצוות הטבת הנרות מעלה טענה חריפה על חשיבותה של הפעולה המוסדית
המלחמה לימדה אותנו כמה חשובה היכולת להדליק אור בתוך החושך, אבל היא נגרמה בין השאר כי הרפינו מהעבודה הסיזיפית של ההכנה והאימון, כי זלזלנו בדעתן של מי שנטועות עמוק בשגרה האפורה, כי שמטנו את הברכה שבמשמעת עצמית יומיומית. אש המחלוקת מכלה כל חלקה טובה, ואש זרה של נקמה וקנאות מלחכת במחוזותינו. נכון, השמן של חנוכה משמש לטיגון המקיף ולהדלקה המאירה, אבל היא חייבת לצידה את האיזון של פעולה שבלעדיה לא יהיה אור במשכננו: מצוות הטבת הנרות.
הרב סולוביצ׳יק, בעקבות הרמב״ם, הציע ששמונת ימי החנוכה נחגגים לא רק כנגד הדלקת הנרות במקדש, אלא קודם כול כנגד מצוות הטבת הנרות שהתרחשה בכ״ה בכסלו, לפני שהדליקו את המנורה; כנגד הפעולה האפורה המתרחשת דווקא כשהמנורה כבויה, אחרי שאור הנרות דעך והשמן כלה. כל מי שהדליק פתילה עבה יודע שהנר יבער יפה רק אם מדליקים אותה מראש ומכבים. הפתילה המתלקחת לראשונה היא האויב של הנר השואב במתינות ובקביעות מהשמן שלו. לכן מצווים הכוהנים להגיע טרם הדלקת המנורה ולנקות את הכלי בקפידה, להסיר את הפיח שדבק בו, להחליף את הפתילה, כדי שכאשר נדליק אותה בערב תהיה ״שלהבת עולה מאליה״.
מצוות הטבת הנרות טוענת טענה חריפה על חשיבותה של הפעולה המוסדית: אין התלהבות ללא עבודת הכנה. אין אש ואור בלי עבודה בבוקר־בבוקר. אין השכנת שכינה בלי משמעת עצמית של פועלי הסדר והניקיון. אין שיאי רוחניות ומשמעות ללא עבודת הכנה מאומצת, סבלנית וקשובה. בלא כל אלה - אש המערכה הופכת לאש זרה, ועבודת השם הופכת בהתלהבות לעבודת המולך.
בשנים האחרונות ראינו כיצד העולם הדתי מתמכר לשיאי רוחניות ולמקצבי אקסטזה, ומתקשה לשכנע בחשיבות העבודה המלוכלכת והסבלנית של ההכנה. ראינו כיצד אש המחלוקת מכלה כל חלקה טובה של עבודת שירות בקודש, ביראה ובענווה. חווינו כיצד אש הנרות האידיאולוגיים הופכת לשרפת קוצים של סוכני כאוס. כל האנשים והנשים שעוסקים בעבודה הסיזיפית של הטבת הנרות - מי יחגוג אותם? מי ידליק נר לכבודם? מצוות הטבת הנרות מזכירה להעלות על נס את מי שמחזיקים את המערכות והמוסדות שלנו במשמעת עצמית, בהכנה ובהקפדה ובעמידה על הסדר שמונעת התלקחות של אש זרה. כאשר הכלי נוקה בקפידה, השמן נמזג במתינות והפתילה הוטבה מראש - יכולה גם השלהבת לעלות מאליה.