הנוסעים בכביש 1 מירושלים לכיוון מעלה־אדומים יתקשו להחמיץ את רבי־הקומות הצפופים שקמו בעשרים השנים האחרונות, וצופים על הכניסה המזרחית לבירת ישראל. מאחורי מגדלי המגורים הללו מסתתר סיפור מדיני וביטחוני שמשפיע עמוקות על עתידה של ירושלים.
כדי להבין טוב יותר את המציאות הסבוכה של בירת ישראל, צריך כרגיל לחזור 58 שנים לאחור. עם שחרור העיר במלחמת ששת הימים הוחלט להעניק לערביי "עוטף ירושלים" מעמד ביניים של תושבות, והוא נשמר ועובר בירושה בתנאי שהאדם נשאר לגור בעיר. זוהי אחת הסיבות המרכזיות להישארות התושבים בשכונות התפר הערביות, וגם לבנייה הצפופה מאוד שמתקיימת שם בשנים האחרונות, ויוצרת טבעת חנק בכניסה המזרחית לעיר וסביבותיה.
סוגיית התושבות מצטרפת לתסבוכת ההיסטורית של גבולות העיר, הנובעת מ"מתווה שלושת הקווים". מדובר בקווים מדיניים ומוניציפליים, שלא בהכרח נראים בשטח. הקו הראשון הוא הקו הירוק ששורטט ב־1948: ירושלים הייתה אז קטנה מאוד, ומקומות כמו שועפאט ועיסאוויה, שהיום נחשבים לשכונות בירושלים, היו כפרים נפרדים. לאחר מלחמת ששת הימים קבעה המדינה גבולות נרחבים מאוד לבירה, ושרטטה "קו כחול" שהגיע בצפון כמעט עד רמאללה ובדרום כמעט עד בית־לחם. הכוונה הייתה להחזיק ברכסים הגבוהים, למנוע מצור אפשרי ולהבטיח את קיומה של ירושלים כמטרופולין. לתושבי הכפרים שקיבלו תושבות זה לא שינה הרבה; הם המשיכו לחיות בזיקה לערים הערביות הקרובות אליהם. ואולם עם ההחלטה של ראש הממשלה אריאל שרון לבנות את גדר ההפרדה בראשית שנות האלפיים ולשרטט למעשה קו נוסף במפה, המציאות הזו השתנתה. אף שהגדר הוקמה לצורכי ביטחון, היא התקבעה כגבול מדיני בין ישראל למדינה הפלסטינית הפוטנציאלית.
כפר־עקב. | צילום: רויטרס
בין הקווים הללו אין הלימה מלאה, ותושבי השכונות שנקלעו ביניהם חששו לאבד את מעמדם. כדי להרגיע את הרוחות הודיעה מדינת ישראל שהגדר היא אך ורק ביטחונית, וכי מעמד התושבות לא ייפגע. כך נוצרו מובלעות של ערבים בעלי מעמד תושבות שחיים מעבר לגדר, באזור שאין בו אחיזה שלטונית ישראלית וללא אכיפה בשום נושא.
המובלעות הללו יצרו הזדמנות נדל"נית וכלכלית המושכת אליה אלפים, של זכויות ישראליות מצד אחד ודיור זול כמו ברשות הפלסטינית מצד שני. זו הסיבה שהבניינים צפופים כל כך, לפעמים במרחק שלושה מטרים בלבד זה מזה. בכפר־עקב שבצפון מזרח העיר למשל, התגוררו לפני בניית הגדר כ־20 אלף איש, והיום ההערכות לגבי מספרם גבוהות הרבה יותר. מתברר שקשה לדעת את המספר המדויק: "באתר העירייה כתוב שיש 26 אלף, לפי משרד ירושלים ומורשת 61 אלף, לפי חברת המים הגיחון יש 77 אלף", אומר יהודה נעם, רכז ירושלים בתנועת רגבים, בסיור משותף שקיימנו באזור התפר הירושלמי. "החוקר נדב שרגאי, שבדק את הנושא, מעריך שיש 120 אלף, ויש שמעלים את ההערכה ל־150 אלף. מחישובים שנעשו לפי תצלומי אוויר ואמצעים נוספים עולה שמאז בניית הגדר נבנו 20 אלף יחידות דיור לא חוקיות, ביותר מאלף מגדלים".
לבנייה הזו יש משמעות ביטחונית, מסביר נעם. "קודם כול, הבניינים שצמודים לגדר ההפרדה הם לא חוקיים גם לפי צו איסור בנייה צבאי, כי הם מסכנים את הגדר". להמחשה הוא מצביע על בית שאחד מקירותיו הוא גדר ההפרדה, והדיירים תלו עליו מזגנים. "נוצר מצב פרדוקסלי שבו הגדר לא מגינה עלינו אלא עליהם. לא רק שזה לא מנע את הפיגועים, אלא שנוצרה חממת טרור סביב ירושלים. בחמש דקות נסיעה מכפר־עקב את נמצאת בלב רמאללה, וקיימת קורלציה ברורה בין הבנייה הבלתי חוקית ובין ייצוא טרור. כמחצית מהפיגועים שבוצעו בירושלים מאז בניית הגדר נעשו בידי תושבי שכונות חוץ־גדר או סייענים משם, אף שהכמות היחסית שלהם באוכלוסייה קטנה בהרבה. גם הפיגוע האחרון בצומת רמות נעשה בנשק של מחבל ממחנה הפליטים שועפאט".
ריאה ירוקה
כדי להתבונן מקרוב בגורדי השחקים הללו, אנחנו מגיעים לשדה התעופה הנטוש בעטרות שבצפון העיר. מדינת ישראל מתכוונת להקים כאן אתר מורשת היסטורי שינציח את ניסיונות ההתיישבות במקום האסטרטגי הזה, שאמור היה לתת עורף התיישבותי לירושלים, בדומה לגוש עציון. לצד אתר המורשת אמורה לקום שכונה של 9,000 יחידות דיור. ואולם בזמן שהמדינה גוררת רגליים בסבך הבירוקרטי והפוליטי, במרחק של כמה מאות מטרים ניצבת שכונת כפר־עקב, המרוחקת שני קילומטרים בלבד מרמאללה וכשמונה קילומטרים ממרכז ירושלים.
"כל הכפר נפרס על פני קילומטר וחצי רבוע, ועם מחנה הפליטים שועפאט הצמוד, זה שלושה קילומטרים רבועים", מציין נעם. "לפי ההערכה המפחיתה, בשטח הזה חיים כ־150 אלף איש, כלומר פחות מ־20 מטר רבוע לאדם בממוצע. זה אחד המקומות הצפופים בעולם. לשם השוואה, בעיר עזה לפני המלחמה המצב היה כ־60 מטר רבוע לאדם. בעשרים שנה האוכלוסייה כאן גדלה פי עשרה, והסיבה הברורה היא הגדר. עד שהתחילו לבנות אותה, לא ראינו התפתחות חריגה. זה נשמע גידול מופרך, אבל בהשוואה בין צילומי אוויר אפשר לראות את הגידול והשינוי מבינוי כפרִי לרבי־קומות. אגב, מאז חוק קמיניץ יש יותר אכיפה בשכונות מזרח העיר שבתוך הגדר, ולכן הבנייה פה הואצה ונעשתה עוד יותר כדאית".
מקרוב אפשר לראות עד כמה הבנייה צפופה. חלק מהבניינים מגיעים לגובה עשרים קומות ומאכלסים עשרות משפחות. כמעט לכל דירה יש צלחת לוויינית לקליטת שידורי טלוויזיה; מזגנים דווקא יש מעט. לבד ממסגדים אין בכפר־עקב שטחים ציבוריים, פשוט משום שאין מקום. גם מדרכות וחניות הן בגדר מותרות, ושטחים פתוחים וירוקים על אחת כמה וכמה. ובכל זאת, מולנו נשקף מתחם קטן עם עצים שבמרכזו מתנופף דגל אונר"א. הריאה הירוקה הקטנטנה והיחידה בכפר שייכת בכלל לקק"ל, אבל אונר"א - שלפי החוק אסור לה לפעול בירושלים או בישראל בכלל - עדיין פועלת מהשטח שעליו השתלטה.
מבחינה מוניציפלית, כפר־עקב שייכת לירושלים בדיוק כמו קטמון ורחביה; בפועל, גורמי האכיפה האזרחיים נמנעים מלהיכנס. כל הבניינים בשכונה אינם חוקיים מיסודם, וב"רגבים" החליטו לעתור בשם התושבים, מטבע הדברים ללא שיתוף פעולה שלהם, נגד בניינים חדשים שמוקמים.
"במקרה של רעידת אדמה הכול פה נופל", מסביר נעם. "שום דבר לא בנוי לפי התקן. מי שמספקת את המים בכפר־עקב היא חברת המים ירושלים־רמאללה, שמקבלת אותם ממקורות. ברישומים של העירייה, שלפיהם מקורות עובדת, יש כאן 50 אלף איש. בפועל המספר גדול פי שניים או שלושה, ולכן בשיא הקיץ יש כאן אספקת מים ארבע שעות ביום. זו הסיבה לקיומם של מכלי המים על הגגות. יש עשרות מכלים על כל גג, כל אחד מהם מכיל קוב מים, והמשמעות היא משקל של עשרות אלפי קילוגרמים. אם בניין קורס, האחראית היא מדינת ישראל שלא אכפה את החוק ולא הצילה את חיי העבריינים".
נניח שהעתירה תתקבל, איך אפשר להרוס בניין בלי שהכול ייפול כמו דומינו?
"נכון, ההפקרה מכפילה את הבעיות. קשה להחזיר את הגלגל לאחור, ואין למדינה תוכנית אסטרטגית. המצב פה מורכב מאוד. כשאתה משאיר מקום צפוף כל כך, צמוד לרמאללה, בלי תשתיות, בלי כניסה מספקת של כוחות ביטחון ובלי אכיפה של בנייה - ברור שהטירוף יחגוג. עוד לפני הטרור יש כאן פשיעה שגואה. אישה שבעלה מרביץ לה לא יכולה לקרוא למשטרה, היא לא תבוא לכאן. בגלל ששום דבר לא חוקי, כל הנדל"ן כאן הוא בלי משכנתאות וההלוואות נלקחות בשוק השחור. אגב, דירת 120 מ"ר עולה כאן בערך 300 אלף שקל".
יהודה נעם, רגבים | צילום: נעמה שטרן
הם לא בונים לחמולה?
"לא, הם מוכרים או משכירים. היזמים מגיעים בדרך כלל מרמאללה. ערבי מרמאללה שרוצה לשדרג את החיים שלו יחפש אישה מכפר־עקב כדי לקבל תושבות לו ולילדיו. אישה מכפר־עקב או ממחנה הפליטים שועפאט היא נכס מניב".
הבנייה הבלתי חוקית מחוץ לגדר הירושלמית, מבהיר נעם, חייבת להטריד את אזרחי ישראל. "בעבר, היקף הטרור שיצא מכפר־עקב לא היה שונה מחלקם באוכלוסייה, אבל מרגע הקמת הגדר היא הפכה ליצואנית טרור רצינית. הגדר גרמה למערכות לחשוב שמה שמעבר לה לא באחריותנו, כך שיש קשר הדוק בין חוסר משילות לטרור. מבחינה ביטחונית, מכיוון שזה השטח המוניציפלי של ירושלים, המשטרה אמורה להיות אחראית לנעשה, אבל בפועל מי שאחראי הוא צה"ל והחטיבה המרחבית בנימין. גם בעניין הבנייה, מי שאמורה לאכוף את החוק היא יחידת המקרקעין שצריכה ליווי של הצבא, אלא שהבנייה הלא חוקית בירושלים לא נמצאת בראש מעייניו של מח"ט בנימין, ובצדק, זו לא הגזרה שלו".
לדברי נעם, "רמאללה היא עיר־האם של הכפר, ובכל זאת חמאס חזק יותר ברחוב. מה שמייחד את המקום הזה משאר מזרח ירושלים הוא שיש כאן גם חוליות מאורגנות ולא רק מְפגעים בודדים.
"האמת", מוסיף נעם, "אני לא מבין מי ירצה לחיות בשכונה של עטרות שרוצים להקים פה. הסכנה כל כך מוחשית, שלפי התוכניות מוסדות החינוך לא יהיו בקצה השכונה. לדעתי צריך לחדש פה את שדה התעופה. אין דבר כזה עיר בירה בלי שדה תעופה, אבל סגרו אותו אחרי הירייה הראשונה שנורתה לכיוון הזה מכפר־עקב. הוויתור הזה היה כנראה תחילת ההידרדרות".
התיאור הבא ממחיש את המציאות הסבוכה: "לפני חצי שנה שוחרר לכאן המחבל מהפיגוע בקו 18", מספר נעם. "הייתה פה תהלוכה ענקית, דגלי חמאס, ירי מטורף באוויר. להבדיל, שני קילומטרים מפה חזרה הביתה התצפיתנית קרינה ארייב ששוחררה באותה עסקה. אנחנו חיים ליד חבית חומר נפץ".
צילום: נעמה שטרן
איפה תושבי כפר־עקב עובדים ולומדים?
"רבים נכנסים לעבוד בירושלים דרך מחסום קלנדיה, אבל הם צריכים לצאת לפנות בוקר כי המחסום משרת הרבה יותר אנשים ממה שהוא אמור להכיל. הרבה יותר קל לחצות את הגדר. במקומות מסוימים יצרו ערימות עפר עד גובה הגדר או הניחו סולמות כדי שיהיה קל לעבור. יש פה כמה בתי ספר, אבל מי שרוצה חינוך יותר טוב נוסע לעיר. אם כי זו משימה לא פשוטה לילד לצאת בארבע לפנות בוקר לעמוד במחסום כדי להגיע בשמונה לבית הספר. יש גם בתי ספר של העירייה ומנהלים קהילתיים, ולפני כמה שנים העירייה התחילה לפנות זבל באמצעות קבלני משנה".
הרמה הסוציו־אקונומית של התושבים מגוונת. "יש הרבה מהגרים מירושלים, למשל מבית־חנינא, שמשיגים פה דיור זול ועדיין משמרים את המעמד החוקי שלהם בישראל".
הדרך לסעודיה
התחנה המזרחית בסיור שלנו היא ראס תמים, אתר שמזוהה עם היישוב המקראי "בחורים". הוא נמצאת בין כביש נעמי שמר, היוצא מאזור המטה הארצי של המשטרה לכיוון מעלה־אדומים, ובין כביש 1 מזרח. בעבר היה המקום נקודה משמעותית בדרכם של עולי הרגל מבבל או מהגליל לירושלים. בהתאם למעמדו ההיסטורי מקודמת הקמת גן לאומי במקום, "מורדות הר הצופים", שישמר את הממצאים הארכיאולוגיים.
מהנקודה הזו אפשר לראות בקלות כיצד הקו המשורטט במפה משפיע על המציאות בשטח: בצד אחד נראים גורדי השחקים של מחנה הפליטים שועפאט, שבהם מצטופפים מי שרוצים לשמור על התושבות, ובצד השני ישנה בנייה מרווחת ונמוכה בכפר ענאתא, שם אומנם אין תושבות אבל יש מקום לחיות. נעם מציין שמחזות דומים נראים בכל מקום שיש בו חריגה בין הקווים הדמיוניים ההם.
"זו נקודת תצפית טובה על השכונות שסוגרות על ירושלים ממזרח. מצפון לדרום נראה מחנה הפליטים שועפאט, השולט מהמגדלים שלו על כביש מספר 1, ונראים גם הכפרים ענאתא, עיסאוויה, א־טור, ראס אל־עמוד, אבו־דיס ועיזריה. גם הכפר א־זעיים שמולנו שולט על הכביש. כל השטח הלא בנוי ביניהם הוא שטח E1, שמיועד להרחבת מעלה־אדומים, מה שממחיש עד כמה השליטה הישראלית בו חשובה. הוא יוצר חיץ בין ארבעה מרכזים ערביים גדולים: רמאללה בצפון, יריחו במזרח, בית־לחם בדרום וירושלים במערב".
דיברת על כך שהאינטרס הכלכלי הוא שהניע את התושבים לבנות מגדלים, ואנחנו רואים גם שענאתא, הצמודה לשועפאט ונמצאת מחוץ לגדר, נשארה עם בניינים נמוכים. עכשיו אתה מתאר מניע ביטחוני של שליטה על הציר.
"האינטרס הכלכלי והוואקום שמדינת ישראל השאירה, הובילו אותנו גם לסכנה ביטחונית. זו אולי לא הייתה הכוונה המקורית, אבל בפועל זה מה שקורה. אם את מחברת את נתוני הטרור הגבוהים של שועפאט עם נקודת השליטה שלהם על הכביש הראשי לירושלים ממזרח, את מקבלת סכנה ביטחונית. אגב, המגדלים כאן מוכיחים שכשיש אינטרס כלכלי גם הערבים עוברים לבניינים, בניגוד לטענה שצריך לתת להם יותר שטחים ביישובים מסיבות תרבותיות. בכל אופן, השליטה על הכביש כאן היא קריטית. בעולם של הסכמי אברהם, זו אחת הדרכים הראשיות להוביל סחורות מסעודיה דרך מעבר אלנבי לנמלים. כביש 1 מזרח הוא עורק תיירותי וכלכלי בתכנון העתידי של ישראל. זה לא רק עניין ביטחוני של רצפים, אלא מארג שלם".
צילום: נעמה שטרן
נעם מדגיש שלפי התחקיר שנערך ברגבים לא מדובר רק באינטרס כלכלי שהפך לאיום ביטחוני ומדיני, אלא במהלך שהרשות הפלסטינית מעודדת ומובילה באמצעות המשרד לענייני ירושלים שלה. לפי נתוני האו"ם, המשרד מעניק סכום של כ־52 אלף שקל לכל יחידת דיור לא חוקית שמדינת ישראל הורסת, זאת בניגוד להסכמי אוסלו וכחלק מחזונו של אותו משרד "לתמוך ולחזק את הצימוד הגיאוגרפי והדמוגרפי בירושלים, במטרה לחזק ולהעמיק את המשמעות של ירושלים כעיר הבירה של מדינת פלסטין העצמאית".
לדברי נעם, "למרות שהאחריות למצב היא על המדינה, כששאלנו את עיריית ירושלים על הריסת מבנים לא חוקיים בשטחים פתוחים, הם טענו שהם הורסים בממוצע 66 מבנים בשנה במזרח ירושלים. אבל הם הורסים מרפסת או פחון, דברים שאני אפילו לא מחשיב כבנייה. יש בעיה חמורה של הפניית משאבים. בשנת 2023 למשל, 97.4 אחוז מהמבנים הלא חוקיים בירושלים נבנו במזרח העיר, אבל רק 40 אחוז מהצווים שניתנו הופנו לשם".
לייבש את הביצה
דרך כביש המטיילים של עמק הארזים הסמוך לשכונת רמות, אנחנו עולים לבית־איכסא. כאן מדובר במקרה הפוך אך בעייתי לא פחות. זהו כפר שמשתייך לשטח B ותושביו הם אזרחי הרש"פ, אבל מצוי בתוך גדר ההפרדה. מדובר ביישוב תפר הממוקם בין רמות למבשרת־ציון, ממש על כביש 1 מערב, ומשקיף על מסילת הברזל של רכבת ישראל. אנשי בית־איכסא יכולים לעבור לאזור רמאללה ובחזרה דרך מחסום קטן שאמור למנוע ממי שאינו תושב הכפר לעשות את אותה הדרך. מהצד השני של הכפר הם יורדים בדרך קצרה שהם סללו לעמק הארזים, ובתוך דקות הם בירושלים.
קרינה ארייב | צילום: צילום: מטה החטופים
"גם פה יש הזדמנות נדל"נית לא רעה", אומר נעם. "ערבים ישראלים בונים פה בית בעלויות נמוכות מאוד כמו ברשות, וגרים בפאתי ירושלים בלי מחסומים ובלגן". לצד משפרי הדיור, ישנם שוהים בלתי חוקיים שבאים לעבוד בישראל ושוכרים דירות בבנייני המגורים. "הם אומרים 'אם אני בא לעבוד בצורה לא חוקית בירושלים, אני לא אבריח כל יום את קו התפר אלא אשכור פה דירה עם עוד כמה שב"חים".
אנחנו עולים ביער שקק"ל נטעה לפני קום המדינה כדי למנוע השתלטות על השטח. מול בתי הפאר החדשים של בית־איכסא עוצר אותנו ערבי מקומי שמזהה את נעם ומנסה להרחיק אותנו. אחרי שיחה קצרה הוא נרגע ואנחנו ממשיכים. "השטח שמיישרים ליד הבית שלו", מצביע נעם, "הוא עבודה לא חוקית ויש על זה תיק משפטי. אגב, למח"ט יש סמכות להרוס פה בנייה לא חוקית, אבל בצה"ל לא מממשים את הסמכות. מעדיפים לא להתעסק".
אנחנו נוסעים בכבישים הצרים של הכפר, סביבנו עוד ועוד בניינים בשלבי בנייה שונים, שמשקיפים על נוף יפהפה של הרי ירושלים ועל עורק התנועה הראשי העולה לבירה. "הסכנה הביטחונית כאן ברורה, אבל צה"ל לא עוסק בעצירת בנייה פה", מחדד נעם. "השלב הראשון בהדיפה של התיישבות עוינת הוא אכיפת הבנייה, שהיום כבר זולגת גם לשטח C. בגלל שזה נחשב יהודה ושומרון וגם קו התפר, הגורם האחראי הוא המנהל האזרחי, צה"ל אחראי לנושאים ביטחוניים, והמשטרה ומג"ב אחראים לאכיפה. יש פה 7,000 דונם של אדמות מדינה שאפשר בקלות לקדם עליהם תב"ע של שכונה או יישוב, אבל כבר יש עליהם השתלטות חקלאית. תראי, הבטון של הגדר סביב הזיתים טרי. יש כאן סוגים שונים של עבירות על החוק - בנייה, שפיכת פסולת בניין, הרס עתיקות - אבל הסנכרון בין כל הגורמים לא תמיד עובד ואין מי שמטפל".
צילום: נעמה שטרן
אנחנו נעצרים בפאתי הכפר, באדמות מדינה המשתייכות לשטח C. נראה שלאחרונה תושבי הכפר התחילו לשלוח זרועות חקלאיות גם לכאן, כולל סימוני שטח של הרשות הפלסטינית שנראה כי נעשו בידי מודד מקצועי. במקום יש אתר ארכיאולוגי, וגם עין בלתי מנוסה תזהה את הסימנים לשוד העתיקות, את החפירות באמצעות הטרקטור, את בקבוקי המים ובדלי הסיגריות בכניסה למערכת מערות. חפירות של תעלת קשר עות'מאנית ממחישות עד כמה המקום אסטרטגי לשמירה על ירושלים.
"האמת היא שמדינת ישראל צריכה פשוט ליישב את הרכס הזה, שרובו נחשב אדמות מדינה, ולחבר ברצף התיישבותי את בנימין לירושלים", סבור נעם. "במקום זה יש תוכנית להקים כאן עוד גדר, ששוב תגביר את החנק על העיר. כולנו ראינו בעזה עד כמה ניתוק מהשטח והקמת גדר הם רעיונות רעים. מי שגר ליד ביצה נעקץ מיתושים. כילה היא פתרון נחמד, אבל היא לא מבטיחה שלא תיעקץ אף פעם. עדיף לייבש את הביצה".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל פועל בשיתוף פעולה עם עיריית ירושלים וגופי הביטחון הנוספים, לשמירה על הסדר והביטחון במרחב ופועל באופן קבוע להגנה ולסיכול טרור ואכיפת חוק וסדר. בנוסף, יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי פועלת לאכוף את כלל המבנים הלא חוקיים המצויים באחריותה, וזאת בהתאם להערכת המצב המבצעית, הנחיות הדרג המדיני והחוק הנהוג באזור.
"לאור צורך ביטחוני נדרש, לצד לקחי 7 באוקטובר, הוחלט בפיקוד המרכז לפרסם צו מרחב תפר באזור מרחב בית־איכסא. צעד זה הוא כלי נוסף ומשמעותי להתמודדות עם סוגיית ההסתננות לירושלים ולעורף ישראל. כפר־עקב נמצא באחריות ביטחונית של צה״ל ובאחריות מוניציפלית של מדינת ישראל, ולפיכך תחת אכיפה של משטרת ישראל. שועפט ובית־איכסא נמצאות תחת אחריות משטרת ישראל ועיריית ירושלים".