"רוב המשפחות כאן הן לא מהגבעות": גבעת הנערות שהפכה ליישוב של קבע

"פה, בפיצול השבילים, הקמנו את הבית הראשון", שלהבת גולדשטיין מצביעה על תלולית עפר ליד בית הכנסת וגן השעשועים. "קשה לדמיין את זה עכשיו, אבל היה פה ריק. לא היה כלום, בטח לא כביש, מים וחשמל. היו לנו רק ארבעה קירות, בוץ ברצפה וגג מטפטף, שהיה שוקע ואנחנו היינו מרימות אותו מלמטה במטאטא כדי לשפוך את המים לצדדים. ועכשיו נכנסת לכאן המשפחה העשרים. כלי רכב נוסעים כל הזמן, יש פה סניף ותלמוד תורה שבכיתה א' שלו לומדים 22 ילדים. זה מטורף. אני מרגישה כאילו אני בעיר.

"בהתחלה היו גם פעולות הריסה שוב ושוב, והאווירה הציבורית הייתה מאוד נגדנו. זה היה קצת אחרי האירוע בדומא, וממש הוקיעו אותנו. השינוי שקרה בשנים שעברו מאז בלתי נתפס. היום כששומעים שאני ממעוז־אסתר, התגובות נלהבות. אנחנו רואים את זה גם בתרומות, בתמיכה ברשתות וביחס של מנהיגי ציבור".

אנחנו מסתובבות בין השבילים והבתים של מעוז־אסתר, יישוב שראשיתו בחבורת בנות באמצע גיל העשרה שהחליטו לצאת מהגדר של כוכב־השחר ולהקים גבעה. הגרעין העיקש שגיבשו לפני כשמונה שנים התפתח לנקודת התיישבות שמושכת אליה היום משפחות מכל רחבי הארץ, עד כדי כך שהמקום כבר נעשה בורגני מדי לחלק מהן, והן יצאו מכאן למשימה הבאה: הקמת גבעת אור־אהוביה, על שם אהוביה סנדק, ארוסה של שלהבת, שנהרג במהלך מרדף משטרתי. אבל הניהול של מעוז־אסתר נשאר בידיהן, והנערות שהפכו לנשים צעירות עוסקות היום במשימות של תכנון ושל פרסום, עולמות שהיו זרים להן בעבר הלא רחוק, כשחיו כמו בקומונה של העלייה השנייה.

"היינו גבעה של נערות עד שהחלטנו שצריך להפוך את המקום ליישוב רציני, והדרך לעשות זאת היא להביא התיישבות יציבה של משפחות", אומרת שלהבת. "ככה הגיעה לכאן משפחת אורבך – המשפחה הראשונה שגרה בגבעות אבל לא צמחה מתוכן. כלומר, אלה לא צעירים שהיו כבר בגבעות ואז התחתנו. המעבר שלהם לכאן היה חשוב, כי הם הוכיחו שלא צריך להיות נער גבעות כדי לגור בגבעה".

כביש הגישה כבר היה אז יחסית סביר, והמים להטו בקיץ והיו קרים להחריד בחורף, אבל לפחות זרמו בצינורות. מצד שני יציבות זרם החשמל התערערה, כי ככל שגדל מספר התושבים כך גבר העומס על התשתית. "יש פה יותר מחמישים ילדים. היום יש כללים: אסור להפעיל יותר ממכשיר חשמלי אחד בו זמנית. זה או מכונת כביסה, או מזגן", מספרת שלהבת. "רוב המשפחות הן לא מהגבעות. עשינו צעדים פעילים כדי שזה יקרה, אבל האמת היא שאני בהלם. לא באמת חשבתי שנצליח".

מה עשיתן?

"יצאנו לקמפיין קליטה. חשבנו שנביא לכל היותר משפחה אחת מאיזה יישוב, הורים ושני ילדים שאחד מהם היה בגבעות. פתאום הגיעה משפחה עם תשעה ילדים מרעננה, משפחה עם שבעה ילדים מנוף־הגליל, משפחות מבאר־שבע ומנחושה. כולן מהימין, זה לא שהשמאל התפכח, אבל אלה אנשים שגדלו הרחק מהגבעות".

אפרת בן־נתן: "באולפנה יש מחנכת שמחזיקה את הכיתה ומדריכה שמעירה בבוקר, ויש צלצול וחדר אוכל. כאן לא היה לנו שום דבר, היית חייבת רצון, מוטיבציה ומשמעת עצמית מברזל. נוער שוליים לא יכול להחזיק דבר כזה"

המודעות שלהן לענייני יח"צ ותדמית גבוהה מאוד. כל בניית בית וכל סלילת שביל זוכות לתיעוד ברשתות, והמשפחות שמצטרפות נותנות את אישורן לצלם את הילדים ולהיות חלק מהפנים של מעוז־אסתר. "אם יוצקים פה רצפה ולא מצלמים את זה - אני כועסת. צוחקים עליי שהסרטון חשוב לי יותר מהיציקה", מחייכת שלהבת. "היינו ברשתות ממש מההתחלה, ואנחנו רואים את ההשפעה ואת התרחבות התמיכה בנו. סרטונים שלנו מגיעים היום למיליון ציפיות.

"זה לא שאני מחפשת את אהדת הציבור כדי שלא יהרסו את הגבעה. המטרה שלנו היא שעם ישראל יבחר ליישב את הארץ, וזו מטרה גדולה יותר מתפיסת השטח כאן. ברמת החזון, הארץ היא דבר בסיסי מאוד לעם, כמו בית בשביל משפחה, וזה הרבה מעבר לשאלה אם יהרסו לי את הגבעה. היחס של עם ישראל לארץ ישראל משנה את התודעה הלאומית. יש לנו הרבה קשיים, וארץ ישראל היא המפתח לפתור אותם בהרבה מובנים. בביטחון זה ברור – אם נהיה בעלי הבית, ונוציא ממנו את כל מי שנגדנו, לא נצטרך להתעסק עם עזה בלי הפסקה. המלחמה בעזה לא נראית אותו הדבר אם מחליטים ליישב את מעוז־אסתר. ההבנה שהארץ הזאת שייכת לנו מכוח זכות אבות, מכוח ההיסטוריה ומכוח הבטחה א־לוהית תשנה את המצב הלאומי שלנו בכל זירות ההתמודדות. לכן, הרבה מעבר לרצון שלי שמעוז־אסתר יצליח, אני רוצה שהחזון של המקום הזה יצליח".

לא בשביל נוער שוליים

שלהבת גולדשטיין נולדה בכפר־דרום, ובזמן ההתנתקות הייתה כבת שנתיים. ממלונות העקורים של אנשי גוש קטיף עברה משפחתה לכוכב־השחר. "הגירוש נכח מאוד אצלנו בבית, והרצון להצליח ליישב את הארץ נמצא בדם שלנו", היא אומרת.

ניסיון ההתיישבות הראשון במעוז־אסתר נעשה לפני 17 שנה, אבל הפינויים החוזרים ונשנים הכריעו את המקימים, והגבעה ננטשה. בשנים הבאות התקיימו שם תפילות, ובני הנוער הגיעו מעת לעת לפעילויות. "בשלב מסוים הבנים החליטו שהם עוזבים את הישיבה ועוברים לגבעה סמוכה, ואנחנו החלטנו לעלות לקרקע כאן", שלהבת נזכרת.

מה גורם לנערות בנות 14־15 להקים מחנה מחוץ ליישוב ולגור בו?

"האמת היא שזה היה הפוך מהקמה של מחנה", אומרת אפרת בן־נתן, שותפתה של שלהבת לגרעין המייסד, והיום נשואה ואם לבת. "לפני כן היינו מגיעות לגיחות, לפעילויות ומדי פעם נשארנו ללילה. דווקא כשעברנו לגבעה זה היה מתוך רצון למסד את המקום. החלטנו גם לפתוח במעוז־אסתר מדרשה או אולפנה, כדי שבנות יוכלו ללמוד במסגרת שמקדמת את יישוב הארץ".

אז הן הקימו צריף ותלו על הקיר מערכת שעות: סדר היום כלל גם שיעורי תורה, לימודים למבחני הבגרות וגם עיסוק בחקלאות ובפיתוח הגבעה. "חלק מהזמן למדנו באופן עצמאי", מספרת אפרת, "והיו שיעורים של מורים שבאו ללמד אותנו".

מי הייתה אחראית על המשמעת?

"כל אחת הייתה חייבת להחזיק את עצמה. באולפנה יש מחנכת שמחזיקה את הכיתה ומדריכה שמעירה בבוקר, ויש צלצול וחדר אוכל. כאן לא היה לנו שום דבר. היית חייבת רצון, מוטיבציה ומשמעת עצמית מברזל כדי לקום בבוקר או כדי להחליט שאת יוצאת עכשיו לזמן עבודה. אמרו שבגבעות יש נוער שוליים שנזרק ממסגרות, אבל מי שנושר מהלימודים לא יכול להחזיק דבר כזה".

שלהבת: "מה שקורה היום מעיד על מה שהיינו אז. חבורת נוער שוליים שמקימה מחנה הייתה חולפת. העובדה שהיום יש יישוב שאנחנו מנהלות, והתרחבנו לנקודה נוספת, מראה כמה רציניות היינו. עבדנו באופן מסודר, חלמנו רחוק, היה לנו חזון ברור ומטרות שהתקדמנו להשיג".

לצד זאת, יש בה צער מסוים על סופם ההכרחי של ימי בראשית ההם. "אני מתגעגעת לחבורה החזקה שהיינו, לחיים במסירות מלאה. כשהיינו 'גבעת נערות', הכול היה חזק וביחד. חיינו במשותף. כל אחת עבדה והרוויחה את הכסף שלה, אבל חיי היומיום, סדר היום והמטרות היו של כולן יחד. היום כל אחת חיה בבית משלה, מנהלת את החיים שלה. המטרה שלנו הייתה להקים יישוב, אז ידענו לאן זה הולך, אבל ברמה האישית לא תמיד קל כשהמציאות משתנה".

גם שלהבת עצמה היא לא הנערה שהייתה אז, ויש לה עיסוקים נוספים מלבד ענייני ההתיישבות - היא עובדת כהנדסאית מים בחברת אקובייט. אופי העבודה שלה בגבעה השתנה אף הוא. "זה ניהול מסביב לשעון. יש ועדות קבלה, וצריך לחלק את הקרקעות באופן מסודר – גם כדי שלכל תושב יהיה ברור מה שלו, וגם כדי שנוכל יום אחד להגיע להסדרה. למשל, אנחנו משאירות רוחב של כביש לפי התקן בישראל, כדי שאישור הגבעה לא ייתקע בגלל דברים כאלה. אנחנו יושבות על אתר המפות הממשלתי, ונעזרות בתוכנות שמאפשרות לנו להעביר את התכנון מהמפה לשטח. מדידות מקצועיות הן יקרות מאוד, אז המצאנו לעצמנו שיטה טובה, טווח הטעות הוא בין מטר לשניים.

שלהבת גולדשטיין: "רוב המשפחות שעברו למעוז־אסתר הן לא מהגבעות. עשינו צעדים אקטיביים כדי שזה יקרה, אבל חשבנו שלכל היותר נביא משפחה מאיזה יישוב, הורים ושני ילדים שאחד מהם היה בגבעות. פתאום הגיעה משפחה עם תשעה ילדים מרעננה, משפחה עם שבעה ילדים מנוף־הגליל"

"האתגרים שלי היום הם בניהול יישוב. לא חלמתי בחיים שזה מה שאעשה. הכול קורה הרבה יותר מהר משדמיינתי - אני מכוונת גבוה וזה מתממש עוד לפני שאני מבינה את המשמעות. זה משמח אותי מאוד, אבל גם מאתגר. אני צריכה לעבוד עם אנשים שיכולים להיות ההורים שלי, ולהתמודד עם נושאים כמו חריגות בשטח, תשלומי כספים, יחסי ציבור, פתיחה של כבישים וחיבור קווי חשמל".

ופתאום גם גברים שותפים בעשייה שלכן. מה את חושבת על זה?

"כל מי שמגיע לגבעה יודע שמנהלות אותה גם בנות, לכן זה לא מצר את צעדיי. בכל שאר הגבעות אין כמעט נשים בשום תפקיד, פשוט כי המקימים הם לרוב בנים, ומובן מאליו שהם גם מנהלים את המקום. בכלל, בחברה תורנית מאוד, לא רגילים לראות נשים בעמדות ניהול, בטח לא בניהול של שטח או של דברים פיזיים ומעשיים".

אתן לא מניפות אומנם את הדגל הזה, אבל יש ממד פמיניסטי בסיפור שלכן.

אפרת: "זאת פשוט מציאות. אני בת, ואני רוצה ליישב את הארץ. אין מאחורי זה אידאולוגיה אחרת".

שלהבת: "לא המצאנו את זה, גם בנות צלפחד היו נשים שרצו את ארץ ישראל. לאורך כל ההיסטוריה, נשות ישראל ניסו לקיים את השליחות שלהן, כל אחת לפי כוחה. הרבנים שאנחנו מתייעצות איתם, כמו הרב דוב ליאור והרב ישראל אריאל, אומרים שמצוות יישוב הארץ שייכת לגברים ולנשים באותה המידה".

אפרת: "היה יתרון בכך שהיינו חבורה יחידה של בנות, ולא יכולנו להסתובב בין גבעות. הבנים עוברים מגבעה לגבעה, ואילו אצלנו יש קבוצה חזקה שהתפתחה יחד. הגרעין נותן כוח. אני לא יודעת בכלל מי הבנים שגרים בגבעה הקרובה, אנחנו לא חברים וגם אין זוגות. את השם של בעלי לא שמעתי לפני שהכרנו בשידוך, דרך אח שלי שלמד עם חבר שלו בישיבה. הסיפור של שלהבת ואהוביה חריג בטירוף".

לאהבה אין כללים

אנחנו נכנסות יחד לבית שמשמש היום את הרווקות של מעוז־אסתר. הוא נבנה אחרי אחד הפינויים, ומוקם בנקודה שהייתה אז הקצה המרוחק של הגבעה, כדי להרחיב את השטח. בינתיים נבנו כמה בתים שיוצרים מעין רצף עד אליו. הבית מסודר, יש מפה על השולחן, קופסאות של אוכל ועוגות בפריזר, גינה קטנה בחוץ ומקרמה שתלוי על הקיר. דירת שותפות קלאסית. לשלהבת יש חדר משלה: "זה היה חשוב לי, אז שילמתי עליו", היא מבהירה. החלון בחדרה פונה לשיפולי ההר היורדים לבקעת הירדן, ומעל המיטה שלה תלויה תמונה של אהוביה.

אפרת בן־נתן: "יש לנו קשר הדוק עם הצבא, בכל יום מגיעים לכאן חיילים, ורובם מביעים תמיכה. בניגוד למנהל האזרחי, שמפנה גבעות, דרגי השטח מבינים את החשיבות האסטרטגית של הנוכחות היהודית"

בדצמבר 2020 קיימו בלשי ימ"ר ש"י מרדף אחרי מכונית ובה חמישה צעירים, נערי גבעות, שנחשדו ביידוי אבנים לעבר מכוניות של פלסטינים. במהלך המרדף, באזור כוכב השחר, אירעה התנגשה הניידת במכונית, וזאת התהפכה. אהוביה סנדק נהרג, ושאר הנוסעים נמלטו מהמכונית ההרוסה ונעצרו. בהמשך טענו הנערים שבלשי המשטרה ניגחו את מכוניתם בכוונה, אך בלשי המשטרה טענו שהייתה זאת תאונה שנגרמה בשל נסיעה פרועה של נהג המכונית הנמלטת.

במשך כארבע שנים נידונה הפרשה בבתי המשפט. ארבעת נוסעי הרכב הורשעו בעסקת טיעון ביידוי אבנים לעבר רכב פלסטיני, ובחודש מאי השנה קיבלו כולם עונשים קלים הכוללים עבודות שירות. השוטרים שהשתתפו במרדף נחקרו בחשד לשיבוש מהלכי החקירה אך לא הועמדו לדין, על אף טענות קשות שהושמעו כלפי המשטרה, מח"ש ופרקליטות מחוז ירושלים, ולמרות עתירת הוריו של סנדק לבג"ץ.

"הייתי חברה שלו שנתיים", אומרת שלהבת, "והיום אני חברה שלו כמעט שבע שנים. כן, גם היום, כי קשר הוא הרבה מעבר למרחב של מה שקורה במציאות. הרי ברור שגם כשלא דיברנו היינו יחד, וכך זה אפילו כשהוא לא כאן. הכלים הפנימיים שלי גדלים וממילא גם הקשר עם אהוביה גדל ומעמיק. בתדרים אחרים, בצורה אחרת, אבל הוא קיים ומתפתח".

הם הפכו לחברים בקיץ תשע"ט, 2019. היא הייתה בת 16, והוא צעיר ממנה בשנה. "ההורים שלנו חברים, והכרנו מאז שהיינו ילדים. אהוביה רצה שנהיה חברים, אני לא חשבתי על זה בכלל. הוא כל הזמן פנה אליי, דיבר איתי לעיתים קרובות יותר ויותר, ואני לפעמים לא עניתי לו, לא הבנתי את המצב. הכול היה גלוי מאוד, היינו יושבים בחצר של ההורים, ומבחינתי זה היה תמים לגמרי. עד שאבא שלי אמר לי שאם אני לא רוצה להתחתן עם אהוביה, אין טעם בכל השיחות האלה. רק אז הבנתי שאולי זה מוזר, ודיברתי עם אהוביה מתוך הנחה שברור שאנחנו לא רוצים להתחתן, ולכן צריך להפסיק לדבר. לו דווקא היה ברור שנתחתן, פשוט לא כרגע. אז הלכנו לרב שילווה אותנו, והוא נתן לנו כללים - כמה נפגשים ומתי".

בהתאם להנחיות הם הקפידו על תקופות ארוכות של קשר בשלט רחוק ואפילו חודשים של נתק, עד שאהוביה, שסלד ממסגרות ומכללים, החליט שהם חוזרים לקשר רציף. "זה התאים לו, היה בו משהו חופשי. הוא היה חזק, אחד שיוצא למרעה ושומר, אבל הייתה לו נפש עדינה שמרגישה הכול בעוצמה, והוא נתן לזה מקום. הוא אהב את השם ואת התורה, אבל לא חשב שצריך לקבוע כללים לקשר רק בגלל האורך של התקופה. אחרי אחת ההפסקות הממושכות רצינו להתארס, אבל ההורים התנגדו שנעשה את זה בגיל צעיר כל כך. כמה חודשים אחר כך כבר אמרנו להם שאנחנו מאורסים. לא עשינו מסיבה כי לא רצינו להיכנס לפינה איתם, אבל הודענו לכולם".

את מצטערת על חודשי הנתק?

"אני מצטערת יותר על התקופה שאחרי האירוסין. למה לא התחתנו? למה לא היינו יחד כל רגע? אהוביה כבר גר אז בגבעה ולמד בישיבה, אבל הוא כיוון שניפגש בכל הזדמנות, ואני ניסיתי עדיין להיצמד לכללים מתוך רצון לשמור את הקשר מכוון לעתיד. זה היה נושא שעלה, ורבנו על זה – הוא לא אהב את הכללים האלה, לי הם היו חשובים, ועכשיו אני ממש לא מבינה למה. למה לא דיברנו יותר? למה לא התחתנו? אם את הולכת לחיות עם מישהו עד 120 באמת לא רלוונטי להתחתן בגיל 17, אבל אם יש לכם רק שנה, חייבים לעשות את זה. הפגישה האחרונה שלנו הייתה יום לפני שהוא נהרג. הוא כמובן יזם, ואני שחררתי את הכללים. מזל".

יום האסון התחיל מבחינתה באופן שגרתי לחלוטין. "הרבה פעמים אנשים מספרים שהם הרגישו שמשהו עומד לקרות, אבל זה לא מה שהיה אצלנו. בפגישה ההיא דיברנו על העתיד, על הבית שלנו, על הלימוד שלו בישיבה, על מעוז־אסתר, על החיים והרצונות והאכזבות שיש בהם. למחרת למדתי לבגרות במתמטיקה בבית של ההורים שלי, וניתקתי את הטלפון.

"אמא שלו, איילת, התקשרה בצהריים לאמא שלי לשאול אם אני יודעת איפה אהוביה, כי היא דואגת לו. לא ייחסתי לזה חשיבות, הגיוני שאמא דואגת לבן שלה. אבל אז שמעתי שהמשטרה רדפה אחרי כמה נערים והייתה תאונה. הבנתי שיש אירוע וניסיתי להבין מה עם אהוביה, אבל לא ממש דאגתי. באופן מוזר לא פחדתי אפילו שהוא ייעצר. רק כשאף אחד לא ענה ולא ידע מה קורה, התחלתי לדאוג ולבכות, ועדיין חשבתי שאהוביה יצחק עליי כשהוא יחזור.

"בשלב כלשהו אמרו שיש הרוג אבל לא האמנתי, כי כמה שבועות לפני כן סיפרו על פצוע קשה באיזה אירוע עם ערבים, וזה היה שטויות. זה השתנה כשמישהו שהיה בזירת התאונה אמר שהוא לא יכול להגיד שום דבר. זהו, לא הייתה הודעה. כשחבר שלו ביקש שאשלח תמונה שלו לצורך זיהוי, כבר ידעתי".

היא לא רצתה להספיד בלוויה, ועד היום אינה מבינה מהיכן חשבו שהיא תמצא מילים. "הייתה לוויה ארוכה, ואז שבעה, ואז החיים. היה מוזר לחזור לחיים, כי המוות צובע הכול. קמתי בכל בוקר במצב של מינוס מיליון. הייתי מתעוררת מהכאב, לפעמים לקח לי רגע להבין למה כואב לי. מוזר לחיות כשאהוביה לא חי. בלתי אפשרי להיות בריחוק כזה ממנו, זה כואב בצורה שקשה להסביר.

שלהבת גולדשטיין: "כל מי שמגיע לגבעה יודע שמנהלות אותה גם בנות. זה לא מצר את צעדיי. בשאר הגבעות אין כמעט נשים בשום תפקיד, פשוט כי המקימים הם לרוב בנים, ומובן מאליו שהם מנהלים את המקום. בכלל, בחברה תורנית מאוד לא רגילים לראות נשים בעמדות ניהול"

"אחרי האירוע הייתה לי תקופה של התכנסות, חייתי מרגע לרגע, בהישרדות, בלי יכולת לראות קדימה. היה ברור לי שאחזור לגבעה, כי המקום הזה היה החיים שלי ושלו, וזה מה שחלמנו לעשות יחד. עכשיו אני חיה את הגבעה גם בשבילו".

מאז מותו של אהוביה, הן מספרות, חיי החבורה כולה לא שבו עוד לקדמותם. "גם המדרשה שלנו, תגל"צ (תגל הארץ – א"ז), לא חזרה להיות אותו הדבר. זו הייתה טלטלה לכל אחת, ולקבוצה בכלל", אומרת אפרת. "אנשים הגיעו לכאן ללא הפסקה, במספרים מטורפים, להכיר ולחזק. הגיעו מכל הארץ, מכל הסוגים והמגזרים, קיבלנו תמיכה ציבורית שלא הייתה כמוה מעולם. היה לנו קיר שתלינו עליו את כל פתקי התמיכה, ונוצר פסיפס ענק. אנשים אמרו לנו שהתפיסה שלהם השתנתה אחרי הביקור כאן. הם פגשו בנות שלומדות ומקימות מטע, הם פגשו את הציונות במיטבה. בתקופה הזאת גילו מחדש את הגבעות".

התמיכה הציבורית הובילה לעצירת הפינויים. "אי אפשר להרוס כך שזה יעבור מתחת לרדאר, כי זה כבר לא מקום שאף אחד לא שם לב מה קורה בו. יש ציבור, יש תמיכה ואהדה, אנשים ביישובים ובערים מרגישים שזה שייך אליהם, שאנחנו מייצגות את הערכים והשורשים שלהם. ואז, כשלא הורסים מדי כמה חודשים, אתה יכול גם לפתח יותר, להגדיל תשתיות ולהביא משפחות. דבר גורר דבר, ופתאום אנשים שגרו ברעננה מגדלים את הילדים שלהם במעוז־אסתר".

שלהבת: "גם למלחמה הייתה השפעה. אנשים בחנו מחדש את התפיסות והבינו את הצורך להחזיק את ארץ ישראל. היום הגבעות במקום אחר. כשהתחלתי היו שלוש גבעות ורק משפחה אחת, היום יש קרוב לעשרים גבעות, יותר ממאה משפחות ומאות ילדים. מעוז־אסתר הוא מקום מוערך, אני מקבלת תגובות חיוביות כל הזמן. יש לנו הרבה מחויבות ואחריות לקחת את זה קדימה".

מתוך התחושות האלה הוקמה הגבעה החדשה, אור־אהוביה. "ברגע שגבעת מעוז־אסתר הייתה יכולה להתקיים בלעדינו, רצינו להמשיך את המהלך למקום הבא", אומרת אפרת. "חלק מהגרעין נשאר להמשיך לפתח את מעוז־אסתר, וחלק הגיע למקום החדש. אחרי אור־אהוביה נמשיך הלאה".

קשה, אבל פחות

אנחנו נוסעות יחד אל פסגת הר שגובהו כמעט אלף מטרים מעל פני הים, דרומית לעפרה. הנוף משתרע עד ים המלח. בנקודה הזאת התמקמו בנות הגרעין של אור־אהוביה. הבדואים שגרו במורדות עזבו בשנה האחרונה, ואחת הסיבות לכך היא ככל הנראה ההגעה שלהן למקום.

אפרת, שגדלה ביישוב עטרת, עברה לכאן עם בעלה ובתם הקטנה נחלה. בסלון ביתה ממתינות שתי נערות שהגיעו אליה לחוג ציור. לאפרת חשוב להבהיר שהיא לא על תקן אמא מאמצת: "כולנו שותפות פה, והן גם לא צריכות אותי, כי הן סופר־אחראיות. הקמנו עוד גבעה של נערות פשוט כי אנחנו בנות, אנחנו לא יכולות להקים גבעה של בנים. העלייה לכאן הייתה עוד לפני שהתחתנתי, וקצת אחרי החתונה עברנו לפה כזוג. כמשפחה יש בנות שרואות בנו כתובת, אבל בכל מקרה אנחנו לא אחראים עליהן. לפעמים נותנים יותר משקל לדעה שלי, כי יש לי ניסיון בהקמה של גבעה, לא כי אני גדולה יותר או נשואה".

לא קשה להתחיל שוב מאפס?

"יש הרבה קשיים. אין מים וחשמל כמו שצריך, הכביש משובש, אין קהילה והחברה מצומצמת. כביכול כבר התגברנו על השלב הזה, ועכשיו חזרנו אליו. אבל מאחורינו יש חוויית הצלחה ממעוז־אסתר. גם אם ההישרדות בשלב הזה קשה ודומה להתחלה שם, התחושה שונה כי אנחנו יודעים לאן זה הולך".

איך הגעתן דווקא לנקודה הזאת?

שלהבת: "חיפשנו מקום אסטרטגי, וההר הזה גבוה וחולש על שטח גדול. הוא נמצא ברכס בין כביש 60 לכביש אלון, רחוק מכפרים ערביים, כך שקבוצת בנות לא חמושות יכולה לחיות כאן; אישור לנשק לא נותנים לנו. בחרנו את הנקודה הזאת גם כי היא בשטח B. אחרי שהקמנו את מעוז־אסתר על אדמות פרטיות, המטרה הבאה הייתה לנפץ את התודעה הקיימת ולהגיד במעשים שכל הארץ שייכת לנו, ואין מקום שאי אפשר להקים בו יישוב".

אפרת: "אנחנו רואות שצה"ל מגלה עניין רב באחיזה היהודית כאן, כמו בגבעות נוספות. יש לנו קשר הדוק עם הצבא, בכל יום מגיעים לכאן חיילים, ורובם ככולם מביעים תמיכה. בניגוד למנהל האזרחי, שמפנה גבעות, דרגי השטח מבינים את החשיבות האסטרטגית של הנוכחות היהודית במקום. היא עוצרת את ההשתלטות הערבית, ונותנת ביטחון לעפרה. עכשיו כבר אין איום של ערבים שיכולים להסתובב ממש קרוב לבתים של עפרה".

לאחרונה היה משבר בין היישוב עפרה לגבעות, אחרי שנערים נקטו אלימות נגד תושב עפרה שעובד במשטרה, והניחו מטען מאולתר מתחת לרכב שלו.

אפרת: "אלה נערים מגבעות אחרות, אין לנו שום קשר אליהם, אני לא מכירה אותם ואנחנו בוודאי לא עושות דברים כאלה. היישוב קיים דיון בעקבות האירוע, והמסקנות שלו ביטאו תמיכה בהתיישבות. אנשי עפרה מכירים אותנו, הם יודעים שאנחנו רוצות ליישב את הארץ, ובזה אנחנו עסוקות כל הזמן. במקרה אנחנו מכירות את השוטר - בעלי נסע איתו כמה פעמים, הנערות פגשו אותו, וגם לו אין טענה כלפינו".

שלהבת גולדשטיין: "המוות של אהוביה צבע הכול. הייתי מתעוררת מהכאב, לפעמים לקח לי רגע להבין למה כואב לי. מוזר לחיות כשהוא לא חי, בלתי אפשרי להיות בריחוק כזה ממנו. אבל היה ברור לי שאחזור לגבעה, כי זה מה שחלמנו לעשות יחד. עכשיו אני חיה את הגבעה גם בשבילו"

זו לא נקודת החיכוך היחידה בין הגבעות להתיישבות הוותיקה. ברשויות ביהודה ושומרון לא תמיד יודעים איך להתייחס לתופעה, וטוענים שהנערים האלה מגיעים מבחוץ.

אפרת לא מתרגשת: "אמרו את זה גם עלינו כשהיינו במעוז־אסתר, אף שאני גדלתי בעטרת ושלהבת בכוכב־השחר. אם אני הייתי מסתכלת עלינו מבחוץ, הייתי רוצה לנכס את זה, לא להתנער. חבורה של נערות ערכיות, שבמקום להתעסק בטלפון בונות את הארץ והגיעו להצלחה מסחררת - זה דבר חיובי שהייתי רוצה לשכפל".

ומצד שני, מקום שבאופן מוצהר מערער על הסמכות של מדינת ישראל בענייני ארץ ישראל - אתן יכולות להבין את החשש שזו תהיה קרקע פורייה לעבריינות ולצפצוף על החוק גם בעניינים אחרים, לפחות מצד נערים צעירים?

שלהבת: "איש לא טוען שמישהי מאיתנו הניחה אי פעם מטען במכונית של שוטר. את המציאות בגבעות של הבנים אני לא מכירה מספיק כדי לדבר עליה. באופן כללי, זה תלוי מאוד בתודעה. אם מישהו מגיע מתוך מסירות לקב"ה, לארץ ישראל ולעם ישראל, גם כשהוא עובר על החוק זה לא מתוך אדישות כלפיו, אלא מתוך מחשבה שנעשה נזק לעם ישראל. שאולי יש החלטה של מערכת החוק, אבל היא הרסנית. כמו ש־7 באוקטובר הגיע אחרי שלא הקשיבו לתצפיתניות, ואמרו להן ש'אלו הנהלים'. אנחנו פועלות מתוך שיקול דעת נקודתי ומתוך אהבה לעם ישראל, ולכן זה לא מוביל אותנו לעבריינות.

"אם הייתי ממפה את החבר'ה בגבעות, הייתי מזהה אותם עם לוחמי הסיירות, לא עם ארגוני פשע. הם חדורי מטרה ובעלי מסירות מטורפת, שמתקיימת גם בתנאים בלתי אפשריים. במקום לשבת באולפנה ולהתלונן על האוכל, בנות יוצאות לשמור בלילה בטמפרטורה של פחות מחמש מעלות, או מקימות את המבנים שנהרסו גם כשחם. אני לא יכולה להגיד שאין תופעות אחרות, אני פשוט לא מכירה אותן".

אפרת: "אנחנו לא באים לערער על החוקים של מדינת ישראל, אלא להעצים את הראייה היהודית שהארץ שלנו. ההתנגשות עם החוק שולית מבחינתנו. אין לנו עניין לעבור עליו בכוונה, אנחנו לא עסוקות בזה, ולכן הסיכוי שההתיישבות שלנו כאן תוביל לעוד פרצות הוא קטן".

ממעוז אסתר לא יצאו פעולות תג מחיר?

שלהבת: "זה לא שהציעו לי להצטרף וסירבתי; אני לא מכירה מישהו שעשה תג מחיר, אני רק קוראת על זה בעיתון. חבר'ה מהגבעות נמצאים במרעה שמונה שעות כל יום, ושומרים בלילה ארבע שעות. אני לא חושבת שהם יכולים להכניס בלו"ז שלהם תג מחיר".

גם ההפגנות בעקבות מותו של אהוביה לוו באלימות.

אפרת: "נראה לך שההפגנות האלה היו של נוער הגבעות? אנשי הגבעות היו אז בגבעות. בהפגנות השתתפו אלפים, והלוואי שכל אלה היו מגיעים לגבעות, הלוואי".

שלהבת: "נכון, בהפגנות היו שוטרים אלימים מאוד. כשהמשטרה נותנת למפגינים בקפלן לחסום את איילון לחצי שעה ולא מפריעה להם, ההפגנה פחות אלימה. אני לא אוהבת שמאשימים את הקורבן. אנחנו בונים את הארץ, והם הורסים. אנחנו נוסעים ברכב, והמשטרה הורגת את אהוביה. האלימות היא של מי שמשתיק, שעוצר, שהורג ילד בן 16 וחצי ואז גם לא גובה עדויות במשך שלושה ימים. השוטר שהרג אותו עובד עד היום באותו תפקיד, ויכול מחר להרוג עוד מישהו. אנחנו זועקים על העוול הזה, ומי שיוצא לרחוב עם שלט, בסך הכול עושה השתדלות מינימלית שהזעקה תישמע. נוער הגבעות לא אלים, המשטרה אלימה.

"יצרו אווירה שלילית כלפי המתיישבים. אנחנו שאפנו להיפגש, רצינו שהציבור יכיר את האנשים שפשוט אוהבים את ארץ ישראל ורוצים ליישב אותה. השינוי הגיע מתוך הרבה עבודה, וגם האירוע של אהוביה היה נקודה חשובה. הוא הגדיל מאוד את החשיפה וגרם לאנשים לשמוע את הקול האמיתי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il