אחיותיו של ברק שרעבי ז"ל מצאו השנה דרך מקורית, חריפה אפילו, להנציח אותו. בעוד נופלי מלחמת חרבות ברזל מונצחים על גבי בקבוקי בירה ויינות, ברק זכה שייקרא סחוג על שמו. "זה לא עוד ממרח פיקנטי. זה טעם של געגוע, אהבה וחיים שלמים שנשמרו בזיכרון", כך נכתב בעמוד הפייסבוק של חברת "שמן יוגב", שמייצרת את הסחוג. "ברק, לוחם בסיירת מטכ"ל, נפל במבצע סודי בסוריה בשנת 1984. שנים ארוכות אסור היה אפילו לספר על הנסיבות – עד שהסיפור יצא לאור, לצד המתכון המשפחתי שזכה להפוך לסמל טעים להנצחתו. על הצנצנת מופיעה תמונתו של ברק – יפה תואר, מלא חיים, אמיתי ובלתי נשכח".
"אחרי שהוריי נפטרו בשיבה טובה, ההחלטה לגבי המרחב של השכול עברה אלינו", מתארת איילת שרעבי־יזרעאל, האחות הבכורה. "כבר ארבעים שנה החברים של ברק מהצוות מגיעים אלינו ביום השנה לנפילתו וביום הזיכרון, אבל אחרי 7 באוקטובר הדברים השתנו, כי אחד מהם איבד בעצמו בן במלחמה. באותה נקודה אמרנו לחברים: אנחנו משחררות אתכם מלבוא ביום הזיכרון. ביום השנה לנפילתו של ברק, שחל בנר ראשון של חנוכה, כולם מגיעים".
צילום: רון אילן - לע"מ
גם אביגדור קהלני, גיבור מלחמת יום הכיפורים, נוכח לדעת בתקופה האחרונה כי זיכרונות המלחמה ההיא נדרשים לפנות מקום למורשת קרב טרייה. "כבר שנים אני מגיע לעמק הבכא ומרצה לעשרות אלפי צעירים", מתאר קהלני. "השנה זה פחות קורה, כי במקום רמת הגולן לוקחים את הדור הצעיר לראות בתים הרוסים בקריית־שמונה. אבל בתים הרוסים אפשר לראות גם בטלוויזיה, עדיף לתת דוגמאות ממלחמות העבר ולהסביר איך התגברנו. מפקדי חטיבות אומרים לי לאורך השנים, 'אביגדור, בגלל ההשפעה שלך התגייסתי ליחידה לוחמת'. בני הזוג של הנכדות שלי נמצאים כבר שנה וחצי בתוך טנק, ואני חושב שסיפור עמק הבכא מחזק אותם".
כשמדינת ישראל נתונה במלחמה מתמשכת ומרובת אירועים סוערים וקשים, חשוב לשאול כיצד עלינו להתייחס מעתה למערכות ולמבצעים שקדמו לה. האם הזיכרון הלאומי ידע להכיל אותם, או שקיימת סכנה שהם יישכחו מלב? כדי למצוא תשובה לשאלה הזאת, פניתי אל גיבורי מלחמות עבר ואל קרוביהם של חללים שסיפורם זכה לפרסום. לצורך הכתבה ראיינו – במפגש זום משותף וגם בשיחות נפרדות - את מיכל שראל, אמו של רס"ן בניה שראל ז"ל, מפקד פלס"ר גבעתי שנהרג ברפיח במבצע צוק איתן; תומר בוהדנה, קצין שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה, ותמונתו מסמן "וי" בעודו שכוב על אלונקה הפכה לאייקונית; איילת שרעבי־יזרעאל, שאחיה ברק נפל כאמור במשימה בארץ אויב; תת־אלוף במיל' אביגדור קהלני, בעל עיטור הגבורה ממלחמת יום הכיפורים, ועיטור המופת ממלחמת ששת הימים; ורב־סרן במיל' בנימין עמידרור, שלחם במבצע סיני, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, ולימים כתב את מרבית ספרי תורת הלחימה של צה"ל ואף זכה לכינוי "מורה הגנרלים".
הורים שכולים שראיינתי בשנת 2015, כשנה לאחר מבצע צוק איתן, אמרו לי: "אנחנו שמחים שבאת, כי עוד מעט תהיה עוד מלחמה וישכחו מאיתנו". עם כל כך הרבה חללים ופצועים מאז 7 באוקטובר, ובמציאות של מלחמה מתארכת, האם לכאב הוותיק נשאר מקום בשיח הישראלי?
"אנחנו לא מרגישים ששכחו את בניה, להפך", אומרת שראל. "ילדים עדיין נקראים על שמו, וזה מדהים. אנחנו שומעים על נופלים במלחמה הנוכחית שהחזיקו בתיק את הספר שהוצאנו על בניה, או הזכירו אותו במכתבים שהשאירו וביומנים שכתבו. שלושת הבנים האחרים שלי שירתו בעזה ובלבנון במלחמה הזאת, חלקם שם גם עכשיו, והם מספרים שלפחות פעם בשבוע שואלים אותם: 'וואי, אתה אח של בניה?'. הם אומרים שהיה לנו מזל גדול שהיינו קצת 'בנים יחידים' בסוף המלחמה ההיא.
"נאמר ש'גזרה על המת שישתכח מן הלב'. הנופלים נאספים יחד לנצח של כל עם ישראל, אבל נראה לי שכולנו רוצים שבכל זאת יזכרו אותם. מצד שני, רציתי להיות פחות באור הזרקורים. היה לי קשה שבמשך שנים כולם עוצרים אותי, שואלים ומדברים. הרגשתי שאני עובדת בזה. כשפרצה המלחמה, החלטנו לא לפרסם יותר את יום השנה לבניה, כדי שכל ההמונים שבאים אלינו ילכו לבתים של נופלים חדשים. ברוך השם, יש לנו משפחה גדולה ואנחנו עטופים".
גם איילת שרעבי־יזרעאל הרגישה בחלוף השנים שהיא כבר מילאה את תפקידה כמי שנושאת את סיפורו. "מי שרוצה לקרוא על ברק, יש אתר לזכרו", היא אומרת. "אני מעדיפה היום לספר על ההתמודדות שלי עם השכול. מהבחינה הזאת, המילה גבורה מתחברת לי עם להתגבר. בתוך כל האובדן עברתי תהליכים במטרה לפרום את הפוסט־טראומה, שלא הייתה מדוברת בעבר. דרך יוגה ותרפיה רגישה לטראומה, הצלחתי למצוא את עצמי ולהגדיר את החיים מחדש. למדתי איך להחזיק את החיים והמוות יחד. אנחנו משפחה עצובה, אבל העצוב שלנו הוא נורמלי".
שראל: "אני מזדהה מאוד עם הדברים האלה. אני מרגישה שהסיפור של בניה עומד בפני עצמו, ואין לי עניין לספר אותו בכל פעם מחדש, כי זה לא עושה לי טוב. אני רוצה מעל לכול לחיות, לא להחזיק כל הזמן איזה דגל. כששואלים 'את אמא של בניה?', אני אומרת: 'כן, ושל עוד הרבה ילדים מתוקים'. זה חשוב כלפי הילדים האחרים שלי, ועכשיו גם כלפי הנכדים. אם מבקשים ממני לדבר על בניה, גם אני אומרת - 'יש סרט, יש ספר, יש אתר, תפתחו. בניה לא נמצא כבר 11 שנה, שום דבר לא התחדש'. אני כן מוכנה לספר איך אנחנו כמשפחה מתגברים, לשתף מהניסיון שלי. אם זה יכול לעזור למישהו, אני שמחה מאוד".
אביגדור קהלני שכל במלחמת יום הכיפורים את אחיו עמנואל ז"ל, שנפל בסיני. "אבי היה באותו זמן בקרב בתעלת סואץ", הוא מספר. "אחרי שבועיים אמרו לו 'סע הביתה'. הוא ניסה לשאול למה, ואמרו לו 'אל תשאל שאלות'. הוא הבין שמישהו מילדיו הלך וחשב שזה אני, גם כי ידע שאני נמצא בחוד החנית, וגם בגלל הפציעה שלי במלחמת ששת הימים. הוא הגיע הביתה, ראה הרבה אנשים, ושאל 'מי?'. רק אז הוא קיבל את הבשורה על עמנואל. אמא סבלה מאוד, עד שלקתה באלצהיימר. אני מניח שזו אחת מתופעות הלוואי של האבל. הצער והבכי וההתכנסות הפנימית, זה קרע את הנשמה בכל פעם מחדש.
אביגדור קהלני | צילום: דוד כהן - ג'יני
"אהבתי את עמנואל והייתי קשור אליו מאוד", הוא מוסיף. "אני תמיד אומר שצריך גם לדעת באיזו משפחה למות, לא רק להיוולד. צורת ההנצחה שונה בכל משפחה. יש כאלה שבונים מצפה, יש שמקימים ספרייה. אני מזכיר את עמנואל בכל ספר שלי ומצרף תמונה שלו, וגם הוצאתי בשנה שעברה שיר שנקרא 'אחי עמנואל'". השיר הזה זכה ללחן של יוני רכטר ולביצוע של דוד ד'אור.
תומר בוהדנה: "אני נפצעתי, וזה שונה משכול. הפציעה היא חלק ממה שאני, בהיבט הפיזי ובעיקר בהיבט הנפשי, אבל היא לא כרטיס הביקור שלי. ברמה האישית, לא הייתה לי ציפייה שיזכרו אותי. כמו שבנפש האדם הפרטי יש מנגנון הגנה שמעביר דברים מהמודע ללא מודע, כך גם בנפש החברה. אין לנו יכולת להכיל את כל מערכות ישראל, את כל הטראומות, את כל השכול. אז גם אם המשמעות היא שמעבירים אותי ואת מלחמת לבנון השנייה לחלקים הלא מודעים, זה בסדר מבחינתי. אני חושב שזה טבעי, אחרת לא נשרוד. על רקע אירועי 7 באוקטובר והימים שלאחר מכן, ברור שהסיפור של מלחמת לבנון השנייה מתגמד, עם כל הצער. קשה לאנשים לשמוע את זה, כי מי שאיבד ילד, בעל או אח במלחמה ההיא או נפצע בעצמו, לא רוצה לרדת לתהומות הנשייה ולהישכח".
גבורה או משאלת מוות
יד ביד עם השכול צועדת באתוס הלאומי הגבורה. צבר האירועים מאז 7 באוקטובר הביא לתודעה לא מעט אזרחים שחירפו את נפשם למען הצלת שכניהם וקרוביהם, ולוחמים שהשתתפו בפעולות נועזות בעזה ובמדינות אויב. גם המרואיינים שלנו מייצגים סיפורי גבורה נודעים - קהלני נפצע קשה במלחמת ששת הימים, אך החלים וחזר לשירות קרבי. במלחמת יום הכיפורים הוא הוביל כוח טנקים מאולתר והצליח לבלום את השריון הסורי, למרות נחיתות מספרית תהומית. החילוץ ההירואי של ברק שרעבי נלמד לאורך השנים כאחד מאירועי השיא של סיירת מטכ"ל; לו תפסו הסורים את הלוחמים הישראלים באותו לילה חשוך בדצמבר 1984, עלולה הייתה לפרוץ מלחמה; בניה שראל נפצע מרסיס בחזהו במהלך מבצע צוק איתן, אך חזר להילחם. תומר בוהדנה נפצע כשהלך בראש הפלוגה שלו בכפר מרכבה שבדרום לבנון. אלה היו ימים מדממים במיוחד במלחמת לבנון השנייה, וכשהקצין הפצוע הרים את יד ימינו לסמן אות ניצחון, הוא הצליח ברגע אחד להעלות את המורל הלאומי.
כשאני שואלת את בוהדנה איך התייחס לאורך השנים למעמד שלו כגיבור מלחמה וכסמל ישראלי, הוא מספר שבעיניו זה היה כמעט שקר. "במלחמת לבנון השנייה הייתי בשנות השלושים לחיי. היום אני יודע, בעקבות העבודה שעשיתי סביב הטראומה והפוסט־טראומה, שהייתי אז בתקופה משברית. כלפי חוץ לא ראו את זה, אבל אני יכול להגיד שבאותה תקופה לא הרגשתי שאני עלול להיות איזה הפסד גדול. הרצון לרוץ קדימה, לדלג ראשון בין הטרסות, להיכנס לבתים בלבנון או לטהר חדר לבד – ייתכן שזה בא מאיזו פנטזיית מוות שהייתה לי. לכן קשה לי עם המילה גבורה, כי אני לא רוצה לשקר לעצמי. כשאני שומע שאומרים על מישהו 'גיבור', אני חושב שאנחנו לעולם לא נדע מה עבר על אדם כשהוא ביצע פעולה. ובכלל, פעמים רבות הפעולות הללו הן אוטומטיות".
"אני מסכימה לחלוטין", אומרת שראל, ומספרת על הקרב שבו נפל בנה: "הוא לא נהרג ממכת האש הראשונה של המחבלים. אחרי הירי שפגע בכוח, המחבלים הגיעו אליהם וחטפו את הדר גולדין. כשבאו לחטוף חייל נוסף, בניה כנראה התרומם, ירה והרג מחבל אחד - יודעים את זה כי מצאו את המחבל מונח עליו. אחר כך המחבלים עשו לבניה וידוא הריגה. אמרתי לילדים שלי: לו הייתי במצב שלו, הייתי מעמידה פני מתה. אז הילדים אמרו: 'לוחמים עושים את זה בצורה אוטומטית. זה בדיוק כמו שאת לוחצת על הברקס, אין חשיבה'. ברור לי שבניה היה אמיץ וכריזמטי, אבל אני חושבת שכך מפקדים אמורים לנהוג.
"אחד הבנים שלי, דוד, היה קצין אג"ם של גולני, ואז יצא לחופשת לימודים. בשמחת תורה הוא יצא מהבית מיוזמתו והלך להילחם. על זה אני מסתכלת כגבורה, כי אדם קם ויוצא בלי לדעת אם יחזור. לאורך כל המלחמה בעלי הרגיע אותי ואמר שמפקדים בכירים לא הולכים קדימה, אבל אני כבר יודעת שאצל הילדים שלי זה לא כך".
קהלני: "בעמק הבכא ראו אותי רץ ראשון, והמג"ד אף פעם לא רץ ראשון, אז לא הייתה להם ברירה אלא לרוץ אחריי. אין אדם שלא פוחד, הגבורה היא להתגבר על הפחד.
"טיילתי פעם בצפון וראיתי את מאיר הר־ציון. מיד סיפרתי לו שאני גדלתי עליו, והוא ענה: 'עזוב, אביגדור, הייתי בעמק הבכא, ראיתי מה עשית שם. אני קטנצ'יק לידך'. הוא באמת נכנס עם הג'יפ שלו באמצע הקרב, הסתובב שם סביבי, ולא הבנתי מי זה בהתחלה. היום כבר אין מקום להנציח את כל הגיבורים, אבל מאיר הר־ציון ייזכר תמיד. טרומפלדור ייזכר תמיד. הם לא עשו יותר מהגיבורים של היום, אבל הם היו ראשונים ונחשוניים. במלחמת ששת הימים אני הייתי הטנק הראשון שנכנס לחאן־יונס, והטנק הראשון ברפיח, אבל אני מצדיע לחיילי המלחמה הנוכחית, ואחרי מה שעשינו באיראן, אני גם קד קידה".
איילת שרעבי | צילום: באדיבות המצולמת
לְמה הקהל של ימינו קשוב יותר - לסיפורי מלחמות עבר בהשתתפות דורות אחרים, או לסיפורים אקטואליים?
בוהדנה: "מאז תחילת המלחמה, אם פונים אליי ומבקשים שאעביר מורשת קרב, זה נראה לי קצת כאילו מביאים את בר כוכבא", הוא מחייך. "כמי שעובד עם בני נוער, אני יודע שהדרך ללמד אותם היא לתת להם לשמוע מור"קים מצעירים שהשתתפו בקרבות. אני בדור הביניים, אבל ראיתי שלפעמים מביאים מישהו מהבוידעם לספר סיפור. לדעתי חשוב שיגיע אדם שהשפה שלו מחלחלת אל מי שנמצא מולו".
קהלני מעולם לא נכנס לבוידעם: בשנה שעברה הגיע לגבורות, אך הוא פעיל וחריף לשון כתמיד. "הייתי לאחרונה בהרצאה למפקדי יחידת המעברים ביהודה ושומרון. אנשים ישבו פעורי פה", הוא מתאר. "כשאני מרצה, אני לעולם לא משתמש בנייר ולא עומד מאחורי פודיום. אני גם לא מציג שקופיות, אלא אומר: 'אני השקופיות'. כל אחד צריך להרגיש שהוא לא רק בורג קטן במכונה הגדולה, אלא עושה משהו חשוב - אחד הולך להביא אוכל, השני מוביל טנקים, אני אחראי על אנדרטאות ומרצה בארץ בעולם".
אבל נניח שצריכים כיום להזמין מרצה אחד, לא יעדיפו לשמוע מישהו שהיה בנובה, או נלחם ברפיח בשנתיים האחרונות?
"זה תלוי איך מגישים. צריך לדעת למשל לדבר בקצת הומור. גם כשאת מכינה סלט ירקות, לפעמים הוא טעים יותר מהבשר".
מחסום הפחד נשבר
רק לפני שלוש שנים פורסמו מעט פרטים על נסיבות נפילתו של ברק שרעבי. עמר בר־לב, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל בזמן המבצע, חשף בריאיון כי המבצע התרחש בסוריה - דבר שהיה אסור בפרסום עד אז. בסדרה שיצר עמרי אסנהיים על סיירת מטכ"ל, סיפר אהוד ברק שמשימת הכוח הייתה להתקין אמצעי תקשורת בלב מדינת האויב. כך גם משפחת שרעבי, ארבעים שנה אחרי שאותו אהוד ברק ציווה עליה שתיקה, יכלה ללמוד עוד על נפילתו של הבן ולדבר עליו.
היום כבר נדמה שהמילים "מבצע נועז" הן חלק משגרת יומנו. חיסולו של נסראללה במעמקי הבונקר בביירות וחיסול אסמאעיל הנייה על אדמת איראן, פיצוץ הביפרים בלבנון ופשיטות קרקעיות בסוריה, מתקפת כטב"מים מתוככי איראן על משגרי הטילים שלה ועוד ועוד. כיצד יתייחסו מעתה למבצעים המיוחדים של שנים עברו? האם נשאר מקום בזיכרון הלאומי לאהוד ברק לבוש שמלה וחובש פאה במבצע "אביב נעורים"?
לפי קהלני, לא רק מבצעים - מלחמות שלמות פשוט יישכחו בעוד כמה עשורים. הן ינכחו אומנם בספרי הלימוד ובתיעוד הרשמי, אבל לא יהיו חלק משום שיח רלוונטי. "בהסתכלות ממעוף הציפור, אני סבור שמבצע סיני יימחק כמעט לגמרי מההיסטוריה. מלחמת ששת הימים תישאר, מכיוון שהוספנו לעצמנו יכולות והמדינה גדלה פי חמישה. גם מלחמת יום הכיפורים תיזכר - כי היא הייתה מלחמת קיום, וכי יצאנו בה ממצב של טיפשות. המבצעים בעזה יישכחו, ומלחמת שלום הגליל לא תישאר חרותה בליבנו, אף שהפגזנו במהלכה את ביירות וגרמנו לערפאת ולאנשיו לעזוב. מלחמות שבהן היינו נתונים בסכנת חיים הן אלה שמשאירות חותם".
ב־7 באוקטובר המדינה הייתה בסכנת קיום?
"לא, אבל האירוע הזה ייזכר לדיראון עולם כי הבאנו אותו על עצמנו בטמטומנו, ועברנו מסע השפלה שלא יישכח.
"אנחנו לא מרגישים ששכחו אותו". בניה שראל ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה
"להערכתי, מבצעים נקודתיים ייעלמו גם הם מדפי ההיסטוריה", מוסיף קהלני. "בכל הפעולות מהסוג הזה יש הרבה אומץ אישי, וצריך ללמד את הדברים האלה כדי לתת לדור ההמשך את היכולת להתגבר על הפחד, אבל יש טקטיקה ויש אסטרטגיה. אם אתה נכנס לשטח סוריה ומחליף שם משהו, זה משפר את פני המערכה אבל לא משנה אותה. בעוד עשרים שנה, סביר יותר שעיתונאי או חוקר יכתבו על מבצע הביפרים, ולא על מבצעי הסיירות משנים רחוקות יותר".
הייחודיות בפעולותיו של צה"ל בשנה האחרונה, אומר קהלני, היא שבירת מחסום הפחד. "לפני מלחמת ששת הימים הסתכלתי על רמת הגולן, וחשבתי - מי יכול לכבוש את הדבר הזה. בסוף צה"ל העז וכבש. גם המתקפה שעשינו באיראן, זו העזה. עד אז התעסקנו כל הזמן בצנטריפוגות, אם הן חמות או קרות. היכולת שלנו להגיע למקום שמרוחק מאיתנו אלפיים ק"מ ולתקוף שם, מראה שחזרנו לעצמנו. אך בצד זה, יש לנו מאבק קשה מאוד מול המצרים. הם מחכים לנו בפינה, חד משמעית".
בוהדנה: "שירתי בעבר ביחידה 33 (הגדעונים), ויצא לי להשתתף במבצעים קשים ומורכבים ללכידת מבוקשים. במבצע כזה, היחידה מקבלת כל סיוע שתרצה. קח לעומת זאת את החייל הפשוט של כפיר, גולני או גבעתי, שתמונת המודיעין שלו היא לכל היותר המשקפת שיש לו בווסט, והוא עושה את אותה משימה יום אחרי יום - זה יכול להיות הרבה יותר מורכב מיציאה לפעולה בעורף האויב. יש המון הילה סביב המבצעים המיוחדים, אבל בסופו של דבר כשחיילי גולני נתקלים באויב, הם לבד מולו. יש בכוח אולי איזה נגביסט או קלע, אבל עד שהצבא 'סוגר מעגל' לוקח זמן".
לשלוח פקס בלי ידיים
בוהדנה ייסד לפני כמה שנים עמותה שמסייעת לנערים במצבי סיכון גבוה. לדבריו, מאז פרוץ המלחמה הוא מתקשה לגייס מדריכים לפנימייה שלו: "המדריכים הפוטנציאליים משתייכים לחתך של האנשים שנכנסים מתחת לאלונקה. רובם, גברים ונשים כאחד, כל הזמן במילואים. אנחנו מתפעלים מהניסיון המבצעי הרב שחיילי צה"ל צברו, אבל לדעתי זה קצת מופרע.
"כשאני כבר מצליח לפגוש אותם, אני מבין שאנחנו חברה בפוסט־טראומה קשה. אני רואה מולי חבר'ה בני 23־24 יושבים, והרגליים מקפצות. כלומר, הניסיון הקרבי הזה גובה מאיתנו מחיר גבוה מאוד כחברה. יצא לי לעשות מילואים בתקופת המלחמה הזאת, ואני יודע שהמפקדים בצה"ל עוסקים היום לא מעט בענייני משמעת, כי יש תוקפנות שמתועלת גם לתוך היחידות – זה כלפי זה, וכלפי רכוש".
קהלני: "אני יצאתי ממלחמת ששת הימים עם כוויות בכל הגוף, כבר הודיעו על מותי. בהמשך חזרתי לטנק, אבל הייתי עם פוסט־טראומה. במלחמת יום הכיפורים היו רגעים שגרמו לי לקפוא במקום: ראיתי אדם שנשרף יוצא מתוך טנק, והגוף שלי השתתק. אחי ארנון, שהיה בגדוד שלי, לא עלה לגולן עשרים שנה אחרי המלחמה הזאת. הוא היה אומנם איש חימוש, אבל כמי שפינה פצועים והרוגים, הוא היה בתוך האש כל הזמן. עם הזמן הוא עבר את הקושי הזה וחזר להגיע לטקסים ברמת הגולן".
איך אתה חזרת להילחם אחרי אירוע קשה כל כך?
"הייתי הרופא של עצמי. מהבחינה הזאת, הלוחמים של ימינו לא עוברים מסע קשה יותר ממלחמת יום הכיפורים, כי פוסט־טראומה היא אירוע נקודתי, לא אירוע של זמן. הוא נוצר בנקודה אחת מסוימת של שבר. אני משוחח כל הזמן עם לוחמים שעברו אירועים כאלה, כדי לעזור להם לנסות להתגבר. נסעתי לפני כשנתיים לאמריקה עם פוסט־טראומטיים, וראיתי שפעם בשעה הם מפסיקים הכול ורצים לעשן חשיש. אמרתי להם, 'תשתדלו, תתגברו, אתם הולכים להקים משפחות'. הם צריכים ללכת לטיפול ולעשות כל מה שאפשר כדי להוציא מעצמם את החוויה הזאת, שלא תתפרץ באמצע הלילה. זה אפשרי, עובדה שאני הצלחתי".
והמערכת עושה מה שצריך כדי לעזור להם לצאת מזה?
בוהדנה: "אני מרגיש שהמערכות היום יעילות יותר מבעבר, הן בטיפול בפצועים והן בטיפול בפוסט־טראומטיים. ב־2006 אגף השיקום היה מבקש מפצועים בבית החולים לשלוח פקס על כל דבר, אף שהלכה למעשה הם היו מעבר לגדר. היה לנו חבר במחלקה שאמרו לו 'שלח פקס', והוא ענה: איבדתי יד אחת ובשנייה אני משותק, איך בדיוק אני אשלח פקס?"
מיכל שראל | צילום: באדיבות המשפחה
המלחמה הנוכחית, הוא מספר, עוררה תגובות פוסט־טראומה גם אצל בוגרי מלחמות קודמות, או דחפה אותם לבקש עזרה ולטפל בעצמם. "יש לי חבר שנפצע בשנת 2006, ועכשיו הגיש בקשה להכרה. התייחסו אליו בשיא הרצינות, והוא קיבל זימון לוועדה. אולי זה ייקח זמן בגלל העומס, אבל הוא קודם כול קיבל זכאות לטיפול נפשי ולקבוצות תמיכה. זה הרבה יותר טוב ממה שהיה בעבר. אנחנו כחברה לוקחים אחריות על האנשים האלה".
גם הסוגיה של שבויים וחטופים, שתופסת מקום מרכזי במלחמת "חרבות ברזל", הייתה שזורה במערכות הקודמות. במלחמת יום הכיפורים נפלו בשבי כ־300 חיילים ישראלים, רובם הגדול בימים הראשונים של הלחימה. מלחמת לבנון השנייה פרצה בעקבות חטיפת שני חיילים, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, בידי חיזבאללה. מבצע צוק איתן יצא לדרך בעקבות שרשרת אירועים ביטחוניים שתחילתם בחטיפת שלושת הנערים בגוש עציון. בתקרית שבה נהרג בניה שראל נחטפה כאמור גופתו של הדר גולדין וגופתו של אורון שאול.
"נושא החטופים קשה לכל ישראלי, אבל אני חושבת שזה קשה במיוחד למי שעבר שכול", אומרת מיכל שראל. "הוא מבין טוב מאוד את המשמעות. כשבניה נפל, אני הייתי בצוות החירום של היישוב שלנו, וכך נודע לי שמפקד פלוגה בגבעתי נהרג, ושהופעל 'נוהל חניבעל' כי יש חטוף. כמה דקות אחר כך באו להודיע לנו על בניה, ואני מיד שאלתי 'הוא חטוף?'. הם ענו שלא, ואני אמרתי: 'ברוך דיין האמת, איזה מזל'".
ואם חלילה הוא היה נחטף, היית דורשת עסקה בכל מחיר?
"באחת השיחות האחרונות שלנו, בניה אמר שהוא לא היה מסכים שנשחרר מחבלים תמורתו. אם חס וחלילה היה קורה לנו דבר כזה, היינו נוקטים בדרך של חברנו הטוב צביקה מור".
ברגע אחד הרים את המורל הלאומי. בוהדנה בתמונה המפורסמת, מסמן "וי" | צילום: AP
קהלני: "זה נושא כואב ביותר. אני עשיתי קרבות שלמים כדי לחלץ חייל אחד שנשאר בתוך טנק פגוע, במרחק גדול ממני. הסתערתי לשם, וירו עליי. אבל היום הייתי מצפה שכל מי שצועק ומניף תמונה של חטוף, שיחזיק גם תמונה של חייל הרוג מהמלחמה. 900 חיילים נהרגו, בין השאר במלחמה להוציא את החטופים, וצריך להגיד להם תודה. ליבי עם משפחות החטופים, אבל מי שיושב בממשלה צריך לקבל החלטות בהתאם לטובתם של עשרה מיליוני אזרחים שחיים פה. בצבא ארצות הברית לא היו מתייחסים לחטיפות, היו פשוט נכנסים ודורסים הכול. את יודעת למשל כמה חיילים שמקום קבורתם לא נודע יש ממלחמת וייטנאם?"
אצלנו קיימת מצוות פדיון שבויים.
"לכן תפסו אותנו בגרוגרת. הם ידעו בדיוק את החולשה שלנו".
בוהדנה: "אני תמיד שואל מה המחיר שנשלם כחברה אם לא נצליח להשיב אותם. אני לא בקי בתמונת המודיעין ובפרטי המשא ומתן, אבל אני יודע שאם לא כולם יחזרו, אנחנו נהיה חברה אחרת. הנרטיב שלנו אומר שלא משאירים אף אחד מאחור - איך נגיד את זה עכשיו לחייל שמתגייס?"
שנהיה ראויים לעצמנו
כמעט מאז ראשיתה של המלחמה מתנהל ויכוח על יעדיה ועל נחיצותה. מחלוקות כאלה נלוו גם למערכות קודמות, אך המלחמה הזאת פרצה כשאנחנו כבר בעיצומו של קרע חברתי על רקע הרפורמה המשפטית. האם אכן מההיבט של הגיבוי הציבורי, מצבנו חמור מאי פעם?
שראל: "אולי גם בעבר התווכחו, אבל לא נתנו פרסום נרחב כל כך בתקשורת לשיח מקטב. צריך הרבה כוחות כדי להחזיק את הראש למעלה ולחיות את היומיום שלך כשכל בני משפחתך והחברים הקרובים נמצאים בחזית, וכשמצטרפים לכך כל חרחורי הריב האלה, זה נעשה בלתי נסבל".
בוהדנה | צילום: באדיבות המצולם
בוהדנה: "יש לי חברים מהמגזר הדתי, כאלה ששירתו איתי בצבא, ולצערי התהום בינינו הלכה וגדלה בשנים האחרונות. הם אותם אנשים מקסימים שהיו, אלא שבאמצע נכנס מי שרוצה להרוויח מהקיטוב בינינו. גם כשלא ראינו עין בעין את כל הדברים, לא הסכמנו שיגידו עלינו שאנחנו שונאים זה את זה, אבל בשנים האחרונות נוצרה פה מדיניות שזו האסטרטגיה שלה והיא לא מסתירה זאת. אני חושב שלשני הצדדים יש אחריות לבעוט בה ולהגיד 'אנחנו לא רוצים את זה יותר, כי כולנו מפסידים'".
חמישה חודשים אחרי תחילת המלחמה אמר דן גולדפוס, אז מפקד אוגדה 98, דברים שנתפסו כנאום תוכחה - "תהיו ראויים ללוחמים שקיפחו את חייהם ולאנשי המילואים שנלחמים יחד". אתם מתחברים למשפט הזה?
בוהדנה: "חשוב שנהיה ראויים לנו, לא רק לנופלים. אנחנו חברה שסבלה וסובלת ומשלמת מחיר כבד. עצוב לי כי אני מרגיש שאני צריך לבנות גשר ארוך כדי להגיע אל חלק מהחברים שלי".
שרעבי־יזרעאל: "אנחנו כל הזמן במצב הישרדותי, ואפשר להגיד שיש פה גם בחירה מסוימת. אני לא מבינה איך בוחרים לאורך שנתיים באפשרות של מלחמה. לא הייתה ברירה בהתחלה, אבל איך זה נמשך עד עכשיו. המלחמה בתוכנו, ולאורך זמן זה יוצר חולי.
"הבת שלי, בת שלושים, היא נהגת האמר שנכנסת לעזה שבוע כן שבוע לא, עם יחידת יהל"ם, כי היא אומרת שזה מה שצריך עכשיו. למרות כל מה שקורה, אנשים עדיין מוכנים להתגייס ולעשות את העבודה. אי אפשר להוציא את הצבא מהגוף, ואי אפשר להוציא את המדינה הזאת ממחזור הדם. אני מקווה שזה ייגמר בקרוב. יש חבר'ה צעירים שאיבדו אפילו שישה־שבעה חברים, עוד לא היה דבר כזה, זה נורא".
"למה לא היה?", מעירה שראל, "בעלי לחם בקרב בסולטאן־יעקוב. ועוד איך היה",
בנימין (בני) עמידרור | צילום: נעמה שטרן
שרעבי־יזרעאל: "נכון, אבל זו הייתה מלחמה קצובה, פה זה לאורך זמן".
שראל: "מה לעשות? מלחמות לא בוחרים".
קהלני: "לאורך הזמן, המלחמה הזאת תבריא את העם היהודי, כי לפניה היינו במסע התאבדות קולקטיבי. אם אנשים עומדים קבל עם ועולם ואומרים 'אני מסרב לשרת את המדינה', זו מדינה בהתאבדות. זה גם הביא את 7 באוקטובר, אין לי ספק בכך.
"המלחמה הזאת שינתה את פני מזרח התיכון. אני מעריך שמאות אלפי יהודים יעלו לארץ, לאחר שיבינו שבאירופה יש יותר מסגדים מאשר כנסיות. האנטישמיות עוד תלך ותגבר, יהודים בכל העולם כבר מסירים את המזוזות מהדלתות, וישראל תהיה המקום היחידי עבורם. בעקבות המלחמה גם נבין שאנחנו צריכים לייצר תחמושת וטנקים בכוחות עצמנו ולהכין את עצמנו לכל המאבקים הגדולים, כי אף אחד לא יעשה את זה למעננו. מהבחינה הזאת, מעז עוד יצא מתוק".
בין אלכסנדר מוקדון לאריאל שרון
רב־סרן במיל' בנימין עמידרור, ממפתחי תורות הלחימה של צה"ל, חושש שנשכח את המלחמות הקודמות, ונחמיץ את הלקחים הרבים שאפשר להפיק מכל אחת מהן. כבר היום, הוא אומר, צה"ל פשוט לא יודע לעשות את זה
"לאורך השנים ניסיתי להיות 'מורה הגנרלים', אבל הגנרלים לא למדו ממני", אומר בנימין עמידרור בתסכול. "יותר מדי פעמים הזמינו אותי ללמד קצינים בכירים שלא ידעו את האל"ף־בי"ת של תורות הלחימה, כי הם לא למדו את הספרים הבסיסיים. מצאתי את עצמי למשל במצב מגוחך, עומד מול קצין בכיר מאוד שלא יודע איך כותבים פקודות מבצע. הבעיה העיקרית של צה"ל היא חוסר מקצועיות. צבא הוא מקצוע שצריך ללמוד, והכללים והעקרונות של המלחמה לעולם נסמכים על היסטוריה צבאית מקצועית, לא על היסטוריה צבאית סיפורית".
בנימין עמידרור מכיר את מלחמות ישראל לא רק כמי שהשתתף בכמה מהן, אלא גם כמי שחקר אותן לאורך ולרוחב, בחן את לקחיהן, השווה לעבר הקרוב והרחוק ואיתר בהן כשלים ונקודות לשימור. בשיחתנו הוא שב ומדגיש כמה קריטי לא רק לתת למלחמות הללו מקום בתודעה הציבורית, אלא גם לשמר את הידע הצבאי שנצבר בכל אחת מהן. כשזה לא קורה, אומר עמידרור, נגרם נזק אדיר. "יש לי פה ספר של מפקדת זרוע היבשה שכותרתו 'הגנה על קווי גבול וקווי תפר'. זו לא יצירת מופת, אבל כל מה שצה"ל היה צריך זה להיות ערוך להגנה לאורך רצועת עזה בהתאם למה שכתוב בספר הזה, שקיים כבר שנים. אילו פעלו על פי תורת צה"ל הנכונה, 7 באוקטובר לא היה קורה.
"צה"ל צריך ללמוד את מבצעי העבר, כי לכל אחד מהם יש הערך שלו. למשל, אם מטילים על מישהו לתכנן מבצע חילוץ, אני מצפה שילמד מה היה במבצעים רלוונטיים קודמים, כולל של צבאות אחרים. אם רוצים ללמוד על התקפה, צריכים ללמוד גם את קרב חניבעל, ולא משנה שהיו שם פילים, כי הכללים והעקרונות נשארים. המערכה הצבאית היא מקצוע בעל כללים ועקרונות, שביסודם הם אוניברסליים. בספר של צבא היבשה האמריקני, שבחן את סוגיית הפיקוד והשליטה ערב המילניום השלישי, משתמשים כדוגמה בקרב גאוגמלה (קרב של אלכסנדר הגדול נגד האימפריה הפרסית בשנת 331 לפנה"ס - מ"פ). הם הבינו שהקרב הזה רלוונטי לחלוטין לימינו, גם אם היישום מותנה בנסיבות ספציפיות".
קרב קלאסי נוסף שלפי עמידרור יכול לשמש ללמידה נצחית, מגיע ממלחמת ששת הימים - קרב אבו־עגילה בפיקודו של אריאל שרון. עמידרור עצמו השתמש בקרב הזה כדי לנתח את עקרונות המלחמה ברמה המבצעית ולהפיק לקחים עבור צה"ל כולו. "שרון הוא הטנקיסט מספר אחת בצה"ל", הוא קובע. "הוא נשאר אומנם עם הכומתה האדומה שלו, אבל עשה עם אוגדת טנקים בלילה – כאשר לא היו עדיין אמצעים לראיית לילה - את מה שכל הטנקיסטים המהוללים לא חלמו לעשות אפילו על שולחן חול. גם קרב הצליחה היה קרב מתוכנן ומכונן, עם רעיון מבצעי והטעיית האויב".
אך הגנרלים במה שהוא מכנה "יידישע צבא" אינם מקשיבים לעצות מבוססות־עבר, ולשיטתו כלל לא יודעים את המקצוע הצבאי. הוא לא ישכח למשל סיור שערך לפני מלחמת יום הכיפורים בקו בר־לב, יחד עם אחיו יעקב - אז קצין צעיר בדרגת סגן, ולימים אלוף בצה"ל וראש המל"ל. מערך המעוזים שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ עורר אצל בנימין עמידרור דאגה רבה. "יש לי מסמך שכתבתי בו: 'קו בר־לב זה שואה מוזמנת'. גורודיש, בר־לב, דיין ודדו לא ידעו את המקצוע בכלל. יש שטחים חיוניים שאתה חייב להגן עליהם, ואם השטחים האלה נמצאים לאורך הגבול או בטווח של כמה מאות מטרים ממנו, אתה חייב לדאוג שקו ההגנה לא ייפרץ.
"ישראל טל כתב אחר כך - הבעיה לא הייתה שהיינו עם התורות הלא נכונות, הבעיה הייתה שלא ביצענו את התורות של עצמנו. גם הרמטכ"ל המצרי סעד א־שאזלי כתב בספרו שהמצרים ציפו להפתיע אותנו, אך לא ציפו שנשתף פעולה בצורה יפה כל כך. לו צה"ל נערך לאורך קו בר־לב לפי הספרים המחייבים של צה"ל עצמו, המצרים לא היו מצליחים לחצות את התעלה, כי ההתקפה שלהם הייתה עלובה".
מה הדבר הכי חשוב לשנות בצה"ל 2025?
"התיקון הכי גדול שהייתי עושה בצה"ל זה שכמו בכל צבא נורמלי, תהיה בו שכבה של סמלים, מש"קים (מפקדים שאינם קצינים – מ"פ) מנוסים. בפועל, צה"ל סובל ממחלת הקציניטיס: כולם הולכים להיות קצינים. בוגר בה"ד 1, בגלל המסלול שלו, הוא בסך הכול מ"כ גרוע. זה משהו שחייבים ללמוד מהמלחמות הקודמות וכן מהצבא הבריטי, שבו יש שכבה חזקה של מש"קים מבוגרים.
"צה"ל צובר עכשיו ניסיון שאין ערוך לו. הוא לומד להילחם. לוקחים את גדוד 51 מעזה ללבנון, מלבנון לסוריה, מסוריה ליו"ש. האנשים רוכשים ניסיון אדיר ומוכיחים את עצמם, אבל כל הדברים האלה ילכו לאיבוד כי אין מש"קים. מש"ק הוא גוף שמשמר ידע – זה חייל שמשרת 4־5 שנים בתפקיד, ומעביר את הידע לאחרים. קצינים לעומת זאת עוברים כל הזמן מתפקיד לתפקיד, והידע לא נשמר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il