"הם יודעים על מה הם נלחמים": אמהות לשלושה חיילים חרדים פותחות את הלב

כל אמא ישראלית שבניה משרת בצבא יודעת כמו אימהות, חברות ובנות משפחה שחוות איתה את אותה החוויה: כשהם בשטח את לא נושמת, עושה הכול כדי להסיח את הדעת, וכשהמפקד שולח "בחוץ", את יכולה לנשום עמוק וסוף־סוף לישון לילה שלם. היא לומדת מחברות את ראשי התיבות הצה"ליים, ומשתדלת לא לעשות פדיחות בשיחות עם הבן. היא מתרגלת לפנות את חדר הכביסה ביום שישי כדי לאפשר למכונה ולמייבש לעבוד רק על המדים ונספחיהם (איך הם חוזרים משלושה שבועות בעזה עם חמישה זוגות תחתונים בלבד?). היא מזמינה שלטים וחולצות לסוף מסלול ולמסע כומתה, ויודעת להכיל פחד עם הערכה, וחששות לצד גאווה עצומה וידיעה שעכשיו תורה, שעכשיו תורם.

אבל אימהות חרדיות שילדיהן בוחרים לעזוב את מסלול הישיבה ולהתגייס לשירות צבאי מלא לא מכירות את העולם הזה, ולעיתים אפילו מתנגדות אליו. הבחירה של בניהן להתגייס אינה רק אישית אלא גם ציבורית, טעונה במשמעויות ערכיות ורגשיות עמוקות. עבור האימהות, שמגדלות את ילדיהן על ברכי השאיפה ל"חיי תורה", זהו מפגש כואב ולעיתים מבלבל עם מציאות חדשה, שמטלטלת את יסודות החלום ההורי אך גם פותחת פתח להבנות אחרות.

הסיפורים של מרים, שושי וחיה – שלוש נשים חרדיות שבניהן התגייסו לצבא ההגנה לישראל - הם לא רק סיפורים אישיים על התמודדות עם כאב, דאגה ובדידות. אלו גם עדויות נדירות מבפנים על השינויים הטקטוניים האיטיים אך הברורים שמתחוללים בתוך החברה החרדית עצמה: בין אידאולוגיה נוקשה למסלול חיים חדשני, בין חשש מהתרחקות רוחנית לגילוי של עוצמה ואמונה אחרת. בכנות ובאומץ כואב הן מתארות את תחושת ההתנפצות, את ההתמודדות מול חברה שותקת, את הפערים בתוך המשפחה, וגם את הגאווה הגדולה בילדים שהחליטו לשרת. שלושתן מציגות מורכבות נדירה, שאינה מנסה לייפות את המציאות אלא מבקשת להראותה כפי שהיא, מלאה בדמעות ובחששות, אבל גם בתקווה ובאמונה.

"הילדים של הדור הזה יודעים מה הם רוצים. על מה הם נלחמים. הם מוכנים למסור את הנפש"

שניים מילדיה של מרים התגייסו, ובסביבתה מתייחסים לזה כאל אסון שאין לדבר עליו. היא לא כועסת, ונעזרת בקבוצת תמיכה כדי להתמודד

מרים, שושי וחיה, שלוש אימהות חרדיות לחיילים לוחמים, מספרות על המתחים במשפחה, בקהילה ובנפש עצמה, בין האידאולוגיה המגזרית הנוקשה ובין הגאווה הגדולה בבנים שהלכו להקריב למען העם והארץ. הכעס והאכזבה, ההתגברות והתקווה, היחס שהפגינה החברה החרדית – והגישה המשתנה כלפי הסביבה הזאת: אלו הסיפורים האישיים של מי שעברו מניקוי חליפות תלמידי הישיבה לכיבוס מדי חאקי ולהמתנה לטלפון מגבול עזה

> ריקי רטמרים (שם בדוי) מגדירה את משפתחה "חרדית ליטאית סטנדרטית". היא אמא לשבעה ילדים, שלמדו במשך השנים במוסדות ליטאיים. שני בניה למדו בעטרת ישראל ובאורחות תורה, ישיבות ידועות במגזר. בשלב מסוים בנה הבכור יצחק (24), מתלמידי הישיבה הטובים, החליט לעבור לישיבה חרד"לית. "הוא אמר לי 'אני מרגיש שבישיבה אני עוד אחד'", היא מספרת עליו. "הוא ילד פעיל מטבעו, ואני חושבת שהוא הרגיש צורך להיות פחות פסיבי, להרגיש שהוא עושה משהו, ולא רק תורם בלימוד. עם כל הכישרונות שלו, הוא הרגיש שיש אלפים כמוהו".

בישיבה החדשה הוא למד אבל גם יצא להתנדבויות ולפעילויות בקהילה. בהמשך התחתן, ואז התגייס לחטיבת חשמונאים. "הגיוס היה כשהמלחמה כבר פרצה, אבל ההחלטה הייתה כבר קודם", מעידה מרים. בנה יהודה (20) כבר עשה צעד גדול יותר: מהישיבה הקטנה במגזר החרדי הוא עבר למכינה קדם־צבאית דתית־לאומית, כי "הוא לא היה מסוגל ללמוד יום שלם, ולקראת ישיבה גדולה הוא החליט להתגייס".

בעקבות המעבר, מספרת מרים, חל אצלו שינוי אידאולוגי. "הוא נחשף לתורה של הרב קוק ואחרים, ובמובן מסוים הרגשתי שהוא דווקא התחזק רוחנית. קודם לכן הוא פשוט הלך בתלם, לא השקיע יותר מדי מחשבה במה שהוא עושה". לפני כשנה התגייס לשירות בסיירת צה"לית. "שניהם כבר לא בכיוון החרדי, אבל זה לא משנה לי כי אני מתפללת שיהיו עובדי השם, אנשי אמת, והאמת היא לא רק אצלי".

זה לא החלום ושברו? הבנים שלך כבר לא לומדים תורה כמו שחלמת.

"ההתנפצות קרתה בלי קשר לצבא. כשהבן הגדול שלי בא ואמר לי שהוא עובר ישיבה, היה ברור לנו שזאת לא הולכת להיות ישיבה חרדית. זה כאב לי מאוד. הייתה תחושה של כישלון בדרך. מה עשיתי לא נכון? במיוחד עם הבן הגדול, שציפינו ממנו לגדולות והיו לו כל הנתונים. לקח לי זמן להבין שאני צריכה להבדיל בין החלום שלי לחלום שלו. אגב, היום הוא לומד לקראת הסמכה לרבנות.

"אם לבן שלי היה כוח לקום ולעשות משהו שמתאים לו, בעיניי זה כוח ולא חולשה. זה לא בהכרח אומר משהו שלילי על החינוך שלי או על הבן שלי. אני חושבת שיש פה ביטוי של עוצמה. בתחילת הדרך היה לי קשה, אבל הילדים הם המורים שלנו. אני לא מדברת רק על הילדים הפרטיים שלי, אלא הילדים של הדור הזה. הם יודעים מה הם רוצים. הם יודעים על מה הם נלחמים. הם מוכנים למסור על זה את הנפש".

התהליך שעברו שני בניה הובילו אותה למחשבה מחודשת על החברה החרדית בכלל. "אני חושבת שהחרדיות נכנסה לבורגנות רוחנית", היא מהרהרת. "יש לנו מסלול, ואנחנו מקובעים בו. לא שזה רע חלילה, אבל לבורגנות יש מחירים. לוקחים דברים כמובנים מאליהם, והלהט האידאולוגי כבה קצת, ואנחנו עסוקים באיך אנחנו מסדרים את עצמנו בחיים. אצל הבנים שלי אני רואה משהו חדש, ניצוץ בעיניים, שהוא אמיתי ומחויב לקדוש ברוך הוא. הם לא התנתקו והלכו לשדות זרים, אלא משלבים בין המחויבות התורנית למחויבות לעם, שהיא גם כן מה שהקדוש ברוך הוא רוצה. וזה מחייב אותנו כהורים ללכת אחריהם ולתמוך בהם. אסור לנו לעמוד בדרכם".

איך בעלך קיבל את זה?

"הוא מגיע מבית קצת יותר פתוח. אביו שירת במילואים. אז הוא לא התנגד. הוא קיווה בהתחלה שהילדים ימשיכו בלימוד, ולא שמח שהם התגייסו, אבל קיבל את זה. אם אתה לא לומד, תעשה משהו משמעותי בחיים. להיות לא פה ולא שם זו לא אופציה".

אילו תגובות את מקבלת מהסביבה?

"הסביבה שותקת. לא מגיבים, כאילו מתוך התחשבות, לא מתוך רוע. כאילו 'קרה אצלכם משהו שלא נעים לדבר עליו, ולכן נשתוק כדי לא להביך אתכם'. זאת טעות, כי אני לא מרגישה רע עם הגיוס שלהם. יש לי דאגות וחרדות לשני בנים לוחמים, אבל זה לא קשור לבחירה שהם עשו. אפילו המשפחה שלי, שהיא טובה ומתעניינת, משדרת 'לא נדבר כדי לא להביך אתכם'. כששוחחתי עם אבי על יהודה, אמרתי לו כמה הוא מיוחד. הוא הגיב בשאלה 'מה מיוחד בו יותר מאחרים?'. אמרתי לו שהוא ילד שיודע מה הוא רוצה, שנשאר נאמן לערכים שלו, שנשאר שומר תורה ומצוות. אבל מבחינתו ילד שלא המשיך בישיבה הוא פחות מוצלח.

"אז התפקיד שלי הוא להביא הסתכלות אחרת. לתווך את החשיבה הזו לסביבה. זה לא ילד נושר, זה לא ילד לא יוצלח, זה ילד שבחר בחירה אמיצה, שיכול להיות שאתם לא מבינים אותה, אבל בשביל זה צריך פרספקטיבה של זמן. אני לא חושבת שהסביבה לא בסדר, הם באמת חריגים בנוף ואנשים לא כל כך יודעים איך לאכול את זה. בתור אמא, תפקידי לתווך את זה".

יש בך כעס על החברה שאת חיה בה?

"לא. אין לי זכות לכעוס. יש תחושת בדידות, תחושת כאב, אבל אין בי כעס. לכל חברה יש גיבורי תרבות משלה. בחברה החרדית אלו לומדי התורה, ואני לא יכולה לצפות שהחברה תשנה פאזה ותתחיל לדבר אחרת".

איך הצעד שעשו שני הבנים משפיע על שאר הילדים?

"אי אפשר להגיד שזה לא משפיע. אבל זאת המציאות. זאת המציאות שאני נמצאת בה ושהילדים שלי גדלים בתוכה. אני צריכה להחזיק מורכבות. אני לא יכולה לעצור את הבחירות של הילדים הגדולים כי הן משפיעות על שאר הילדים. אנחנו מדברים הרבה ומסבירים ואומרים את דעתנו, וזה בסדר גם אם הם יבחרו ללכת בדרכם".

איך את מתמודדת עם הדאגות והחשש לבנים כשאין לך בעצם תמיכה מהחברה והמשפחה?

"אני לא מחפשת תמיכה מהחברה שסביבי", היא אומרת, אבל מודה: "לא קל להיות לבד עם הפחדים ועם החששות. כששאלתי את הבן שלי שהלך לסיירת למה הוא חייב ללכת על הכי קשה והכי מאתגר, הוא ענה: 'אני עושה מה שצריך לעשות. אם כל אחד יגיד לא אני, אז מי יעשה את העבודה?'. אמרתי לעצמי: אם ככה, את לא יכולה להיות אמא קטנה לידו. אלה ילדים עם נשמות גדולות. לא רק הבנים הפרטיים שלי, אלא כל החברים שלהם, כל החבר'ה בחזית. הם מוסרים נפש כפשוטו. את לא יכולה להיות עם הפחדים שלך ועם הדאגות שלך. את חייבת להיות גדולה בשבילו - להתאים את עצמך לגודל שלו.

"וזאת עבודה יומיומית. אני משתתפת בקבוצת תמיכה לאימהות חרדיות שבניהן משרתים, ואחת האימהות שם אמרה משפט חזק. 'הפחדים שלי לא שומרים עליו, אבל התפילות שלי כן'. וזה נכון. אז גם אני מתפללת יותר, ומנסה למצוא כוח".

מה נותנת לך הקבוצה?

"אחוות לוחמות. זאת הפעם הראשונה שפגשתי נשים חרדיות שמתמודדות עם מציאות דומה, חולקות אותם רגשות, אותם פחדים. בדרך כלל אני מתמודדת יפה עם קשיים, אבל הפעם הרגשתי שזה גדול עליי ואני ממש זקוקה לתמיכה של נשים שגם הן בסירה הזו. אני שואבת השראה מכל אחת מהן. הן נותנות המון כוח".

"משוגעים יש בכל צד. אבל המלחמה הביאה הקשבה, סקרנות, סובלנות. לבבות נפתחים"

בתחילת המלחמה, שלושה מילדיה של שושי שירתו בצבא - אחד באיסוף חללים ושניים בקרבות בחזית

שלושה מבניה של שושי גולדשטיין־ניסנבוים מצפת שירתו בצבא במקביל בראשית המלחמה. זה די נדיר בחברה הישראלית בכלל, ובחברה שלה, החברה החרדית, כמעט בלתי קיים. י' שירת ביחידה שאי אפשר לפרסם את שמה, אליעזר היה בשריון, ויעקב הבכור חזר לארץ עם פריצת המלחמה לשירות ברבנות הצבאית, כדי לעסוק בסריקת השטח ובפינוי חללים וחלקי גופות.

כשבתה חזרה ללימודים, אחרי פריצת המלחמה, המנהלת בסמינר שהיא לומדת בו נכנסה לכל כיתה וכיתה וכתבה על הלוח את שמותיהם המלאים של י', אליעזר ויעקב. "אלו האחים של רבקי, הם חיילים", היא אמרה לתלמידות. "נתפלל על כל החיילים, ואת האחים של רבקי נזכיר בשמם כל יום". עד עכשיו, מספרת שושי, אף שהיום רק אחד מהבנים עדיין משרת בצבא, "השם של הבנים שלי עדיין רשום על הלוח. המנהלת דואגת שהבנות יתפללו לשלומם בכל יום. זה נתן לי המון כוח. המון תחושה של אחדות, של אכפתיות, של כבוד".

היא עלתה לארץ בשנת 2002 משיקגו. שלושה מילדיה נולדו בארצות הברית, וארבעה בישראל. כולם התחנכו במסגרות חרדיות. שנים רבות עבדה כמורה בבתי הספר הגדולים ברשת בית יעקב: "לא אזכיר שמות, אבל לימדתי במוסדות החרדיים הכי גדולים בירושלים ובבני־ברק". בהמשך שינתה את מקצועה, והחלה לעבוד כטוענת רבנית. "בתחילת המלחמה הייתי בדיון בבית הדין הרבני בירושלים אצל דיין חשוב. הצד השני התחיל לומר שאנחנו סתם מעלילים עלילות, ועניתי שאני לא מבקשת להזיק לאף אחד, וציינתי שיש לי שלושה בנים שמשרתים עכשיו, שניים בעזה והשלישי אני אפילו לא יודעת איפה. הדיין היה המום. הוא ביקש את שמות הבנים וכתב אותם ואמר שיתפלל עליהם. בכל פעם שאני רואה אותו הוא שואל מה שלומם. יש אכפתיות וכבוד למי שמשרת".

איך הבנים הגיעו לצבא?

"כשיעקב היה בישיבה קטנה, העברנו אותו לישיבה שבה ראש הישיבה שירת בעצמו בצבא. הוא היה אדם שדיבר על משמעת עצמית, על להיות חלק ממשהו גדול ממך, לשרת את הקהילה ואת העם. הוא האמין שזה תורם לאישיות וגם ליראת שמיים. הבן שלי בחר להתגייס לנצח יהודה. כשהוא היה בצבא היה לו טלפון כשר, היחיד בכל הפלוגה, שאמורה להיות חרדית. וזה אומר הרבה על העמידה שלו".

היא ובעלה תמכו בהחלטת בניהם להתגייס. "קיבלנו את זה בשמחה רבה", אומרת שושי. "אני אחת שעושה מה שטוב לילדים שלה. חנוך לנער על פי דרכו. הם עושים מה שהכי טוב בשבילם ובשביל עם ישראל. אני רואה המון ילדים בגיל שלהם שחיים רק בשביל עצמם. הבנים שלי – הם חיים בשביל עם ישראל. הם מוכנים להקריב. יש לי בבית בחורים שמסתפקים בטוּנה שנה שלמה, ישנים שעה וחצי בלילה, וחוזרים מהצבא ישר לבית הכנסת. אני גאה בהם מאוד".

שלושה בנים בצבא - זאת מציאות חריגה מאוד בחברה החרדית. איך תפקדת?

"אני האמא החרדית היחידה שאני מכירה שהיו לה שלושה בנים במלחמה. יש לי חברות רבות שילדיהן נפלו. גם חברים טובים של הבן שלי נהרגו. זה היה קשה מאוד".

איך מתמודדים עם הפחד היומיומי הזה?

"יש תמיכה. המשפחה שלי תומכת. אחותי שלחה לי מתנה: תפילת 'מי שבירך' חרותה על זכוכית עם תמונות של הבנים שלי. יש קבוצת נשים שבכל שבת באות אליי, אנחנו לומדות פרשת שבוע, וכולן יודעות את שמות הבנים שלי ומתפללות בשבילם. יש לי חברות עם רשימות ארוכות של שמות חיילים להתפלל עליהם".

ועדיין, היא לא מכחישה את הקושי. "בשנה הראשונה למלחמה, בעלי ואני היינו קמים כמעט בכל לילה בשתיים או שלוש בבוקר – ולא מצליחים לחזור לישון", היא אומרת. "הדאגה אוכלת אותך. הבן שלי בגיל עשרים היה ביותר לוויות ממני, ואני בת 48. הוא ראה מוות מקרוב כל כך. ואני לא יודעת איך בכלל להתייחס לזה מולו".

את מרגישה שהחברה החרדית משתנה ביחס לשירות בצבא? קשה לך לראות הפגנות נגד הגיוס?

"משוגעים יש בכל צד", היא מחייכת, "אבל אני חושבת שהמלחמה הביאה איתה המון שינויים – לטובה. הרבה יותר הקשבה, הרבה יותר סקרנות, יותר סובלנות. אנשים רוצים להבין איך אחרים מרגישים. לשמוע חוויות של אחרים, ללמוד. לבבות נפתחים".

היום היא משמשת כתובת לאימהות חרדיות אחרות שבניהן רוצים להתגייס. "לאמא חרדית שמעולם לא היה לה ממשק עם צה"ל, זה אומר ללמוד שפה חדשה לגמרי. ראשי תיבות, פקודות, דרגות", היא מסבירה. "כשבני הבכור התחיל לספר לי על הצבא, לא הבנתי מילה. אמרתי לו, 'אתם מתלוננים שבגמרא יש ראשי תיבות? בצבא יש הרבה יותר'. אני מסבירה לאימהות מה לשלוח ומה לא לשלוח, איך להתכונן למסיבת גיוס או שחרור, איך לעודד את הילדים. לוחם בצה"ל עושה דבר עצום, זו מלחמת מצווה, וכל עם ישראל תלוי בהם".

היא מספרת שהרגע המרגש ביותר בשנות המלחמה היה כשבנה הצעיר, לוחם שריון, חזר הביתה אחרי ארבעה־חמישה חודשים רצופים ברצועת עזה. "שאלתי אותו: מה אתה רוצה לעשות בחופשה? מסעדה? שיט? כנרת? והוא ענה: 'אני רוצה ללכת לכיכר החטופים. לראות בשביל מי אני נלחם'. ישבנו שם, וזה היה קשה בשבילי: הרגשתי שאני נכנסת לאושוויץ. אבל זה מה שהוא בחר. וזה היה כל כך עוצמתי, כל כך מרגש.

"אני לא גיבורה. הגיבורים הם הבנים שהולכים ונלחמים, ושמחים לעשות זאת. אני רק מתפללת, מנסה לתת להם כוח. כולנו עכשיו גיבורות כי אין לנו ברירה, אבל אני מתפעלת מהבנים שלי. באמת".

"יש בלבול רגשי עצום: הבן שלך לובש מדים. לאט־לאט למדנו"

בנה הבכור של חיה, מאיר, התגייס ראשון, ואחד מבניה הצעירים, אלי, הלך בעקבות אחיו הגדול. הוריהם למדו לקבל את דרכם, ולהתמודד עם הסביבה על אף הקשיים

כשבנה הבכור של חיה התגייס, היא לא הייתה מוכנה לכך. "זה היה באוגוסט או בתחילת ספטמבר", היא נזכרת, "ומיד אחר כך הגיע יום כיפור. פתאום הבנתי שהוא מתכוון לשתות ביום כיפור. הייתי בהלם. ניסיתי לדבר עם המפקד שלו, אבל הבן שלי אמר לי: 'עזבי, זה מותר. הרב אמר שמותר'. אמרתי לעצמי – מי זה הרב הזה בכלל? רב של הצבא?"

חיה ובעלה, מרקע "חוצניקי", עברו התחרדות. היא למדה בסמינר אופקים, הנחשב לכזה ש"שורף" את תלמידותיו; בעלה התחזק בישיבה והיה לאברך. "כיוונתי תמיד לבית של תורה. החלום שלי היה שכל הילדים שלי יהיו בני תורה", היא אומרת. כששקלו היכן לגור, התייעצו עם הרב חיים קניבסקי. הוא ייעץ להם לגור בעיר חרדית חזקה, בשכונה ליטאית אדוקה. "בתמימות עברנו לשם. זה לא באמת התאים לסגנון שלנו, אבל שרדנו. נולדו לנו שמונה ילדים, ברוך השם. משפחה חרדית סטנדרטית לכל דבר".

הבן הבכור, מאיר, היום בן 27, היה הראשון לשבור את המסלול הצפוי. בתור נער מתבגר הוא למד בישיבה לנוער שלא מצא את עצמו בישיבות הרגילות. "הוא ילד חכם, חוקר. כשהרגיש שמיצה ורצה משמעות אחרת, חקר באינטרנט, קרא על צה"ל וההיסטוריה, והודיע לנו: 'אני רוצה להתגייס לנצח יהודה'".

חיה, מומחית לנוער בסיכון, לקחה את הטיפול בו על עצמה. "אמרתי לו שהוא צריך לקבל החלטה נכונה, שלא יתחרט. והוא בחר. הוא לא הלך לצבא כדי 'ליפול', להפך – היה לו ברור שהוא רוצה להיות עם בני הישיבות. הוא שמר על דתיות, התחזק עוד יותר, ועד היום הוא בקשר עם חברים משם". במשפחה התקשו לקבל את השינוי בהתחלה: "היינו בהלם. איך ילד מישיבה הולך לצבא? אבל הבנו אותו, תמכנו בו. האמונה שלנו היא שילד חייב לדעת שההורים תומכים בו עד הסוף.

"תמיד חיכו לו בבית בירות בפריזר, פיתות, סטייקים. אצל אמא חילונית זה מובן מאליו, אצל אמא חרדית זה כמעט בלתי נתפס. יש בלבול רגשי עצום: הבן שלך לובש מדים. מה את עושה? לאט־לאט למדנו. כשבאתי לבסיס, וראיתי אותו ואת החברים בשמש הלוהטת, מקריבים הכול, נותנים מעצמם למען עם ישראל, הבנתי את גודל המעמד".

אלי, בן אחר, הלך בדרכו של אחיו הגדול, אך במסלול שונה. "הוא היום בן 20. ילד אינטליגנטי, וגם הוא לא מצא את עצמו בישיבות. הקורונה זרקה אותו מחוץ למסגרות. אחרי 7 באוקטובר הוא ראה את מה שקרה והחליט: 'אני חייב לעשות משהו'. הוא עבר גיבוש קשוח ואימונים מפרכים, טבל באמבטיות קרח, הרים משאות, התקבל ליחידת קומנדו, ועבר מסלול הכשרה אינטנסיבי של שנה ושמונה חודשים. היום הוא לוחם".

בקרב בני השכונה הצעד הזה לא התקבל בהתלהבות. מיעוט קטן גם הגיב בהתנגדות פעילה. "גרנו ליד 'המפקדה' של מארגני ההפגנות נגד הגיוס. הם איימו על הבן שלי כשהלך במדים, צעקו עליו, אבל הוא לא התקפל. הוא תלה את המדים לראווה, הראה להם שהוא לא מתבייש. בסוף השכנים העריכו אותו. ראו שהוא התחזק בצבא, עשה סיום מסכת עם חיילים חילונים, הקים סוכה בבסיס, חיפש כל דרך לקיים מצוות. זה היה קידוש השם".

בהמשך עברו לעיר חרדית מגוונת יותר, שיש בה יותר משרתים חרדים, והמצב השתפר פלאים. "פה יש קהילה מחבקת, הרבה חיילים. ביום שעברנו, אלי אמר לי: 'אמא, תודה. סוף־סוף אני יכול להתפלל במדים בבית הכנסת בלי שינסו להחזיר אותי בתשובה'".

חיה מתארת פער בלתי ניתן לגישור בין החברה החרדית לדתית־לאומית. "בציבור הדתי־לאומי יש מנגנון: ישיבת הסדר, שילוב ישיבה עם צבא. בציבור החרדי זה לא קיים. אם בחור עוזב את הישיבה הוא לא יחזור. וזה אסון, מבחינת ביטול תורה. לכן נלחמים על כל תלמיד. גם החיילים החרדים הרציניים, בחטיבת חשמונאים או בנצח יהודה, יגידו לך שהם לא רוצים שתלמידי הישיבה יתגייסו. הם מחזיקים את העולם. ברגע שהם יעזבו את הישיבה נפסיד את הלימוד תורה שלהם, וכל מי שמעריך לימוד תורה מבין שזה ביטול תורה אסור".

יש לא מעט נוער נושר שתופס טרמפ על "תורתו אומנותו".

"נכון, נוער עם לקויות למידה, עם קושי למסגרת. הם חייבים לצאת ולשרת, גם הלכתית. אמר לי רב: מי שלא לומד – חייב לשרת. ואלי אמר לי: מי שלא רוצה להיות דתי, לא יהיה דתי, גם אם הוא יהיה בצבא וגם אם הוא לא יהיה. מי שרוצה להיות דתי, יהיה עוד יותר דתי בצבא, כי שם יש לו אפשרויות לגדול ולהתפתח, והוא מרגיש טוב עם עצמו".

היום חיה מלווה הורים לנוער בסיכון, ומתכוונת לפתוח קבוצת תמיכה לאימהות לחיילים חרדים. "קהילה נותנת לגיטימציה, כוח. צריך מסגרת שתיתן תמיכה אמיתית לאימהות, מקום להבנה. כי הן באמת לא יודעות איך להכיל את זה. הורים לחיילים בציבור החרדי מתמודדים גם עם האכזבה מכך שהילד לא לומד בישיבה, וגם עם זה שהילד רוצה ללכת לצבא. אלו שתי מערכות מורכבות להתמודד איתן".

בטקסים בצבא אתם בולטים בשטח?

"במסדרים היחידה מלאה בהורים חילונים ודתיים־לאומיים, ואנחנו כמעט תמיד המשפחה החרדית היחידה. אף אחד לא מסתכל עלינו מוזר. להפך. מעריכים, מחבקים. יש תחושה של משפחה אחת, עם אחד. זה מחמם את הלב".

היא מספרת על הרב שמעון ראסל, פסיכותרפיסט חרדי ומומחה לנוער חרדי נושר, שמלווה אותם. "הוא המורה שלנו. הוא מצטט את האמירה 'צער גידול בנים'. הצער בעיניו הוא בעבודת המידות שלנו דרך הילדים. אם הילדים החליטו שהם לא לומדים אלא מתגייסים, אני צריכה לעבוד על עצמי. והיום אני פשוט גאה ללכת איתם ברחוב".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il