"יש כאן הזדמנות להפוך את מערכת החינוך בצפון לטובה מאי פעם"

בגני ילדים מעטים בצפון יישארו השערים נעולים באחד בספטמבר, ויש גם כמה בתי ספר שלא ייפתחו משום שלא חזרו אליהם די תלמידים. רוב מוסדות החינוך באזור ייפתחו השנה, וילדי קו העימות יחזרו סוף־סוף לשגרה. שברירית, לא שלמה ובעיקר טעונה מאוד, ועדיין שגרה. אחרי שנתיים מחוץ לבית, לצד הצורך בהשלמת פערים בלימודים נפתחת גם תוכנית חוסן לאומית שתנסה לתת מענה נפשי לתלמידים, להורים וגם למורים. כיצד מתמודדים בצפון עם המציאות החינוכית המורכבת? לאילו אתגרים עדיין לא נמצא מענה? והאם מערכת החינוך תצליח להשתקם עם היישובים? שלום כיתה א', גרסת קו העימות.

"ב־9 במרץ השנה כבר פתחנו מחדש את כל בתי הספר היסודיים של המועצה, למעט בית ספר אחד לחינוך מיוחד", אומר ד"ר יוחאי כמיסה, מנהל מחלקת החינוך במועצה המקומית שלומי. "חזרו אז כ־60 אחוז מהתלמידים שלמדו אצלנו ערב המלחמה. בתיכון אורט־שלומי נרשם שיעור חזרה של כ־85 אחוז. בגני הילדים, לעומת זאת, היה לנו שיעור נמוך יותר, כי היו משפחות צעירות שלא חזרו, או כאלה שחזרו אבל העדיפו לסיים את השנה במוסד שאליו פונו".

השנה, עם זה, הנתונים אופטימיים יותר: "אנחנו פותחים את שנת הלימודים בֿשיעור חזרה של 90 אחוז, אפילו יותר. בבית הספר לחינוך מיוחד, שבדרך כלל לומדים בו 70 תלמידים, יש לנו היום כבר 85, ותלמידים שמגיעים גם מיקנעם, חצור ואליפלט. גם באורט־שלומי אנחנו כבר עומדים על 90 אחוז מסך התלמידים".

כמיסה, תושב שלומי, חזר לעבודתו במחלקת החינוך ב־1 בינואר, ומאז הוא מתכלל את שיבתה של המערכת לשגרה. "השנתיים האחרונות היו קשות מאוד. אני עצמי לא התפניתי משלומי במהלך המלחמה, כי שימשתי מנכ"ל הרשות השכנה, מעלה־יוסף, וגם שירתי במילואים בגזרה. אשתי והילדים, לעומת זאת, התפנו לחיפה. כמו רבים בשלומי חווינו את המורכבות, ועדיין אני מרגיש בטוח כאן. לפעמים אני אומר לעצמי 'וואו, אני ממש קרוב לגבול', אבל אני סומך על צה"ל ועל המדינה שעושים הכול כדי לשמור עלינו".

כחלק מההיערכות לשנת הלימודים החדשה במועצה ששוכנת מאות מטרים מקו הגבול, הוחלט לבנות ממ"דים בכל מוסדות הלימוד שעד כה לא היו מצוידים בהם: "כבר התחלנו לבנות, ובתוך שבועיים נסיים את הממ"דים הראשונים. זה הופך את החצרות לאתרי בנייה ויצריך סגירה של מרחבים, אבל זו החלטה חיונית כי המקלטים שישנם לא תמיד נגישים. בבית הספר 'בן־צבי', למשל, ששוכן רק 200 מטר מהגבול, הכי קרוב בישראל ללבנון, המיגון כבר הושלם, ואנחנו מתכננים לחנוך בו בקרוב עוד 12 כיתות לימוד".

מבחינת כוח אדם, הנתונים מפתיעים לטובה: "יש לנו 99% תקני מורים מאוישים, כולל מורים שמגיעים מהקריות ומעכו. חשוב לתלמידים לפגוש את אותם מורים שהם מכירים". בכל זאת, יש גם פערים: "קשה לי לראות הורים שחזרו לשלומי אבל בוחרים שלא לרשום את הילדים במערכת החינוך המקומית. יש כאלה שאומרים 'הילדה למדה שנתיים מחוץ ליישוב, לא נחזור'. אני מבין אותם, אבל חשוב לי להדגיש שהחינוך בשלומי אינו נופל משום מקום אחר. נכון, בהרצליה ובתל־אביב בתי הספר אולי נראים חדשים יותר, אבל אצלנו החינוך הוא קרוב לבית וללב, ויש לנו מורים מחויבים וקהילה מחבקת".

אתם מרגישים בטוחים?

"חששות תמיד יהיו. לפעמים ירי של צה"ל או אפילו פעילות של ציידים מקפיצים את הלב. אצל כולנו נשארה רגישות, והיא לא תיעלם מהר. אנחנו מודעים לזה, אבל לאט־לאט החיים חוזרים למסלול, ואני מאמין שהם יותר חזקים מהכול, גם משנתיים של פינוי".

לא נעים לראות גן סגור

2,887 גני ילדים ו־398 גני חינוך מיוחד ייפתחו השנה במחוז צפון של משרד החינוך. לאחר 21 חודשי פינוי, ב־7 ביולי הסתיימה תקופת השהייה הרשמית של אחרוני המפונים בבתי המלון. הפינוי הסתיים, אבל לא כולם חזרו. לפי העדכון האחרון של מערך הדיגיטל הלאומי, המבוסס על נתוני פיקוד העורף, פיקוד צפון והרשויות המקומיות, 52,700 תושבים חזרו לבתיהם עד כה, שהם כ־77% מהמפונים. השאר, 15,800 תושבים, טרם חזרו.

ד"ר אורנה שמחון, משרד החינוך:"החרגנו יישובים קטנים ופתחנו גנים גם אם נרשמו אליהם רק שבעה ילדים. כך אנחנו משדרים לתושבים: אנחנו כאן, מחכים לכם"

אלא שהנתונים הרשמיים אינם מספרים את הסיפור כולו. יישובים רבים סובלים משיעור חזרה נמוך ומאי־יציבות דמוגרפית, ובהם קריית־שמונה, מטולה, משגב־עם וגם המושב שתולה שעל גבול לבנון. ולכן בפעם הראשונה זה שני עשורים, בשנת הלימודים תשפ"ו, לא ייפתח גן הילדים של שתולה. הסיבה: מספר הילדים נמוך מדי, פחות מחמישה. ערב המלחמה למדו בו 24 ילדים.

בעבור ורד חתן, סייעת ראשית בגן מאז הקמתו, זה רגע כואב במיוחד: "גן הוא חיים, וכשהגן נסגר משהו הולך לאיבוד. עד הרגע האחרון עוד קיווינו שייפתח הגן. רק לפני שבועיים, כשהזמינו את כל הסייעות לשיחה במועצה בנוגע לשיבוץ לשנה הבאה, הבנתי שהגן כנראה לא ייפתח. זה היה רגע קשה. הגן נפתח לפני 18 שנה, ומאז פעל ברציפות. אפילו אחרי שבעה באוקטובר הצלחנו להפעיל גן חלופי במלון שפונינו אליו, בהרבה מאמץ ותחושת שליחות, אבל לצערי אחרי שהסתיים הפינוי לא כל המשפחות חזרו הביתה".

"ילדי הגן היו בשבילי כמו הילדים שלי", היא אומרת בהתרגשות. "גם אחרי שעלו לכיתה א' הייתי פוגשת אותם בבוקר, בתחנת ההסעות. כל ילד נשאר לי בלב. שובר את הלב לראות את הגן סגור עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים. המבנה עבר שיפוץ, וזו נקודת אור, אבל החצר עדיין שוממה, עשבים וקוצים, לא נוגעים בה. עצוב לראות את זה ככה. גן ילדים פעיל הוא הלב של הקהילה, מקום שמחבר בין משפחות, מקום של חגים ושל חיים משותפים. כשאין גן נפגעת השייכות של המשפחות שחזרו וגם קשה יותר למשפחות חדשות להיקלט".

מה את מרגישה לקראת אחד בספטמבר?

"יש בי עצב, אבל גם תקווה. נראה שהשנה כבר אבודה מבחינת פתיחת הגן, אבל אני מאמינה שהגן עוד ייפתח ושוב יהיו קולות של ילדים בחצר ובשבילים של המושב".

אחת המשפחות שטרם חזרו לשתולה היא משפחת כהן. גיליהם של ארבעת ילדי המשפחה נע בין 10 ל־16; הם עדיין מפונים, לאחר שביתם נפגע. ובכל זאת, יש גם קרן אור: שניים מילדי המשפחה ילמדו השנה במערכות החינוך האזוריות. אחד מהם, בארי בן ה־14, יעשה זאת בפעם הראשונה לאחר שנתיים של פינוי.

"למדתי שנתיים בבית ספר אחר, מחוץ למועצה, בהושעיה, איפה שאנחנו גרים עכשיו", הוא מספר. "הכרתי שם חברים טובים, אבל לקח זמן להרגיש חלק. עכשיו אני חוזר לבית הספר הקודם שלי. אני אומנם גר רחוק ממנו, יותר משעה נסיעה כל יום, ובכל זאת אני רוצה לחזור ללמוד יחד עם החברים מהיסודי. שמרתי איתם על קשר בזמן הפינוי, וחלק אפילו הגיעו לבר־מצווה שלי, שהייתה בדיוק בשבת שחיסלו את נסראללה. הרגשתי טבעי לחזור אליהם, כאילו אני חוזר למשהו שנעצר באמצע".

"הצעתי לו ללמוד בבתי ספר קרובים יותר", מספרת אימו, רחל ליבוביץ, "אבל הוא התעקש שהוא רוצה לחזור לחברים. מאז הפינוי הוא חי בעצם בשני עולמות, בשני מעגלי חברים שונים, וזה הופך את הכול למורכב הרבה יותר. גם הבית שלי וגם הבית של אבא שלהם נפגעו במלחמה, ולכן אין לנו אפשרות לחזור. מכיוון שאיננו מתגוררים בתחומי המועצה, לילדים אין הסעה או כל סוג אחר של עזרה בנושא ההגעה לבית הספר. הם נוסעים בתחבורה ציבורית שמאריכה את זמן ההגעה. אנחנו מנסים לג'נגל את זה, ואני מקווה שנצליח להסתדר. למרות הקשיים, זו הבחירה של בארי. הוא נעקר מהחיים שלו בפתאומיות, והצורך לחזור לחברים נובע גם מהחוויה הזו. אנחנו נאלצים לנוע בין שני עולמות ולשמור  על קשרים משני הצדדים. זה מבלבל, אבל גם פותח אפשרות להכיר אנשים ועולמות אחרים".

בין שיקום לצמיחה

"בשנתיים האחרונות עברנו תקופה מאתגרת מאוד", אומרת ד"ר אורנה שמחון, מנהלת מחוז צפון במשרד החינוך. "התפנו יותר מ־16 אלף תלמידים מיישובי קו העימות, והיינו צריכים לתת להם מענה בכל רחבי הארץ. בתחילת השנה הקמנו בתי ספר בעורף כדי לאפשר להורים ולילדים להתקרב הביתה, ובהמשך, בתחילת מרץ, החזרנו לפעילות את בתי הספר ביישובי קו העימות בשתי פעימות".

שמחון עצמה הייתה מפונה מביתם במושב אבן־מנחם, המרוחק כ־3 ק"מ מהגבול. "גרתי אצל הבת שלי בנהריה. עבדתי 24/7 וכמעט כל הזמן הייתי בשטח, ורק בערבים חזרתי כדי לשים את הראש. חזרתי הביתה בנובמבר השנה, עוד לפני ההכרזה הרשמית על השיבה הביתה. הבית שלנו אומנם ניזוק מעט, אבל הוא כבר שופץ. הנכדים שלי יחזרו השנה ללמוד במערכת החינוך של המועצה, וזה רגע מרגש.

"אנחנו עומדים עכשיו על חזרה של 90 אחוז מהתלמידים ביישובים המפונים, ואני מעריכה שעד אחד בספטמבר כבר נגיע ל־92 אחוז. מבחינת כוח אדם אנחנו במצב מצוין. 97 אחוז מהמורים שלנו כבר חזרו, ובמחוז כולו חסרים רק 26 מורים. אני מאמינה שעד תחילת השנה גם הפער הזה ייסגר". אגב, למרות הפינוי הארוך, מספר המורים החסרים במחוז הצפון הוא הנמוך ביותר בישראל; במחוזות אחרים חסרים מאות מורים.

"לקראת שנת הלימודים", ממשיכה שמחון, "שיפצנו את כל בתי הספר שנפגעו מירי האויב או משהות של חיילי צה"ל. רוב בתי הספר בקו העימות כבר נפתחו מחדש, מלבד שלושה בתי ספר שימשיכו לפעול באתרים הזמניים שלהם – בית הספר 'גוונים' לילדי קריית־שמונה ובית הספר 'שחפים' לילדי קיבוץ עמיר, שהמבנים המקוריים שלהם עדיין בשיפוצים או בנייה, ובית הספר 'עגורים' לילדי מטולה שלא נפתח במושבה בגלל חזרה מועטה של תושבים".

מטולה היא סיפור בפני עצמו, שמחון אומרת. נפגעו בה בתים רבים, ולכן התושבים לא חזרו אליה בקצב דומה לשאר היישובים. "ועדיין ייפתחו שם השנה גן ומעון. 47 תלמידי היסודי שחזרו ליישוב ילמדו עם צוות משלהם בבית הספר גליל עליון, כדי שבשנת הלימודים הבאה הם יוכלו לחזור אחרי שישוקמו הבתים. השנה החרגנו יישובים קטנים ופתחנו גנים גם אם נרשמו אליהם רק שבעה ילדים, אף שבשגרה המינימום הוא 35 ילדים. אנחנו מביאים בחשבון שעוד יגיעו משפחות צעירות במהלך השנה, וכך אנחנו משדרים לתושבים: אנחנו כאן, מחכים לכם".

איך מתכוננים לתלמידים שחוזרים אחרי שנתיים של מלחמה ופינוי, מבחינת מענה רגשי וחינוכי?

"השקענו משאבים רבים במערכת החינוך ביישובים המפונים, על פי החלטת ממשלה. נפתחו 29 מרכזי חוסן בבתי הספר, בסיוע קרן שיתופים, ובהם חללים טיפוליים ייעודיים ומעטפת רגשית לתלמידים. נוסף על כך, הוצאנו קולות קוראים להקמת מרכזי הורים. התקציבים של 'סל תנופה' מאפשרים לנו גם לצמצם קבוצות לימוד וגם לתת תגבור טיפולי רגשי. בנוסף, אישרנו 16 מיליון שקלים לרשויות לחיזוק פעילות בלתי פורמלית, והעברנו 19 מיליון שקלים לארגוני נוער, מכינות, כפרי סטודנטים וקבוצות מחנכים. בקריית־שמונה, למשל, נוספו השנה שלוש קומונות של שנת שירות, ארגון נוער חדש, מכינה חדשה, קבוצת מחנכים ו־50 סטודנטים. לכל רשות מפונה נבנתה חבילה מותאמת".

מהם מבחינתך מדדי ההצלחה לשנת הלימודים הקרובה?

"ביד אחת אנחנו משקמים וביד שנייה מצמיחים את הצפון, שהוא חגורת הביטחון של מדינת ישראל. היעד שלי הוא שלפחות 90 אחוז מהתלמידים יחזרו הביתה. יעד נוסף הוא שבשנת הלימודים הבאה, תשפ"ז, נפתח מחדש במטולה שני בתי ספר, אחד רגיל ואחד לחינוך מיוחד. נרצה גם לראות עלייה במספר התלמידים בתוכניות מצוינות, הגעה של מורים חדשים לצפון ושיפור בציונים במקצועות הליבה. אני משוכנעת שנצליח. יש כאן הזדמנות להפוך את מערכת החינוך בצפון לטובה עוד יותר מאי־פעם".

עוגן של יציבות

"זו לא חזרה פשוטה לשגרה, יידרש תהליך שיקומי עמוק", מבהירה ד"ר יעל מאיר, פסיכולוגית קלינית וחברת סגל בכירה בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה. "בשביל ילדים ומשפחותיהם, בית הספר הוא עוגן של יציבות וביטחון. העזיבה הפתאומית של הבית והמסגרות המוכרות יצרה טלטלה קשה. ילדים מפונים משתפים שהם מתגעגעים לבית, לגן ולחפצים האישיים שלהם – הדובי או הבובה שנשארו מאחור. ועם זה, גם החזרה לאותו בית, שכעת מרגיש זר ולא מוכר, היא תהליך קשה בפני עצמו.

"חזרת הילדים המפונים ליישוביהם היא לא 'הפעלת מתג' שבו הכול שב להיות כפי שהיה", אומרת ד"ר מאיר, המשמשת גם כמנהלת־שותפה של המרכז המחקרי־קליני "בית בלב" לפיתוח חוסן בקרב הורים וילדים. "צוותי החינוך נדרשים לשקם את תחושת הביטחון והשייכות לאחר תקופה ארוכה ורבת טלטלות. החיים בישראל מתנהלים בצל טראומה מתמשכת, בתחושה שהמציאות עלולה להתהפך בכל רגע. לצד האתגר הנפשי, יש גם אתגר לימודי־חברתי. נוצרו פערים ניכרים, ובכל כיתה צפויה להיות הטרוגניות רבה, כי הילדים והמשפחות חוו חוויות שונות ונזקקים לרמות שונות של תמיכה וסיוע. צריך לגייס צוותי חינוך חזקים, לתמוך בהם, ולחזק את מערך בריאות הנפש בגנים ובבתי הספר".

ומה לגבי הפערים בלימודים?

"בריאות הנפש קודמת ללמידה. אין טעם לדבר על הישגים לימודיים לפני שמחזירים לילדים תחושת ביטחון ושייכות. קודם צריך להשקיע בהיבטים הרגשיים והחברתיים, לחזק את בתי הספר בתחומי החוסן, ולצייד הורים ומורים בכלים לחיזוק רגשי. רק על בסיס זה יהיה אפשר לצמצם פערים לימודיים. זה תהליך שיקומי רחב שחייב להתרחש במקביל, מהרמה הלאומית ועד הרמה האישית של כל ילד וילדה".