מספרם הרב של הנופלים מקרב תלמידי ובוגרי ישיבות ההסדר מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, השיב לתודעה הציבורית את חלקם הרב של בני הישיבות בנשיאת הנטל הביטחוני ואת מסירותם והקרבתם בהגנה על העם והארץ. עם זאת, מעטים שואלים כיצד השפיעה המלחמה על הישיבות ועל המתרחש בין כותליהן, וגם על המחירים שעולם התורה הציוני משלם במהלך התקופה הזו.
"כבר כמעט שנתיים אני אומר שאני ראש ישיבה לצעירים", אומר באירוניה כואבת ראש ישיבת הגולן, הרב יואל מנוביץ', בתשובה לשאלה כיצד החיים בצל מלחמה משפיעים על התנהלות הישיבה שבראשה הוא עומד. לדבריו, דחיית החזרה לישיבה בתום השירות, ותקופות ההיעדרות הממושכות של תלמידי השיעורים הבוגרים, יוצרות שינוי יסודי באופייה של הישיבה.
"אין דבר שמשפיע על התלמידים בישיבה כמו המבוגרים, הרבה יותר ממה שמשפיע ראש הישיבה. הם אלו שמחזיקים את הרוח של הישיבה, את המסורות שלה. כשהם לא נמצאים זה חיסרון מאוד גדול. נכון שבסוף החבר'ה הצעירים מבינים את גודל השעה ומתרוממים אליה, אבל אין ספק שההיעדר של השיעורים הבוגרים משפיע מאוד, כמו שכל מציאות המלחמה משפיעה על כולנו. אין תלמיד שאין לו במעגל הקרוב מישהו שנפגע במלחמה".
הרב מנוביץ', שבכובעו הנוסף הוא חבר הנהלת איגוד ישיבות ההסדר, משתף בהתלבטות שהמצב הנוכחי מציב בפניו ובפני חבריו להנהלת האיגוד. "אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו עד כמה ללחוץ ולהיאבק עם הצבא על החזרת התלמידים שלנו לישיבות. אנחנו מבינים שהמצב הנוכחי, שבו החבר'ה הבוגרים לא חוזרים לישיבות, ממש מקריס אותן. מצד שני, מי כמונו מבינים את הצורך של צה"ל. זה אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. אנחנו כן לוחצים על הצבא לפחות להבין את הערך שבחזרה של התלמידים לישיבה, את זה שאנחנו פשוט צריכים אותם. כשהאריכו את השירות לכל החיילים המצב היה יותר ברור, אבל היום זה לא בדיוק ככה, והחשש שלנו הוא שהאחרונים שישחררו מהם את העול יהיו תלמידי הישיבות, מתוך תפיסה כזו של 'מה כבר אתם עושים'.
הרב יואל מנוביץ | צילום: מתוך ויקיפדיה
"זה מזכיר לי מקרה שקרה לי כחייל בצבא. ישבתי ולמדתי גמרא, ובאו וביקשו ממני לעשות משהו. קמתי, עשיתי וחזרתי ללמוד. כשבאו אליי בפעם השנייה תהיתי למה מבקשים דווקא ממני כשיש לידי עוד אנשים. התשובה הייתה 'הם ביחד, משחקים שש־בש, אבל אתה יושב בצד ולא עושה שום דבר'. מזה אנחנו חוששים, מהלך־רוח של 'מה כבר עושים בישיבות', שבעקבותיו מאריכים בקלות רבה את השירות של תלמידי הישיבות. אנחנו עומדים על המשמר, ואני מקווה שאנחנו עושים את מלאכתנו נאמנה בתוך המציאות המורכבת הזו, כשאתה אף פעם לא יודע כמה בדיוק נכון ללחוץ".
לא זיהה את החברותא
מול בני השיעורים הבוגרים, אלה ששבו משדה המערכה, האתגר מורכב עוד הרבה יותר. הרב מנוביץ' מספר כי לאחרונה פגש באחד הוותיקים שבראשי ישיבות ההסדר, תלמיד חכם ואיש חינוך נערץ. מיד אחרי ברכת השלום, ולפני כל משפט אחר, שאל אותו ראש ישיבה: "מה עושים עם החבר'ה שחזרו מהצבא? מה עושים איתם?"
לצד האתגרים הנפשיים והרגשיים של השבים משדה הקרב, דחיית החזרה לישיבה וסבבי המילואים הממושכים יוצרים חוסר יציבות בסדרי הלימוד. "שיעור ד' חזרו לישיבה רק בחודש שבט, זה אומר שזמן חורף כבר נגמר. שיעור ה' כבר יצאו לשני סבבי מילואים מלאים של 70 יום כל אחד. איזה מין רצף של לימוד יש כאן?", תוהה הרב מנוביץ'. "למעשה השיעורים הגבוהים לא ממש חזרו לישיבה מאז שפרצה המלחמה. הם טעמו מהישיבה בין סבב לסבב, לא הרבה יותר. אני חושב על ראש ישיבה חרדי בביתר או בבני ברק. זה לא רק שהחבר'ה שלי מתגייסים והחבר'ה שלהם לא, אנשים לא מבינים כמה התמודדויות מסובכות יש לנו, אילו מעגלים והשלכות המלחמה יוצרת".
בין תלמידי הישיבה ישנה קבוצה לא קטנה של תלמידים שנושאים איתם פציעות מורכבות מהמלחמה, פציעות שממשיכות ללוות אותם עם החזרה לישיבה. "בחניה של הישיבה חונה שורה של מכוניות מפוארות, של תלמידי שיעור ה'. כל כך הרבה תלמידים שחזרו מהמלחמה כשהם נכי צה"ל. זו התמודדות לא פשוטה. כולם מכירים את ארי שפיץ המתוק (אחד מפצועי המלחמה הקשים, ששלוש מארבע גפיו נקטעו בפיצוץ בניין ממולכד בעזה. סיפורו עורר הדים נרחבים; ש"פ). לפני כמה שבועות גם הוא הגיע לישיבה. יש לנו צימר, אז אמרתי לו 'בוא תהיה בצימר'. הוא סירב ואמר לי 'אני רוצה להיות עם כולם'. הלך לישון בחדר עם תלמידים משיעור א', הוריד את הרגליים בלילה, וישן יחד איתם בחדר רגיל בפנימייה. גם בחדר האוכל הוא התעקש שאני לא אעזור לו לקחת את האוכל.
"אז כולם שמעו על ארי שפיץ, אבל מה שפחות יודעים הוא שבאותו אירוע נפצעו לנו שבעה תלמידים. התלמידים האלה חזרו לישיבה יחד עם החברים שלהם, אבל הם רק כביכול חזרו, הם לא ממש חזרו. קודם כול בגלל המטען שיושב עליהם ומה שהם חוו. אני מציע להם ללכת לטיפול או שנעשה משהו קבוצתי יחד, והם אומרים לי 'שטויות, הרב, אנחנו לא צריכים כלום'. בפועל זה לא פשוט.
"מעבר לזה, גם הצבא לא נותן להם לחזור ממש לישיבה. החבורה הזו, של גבעתי, כאילו השתחררו רשמית עכשיו מהמסלול של ההסדר, אבל הם במילואים, באמצע תקופה. הם יעזבו את הישיבה ויסיימו את חמש שנות ההסדר כשהם במילואים. אפילו לסיים את תקופת ההסדר בעוצמה, מתוך לימוד ולא במין טפטוף החוצה, הם לא יוכלו. איזה ראש ישיבה שהוא לא ראש ישיבת הסדר מבין את המציאות הזו?"
ועם זאת, לרב מנוביץ' חשוב להדגיש שההתמודדות של הישיבה ושל הבחורים עם קשיי המלחמה איננה חזות הכול. "אני חייב להגיד לך: הבחורים האלה הפסידו חלק משמעותי מהשנים בישיבה, אבל הם הרוויחו. הם טבלו באמת במקווה הזה של כלל ישראל, ובמסירות נפש כזאת. הם ראו את ההרוגים, ראו חברים שלהם נפצעים, את החברים הכי קרובים. אין לי ספק שהם יותר גדולים ממני, הרוח שלהם גדולה משלי.
"בחנוכה עשינו שיח עם כל הישיבה, והחבר'ה סיפרו על החוויות שלהם. אחד מהם סיפר שהוא טיפל כחובש באחד החברים שלו, ושאל אותו 'מי אתה'. אז הפצוע עונה לחובש 'אתה שואל אותי מי אני? למדנו יחד חברותא בישיבה!'. הפצוע היה שחור כולו, שרוף, עד כדי כך שהחבר שלמד איתו חברותא בישיבה לא זיהה אותו. הם עברו דברים שקשה לתאר. התקופה הזאת מגדילה. היא מגדילה את עם ישראל, היא מגדילה בוודאי את האנשים האלה שיש להם מסירות נפש, וכשאני מדבר איתם אני באמת מרגיש בדחילו ורחימו. הנשמה שלהם גדלה מאוד במלחמה הזו".
מודעת האבל נשארה
את הישיבה בירוחם זכה עם ישראל להכיר במלחמה האחרונה דרך הנופלים הרבים מתלמידיה ובוגריה. חוויית השכול, אומר ראש הישיבה הרב חיים וולפסון, נוכחת ברמות שונות בתוך החבורה הלומדת בישיבה. "אצל התלמידים הצעירים זה לא משהו שנוכח ומלווה אותם. חלק מהבוגרים שנהרגו אלה אנשים שהם לא מכירים". במעגלים בוגרים יותר, לעומת זאת, המלחמה והשכול הם חלק מהשיח היומיומי.
"קלטנו לישיבה, בסוף השנה שעברה ולא מזמן, שתי חבורות שלחמו בעזה", מספר הרב וולפסון. "חבורה אחת שאיבדה ארבעה תלמידים מהשיעור, וחבורה שנייה שאיבדה חבר מהשיעור די בתחילת המלחמה, ולא הייתה פה כל הזמן. היא הייתה בצבא עד לפני חודש. אצל החבורה שאיבדה ארבעה חיילים זה נוכח מאוד. אלה חברים מאוד טובים שלחמו ביחד, ונמצאים יחד בקשר עם המשפחות. כולם בשלבים שונים של התמודדות כפולה, גם עם מה שעבר עליהם באופן אישי במלחמה וגם עם מה שעבר עליהם בשכול. הרבה מהם לא נכחו כשהחברים שלהם נפלו – לא היו בישיבה, לא היו בלוויות.
חיים וולפסון | צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ
"לפני כמה חודשים, כשהיינו בסוג של סבב אזכרות שנה, לחלק גדול מהבחורים האלה זו הייתה הפעם הראשונה שהם עמדו ממש מול האבל. אבא של אחד הנופלים שלנו, אריאל אליהו, סיפר לי שהוא השאיר את מודעת האבל על הבית שנה שלמה. הוא הסביר את זה בין השאר בכך שהחברים החיילים של הבן המשיכו להגיע לאורך כל השנה – היו גם חיילים שבמשך שנה לא יצא להם להגיע – והם צריכים להרגיש שהם מגיעים לבית האבלים. בחבורות הללו זה נוכח ביום־יום ממש. בסופו של דבר בכל הישיבה, בכל הגילאים, יש משהו מקיף כזה, אווירה נעלמת שנמצאת מאחורי הקלעים אבל יש לה נוכחות.
"יש שגרה של לימוד ועבודת השם, הכול מתקיים", מבקש הרב וולפסון להדגיש, אך מציין כי "המלחמה חיה בחבורות האלה וממילא יש דיבור בין החבר'ה, ודיבור בין החבר'ה לר"מים. כל הזמן יש אתגרים שמשתנים, ואנחנו פוגשים את המלחמה לאורך הזמן. אינו דומה לפגוש את המלחמה מיד אחרי האירוע, ללפגוש את המלחמה אחרי שנה. יש לזה נוכחות שונה, וזו התמודדות ארוכה. יש כל הזמן לימוד ועיסוק בעומק של כל מה שהתורה פותחת אותנו אליו. עברנו משהו והמשהו הזה נוכח ומדובר, לפעמים מאחורי הקלעים. כשאתה ניגש ללמוד קטעים אמוניים, הם עוברים דרך השאלות שהדברים האלה מציבים, דרך מה שהנפש שלך ספגה. זה מדובר".
צילום: יוסי אלוני, פלאש 90
מעגל נוסף שחווה את השכול באופן מתמיד הוא צוות הישיבה. "חלק גדול מהצוות הכיר את כולם, לאורך שנים. איבדנו עשרה אנשים שכל אחד מהם הוא חלק מהעולם שלנו. אני יכול להעיד על עצמי שעם כל זה שאני חי ומתפקד טוב ואפילו שמח, זה כל הזמן מלווה. גם הקשר עם המשפחות וגם הקשר עם התלמידים, התמונות של הנופלים. זו תחושה שהולכת איתי ביום־יום. אני חושב עליהם הרבה מאוד, וכל הזמן נמצא בתוך זה".
האתגר של השירות הממושך נוכח גם בישיבת ירוחם, ולצידו התחושה של חלק מהתלמידים שהתגייסו שצה"ל זקוק להם יותר מהישיבה. "זה אתגר לא פשוט", מסכים הרב וולפסון. "החבר'ה רואים את הנחיצות שלהם בצבא. הם רואים סביבם את הצרכים הצבאיים ומרגישים את המשמעות שלהם. הצבא זקוק לחיילים ולמפקדים בגלל אורך המשימה. ברוך ה' אנחנו שולחים חבר'ה מאוד ערכיים, הם רואים מה קורה, רואים את המשימות והם רתומים. ביחס לשנים קודמות יש יותר יציאה לפיקוד וגם לקצונה. המלחמה באמת משנה קצת את האיזונים.
"מצד שני, יש לנו אמונה ברורה שאנחנו לא צריכים להתנצל על זה שאנחנו יושבים ולומדים תורה", מבהיר הרב וולפסון, "להפך, לימוד התורה שלנו, הדברים שאנחנו מגדלים, בתי המדרש עם התורה השוקקת ועם העוצמה הפנימית שלהם, בסוף אנחנו רואים שזה הסוד של מה שנתן את הכוח לחבורה הלוחמת. לא רק כאן ועכשיו אלא לאורך שנים, אנחנו יכולים לראות איך בניין הרוח הוא גם בניין הכוח. אנחנו באמת מאמינים בנחיצות של התורה שגדלה בבית המדרש, ודרושים לנו אנשים שיצאו לפיקוד בבית המדרש, שיהיו קצינים בתורה. אני לא מרגיש שאנחנו צריכים להתנצל על זה, הפוך, אנחנו צריכים להתנצל אם אנחנו לא עושים את העבודה הזאת למען עם ישראל.
"השנה וחצי האחרונות רק חידדו את הצורך ואת השליחות. בתי המדרש האלה צריכים להוציא את גדולי הדור הבאים של מדינת ישראל, של עם ישראל. בדיוק כמו שהאנשים שיצאו למלחמת יום הכיפורים הם היום המובילים של העולם הדתי־לאומי מבחינה רוחנית. זה העולם הרוחני שעם ישראל זקוק לו. ולכן ברור שהמלחמה קוראת לנו לחזק את הגידולים הרוחניים שאנחנו צריכים לגדל פה. אין ספק שלהיות מכוונים לשתי המשימות הללו זה אתגר לא פשוט שאנחנו נדרשים להתמודד איתו".
משמעות אחרת לסוגיות
ויש גם מי שהמלחמה נגעה בהם פחות. הרב טל שאוליאן הוא ראש ישיבת ההסדר בחולון, ישיבה צעירה שרק מעטים מתלמידיה כבר סיימו את שירותם בצבא. הוא איננו מתמודד עם הדילמות שניצבות בפני ראשי ישיבות ותיקים ממנו. עם זאת, הלימוד שמתנהל כביכול כרגיל איננו מנותק מהמלחמה המתרחשת מחוץ לכותלי בית המדרש.
"חלק ממה שעושים אצלנו בישיבה זה ללמוד מסכתות שהן לא המסכתות הישיבתיות ה'קלאסיות'", מספר הרב שאוליאן. "מסכת עבודה זרה, למשל, שאנחנו לומדים עכשיו, לא נכללת בדרך כלל בסדר הישיבתי, אבל דווקא בה יש המון סוגיות שקשורות למצב, כמו סוגיית 'לא תחנם' שאנחנו עוסקים בה עכשיו. היינו לומדים אותה גם אם לא הייתה מלחמה, אבל עכשיו היא מקבלת משמעות מיוחדת. או סוגיית 'כיבוש יחיד' שנמצאת באותם דפים. ברור שהלחץ הלימודי מושפע באיזושהי מידה מהמצב בחוץ. אבל בהקשר שלנו זה יכול להיות גם הפוך. אנחנו אומנם לא נותנים את עצמנו כרגע במאמץ המלחמתי באופן הפיזי, אבל אנחנו רואים איך גם מחשבות ורעיונות משפיעים מאוד על העולם. אתמול העברתי שיעור כזה, על האופן שבו רעיונות משנים מציאות.
"גם כשלמדנו מסכת ברכות התעסקנו בקשר בינינו ובין הקדוש ברוך הוא, ומה זה אומר ליהודי בקצה. איך מברכים, איך מתפללים ואיך מתפללים בשעת מלחמה, וכיוון שלמדנו על תפילה למדנו גם את סוגיית חצוצרות בשעת מלחמה. זה היה טבעי שכשעוסקים כל כך הרבה בתפילה, נידרש לעסוק גם בשאלה כיצד מתפללים בשעת מלחמה".
לא פחות מהמלחמה, מוסיף הרב שאוליאן, השפיעה על תלמידיו גם השנה שקדמה לה, והמחלוקת שקרעה את החברה הישראלית. "המלחמה היא במידה מסוימת אירוע של יישום מדיניות, אבל אותנו מעניין לא פחות האופן שבו נקבעת המדיניות, בשני הקשרים. ההקשר הראשון הוא השתלבות בתפקידי מפתח במדינת ישראל שזה דבר שמדובר הרבה בישיבה, ותורה שמדברת עם כל חלקי עם ישראל, שמובילה למנהיגות. אלה חבר'ה מאוד אידיאליסטים שמבינים איך המדינה הזאת עובדת ואיך ניתן להשפיע על דרכה".