אחרי סרטון הזוועות, אחיו של אביתר דוד לא מוותרים

ביום שלישי השבוע נאם עילי דוד בפני מועצת הביטחון של האו"ם. היה זה דיון חירום שהתקיים ביוזמת שר החוץ גדעון סער, בעקבות הסרטונים הקשים שפרסם חמאס ובהם נראים אביתר דוד ורום ברסלבסקי. בנאום, שנישא מהארץ, סיפר עילי על מצבו של אחיו, אביתר, ועל גיא גלבוע־דלאל, חברו שככל הנראה נמצא איתו בשבי. הוא דרש שחרור מיידי ובלתי מותנה של כל החטופים - החיים והמתים, סיוע הומניטרי דחוף לחטופים, והכרה במצבם הרפואי הקריטי של אביתר וגיא. עילי לא נרתע והציב מראה בפני חברי המועצה: "השתיקה שלכם מול האכזריות הזו היא שותפות לפשע. אני מתחנן בפניכם, אל תיתנו להם למות. הצילו את אביתר דוד, תחזירו את אחי הקטן הביתה".

אני נפגשת עם עילי ויעלה, שני האחים לבית משפחת דוד, כמה שעות לפני הנאום מול האו"ם. עילי מתרגש, זו במה חשובה, אבל אין לו זמן לשקוע בזה או להתכונן. הוא בעיצומו של בליץ ראיונות לתקשורת העולמית. בימים האחרונים הוא הספיק להתראיין לניו־יורק פוסט, סי־אן־אן, איי־בי־סי, אן־בי־סי, פוקס ניוז, וזו רשימה חלקית. הראיונות הניבו כמה כותרות ראשיות. אפילו בבי־בי־סי הנושא הגיע לכותרת הראשית והסיפור טופל באופן הגון. אחרי השיחה איתי הם יתראיינו ל"בילד" הגרמני. השניים מבקשים להדהד בכל העולם את המצב של אחיהם ושל גיא, ולזעוק לעזרה מיידית בעבורם ובעבור כל החטופים.

את אביתר הם ראו בפעם האחרונה לפני שנסע למסיבת הנובה שממנה נחטף, ומאז הם נאבקים לשחרורו. בין לבין, חטופים ששוחררו סיפרו להם על חוויות משותפות איתו, וככה "נתנו לנו קצת חיים", כמו שיעלה מתנסחת. הוא גם שלח לכל אחד מבני המשפחה דרישות שלום אישיות. מילים פשוטות. "מאוד אביתר כזה, אין דברים דרמטיים", אומר עילי. "הוא מתגעגע לפלפל הממולא של אימא, מתגעגע לנגן איתי". "ואותי הוא רוצה לקחת לאכול", אומרת יעלה. היא האחות הצעירה במשפחה. אחרי שנה ותשעה חודשים של מאבק למען אחיה, זה כבר לא ניכר. היא בת 20; עילי, הבכור, בן 28. ביניהם, בדיוק באמצע, נמצא אביתר. "מרחק השנים בינינו הצטמצם", אומר עילי. היום הם צוות, דבוקה אחת.

"אביתר היה ילד שובב מאוד", מספר עילי. אני מדפדפת באלבום הילדות שהם הביאו; הרבה תחפושות, פרצופים מצחיקים, מבטים קונדסיים. "הוא היה עושה בלגן בכל מקום, רצה בעיקר להוציא אנרגיה. הוא ביקש ללמוד תופים, אבל ההורים לא הסכימו. כפשרה הם שלחו אותו ללמוד גיטרה, והוא אמר 'אם גיטרה, אז חשמלית'. הוא למד על כמה סוגים".

"זה הפך להיות התשוקה שלו", אומרת יעלה, ועילי מסכים איתה. "עד שבעה באוקטובר היינו מנגנים ושרים יחד כל שישי בערב. היינו מחכים לזה".

כבר שנה ושמונה חודשים מתקיים מדי יום חמישי ג'אם מוזיקלי לכבוד אביתר בכיכר החטופים. "אנחנו שם כל חמישי, לא משנה מה, גם כשהיו שבועות קשים מאוד", אומר עילי. הדבר הזה נותן שגרה בתוך הכאוס, הם מסבירים. "בהתחלה זה מאוד החזיק אותי", משתפת יעלה. "חיכיתי ליום חמישי, להיות עטופה בין אנשים שאני אוהבת ולהיות כמה שעות בתוך מוזיקה. אבל בזמן האחרון זה כבר חונק. לא בא לך לראות את המקום הזה יותר, לא בא לך לשמוע אנשים יותר. מיצינו, מיצינו לגמרי".

"מצד שני חשוב לנו שזה יקרה", הם מחדדים, ועילי מוסיף: "אנחנו מנגנים ומשמיעים את הקול של אביתר. מדברים בשפה הכי אוניברסלית, הכי לא פוליטית, הכי חיובית. זה מקום שאפשר להתרגש בו ולשמוח ולפגוש חברים ולשתות קצת וגם לבכות. הכול ביחד".

הרצון לדעת, החשש ליפול

ביום שישי שעבר פרסמו מחבלי חמאס סרטון שבו נראה אביתר כורה לעצמו קבר במנהרה שבה הוא מוחזק. יום אחר כך הם פרסמו סרטון נוסף שבו הוא מונה את הימים בשבי, ממלא טבלה שבה הוא כותב מה יש לאכול, לפעמים אין אוכל ולפעמים עדשים. בשניהם הוא נראה כחוש וחלש מאוד ובמצב גופני ירוד.

עילי: "אני פוגש משפחות שכולות שמספרות לי על הילדים שלהן שנרצחו בפיגוע, והרבה פעמים אין מה להגיד. אני חושב שבסוף זו האחריות של המדינה למצוא את הפתרונות"

איך עוברים עליכם הימים האחרונים?

יעלה: "ביום שישי זה היה פשוט שוק. אחרי הסרטון ברכב עם גיא גלבוע־דלאל בחודש פברואר (סרטון שתיעד אותם צופים בשחרור שלושה חטופים ומתחננים בפני ממשלת ישראל על שחרורם; ע"ל), שוב קיבלנו בעיטה ביום שישי. ואז, כשחשבנו שקיבלנו את הבעיטה הכי חזקה בעולם, קיבלנו עוד אחת בשבת. זה זעזע אותנו".

"בפברואר חשבנו שזה שיא האכזריות", אומר עילי, "שחמאס לא יכול לרדת נמוך יותר, ואז הוכיחו לנו שאפשר לרדת הרבה יותר. ידענו שהתנאים קשים כי שמענו את העדויות, ידענו שמרעיבים אותם בכוונה, אבל לא ידענו עד כמה. לא חשבנו שהם ייקחו את זה לכזה קצה של סיכון החיים שלו, ועוד למטרות של תעמולה".

יעלה צפתה בסרטון, עילי לא. הוא ראה כמה פריימים מתוכו, זה הספיק לו. גם אימם גליה לא צפתה, כדי לשמור על עצמה. יש איזון עדין בין הרצון לדעת ובין החשש ליפול. "אימא, עם כמה שהיא שומרת על עצמה, כרגע הכי מפורקת נפשית. הסרטון החזיר אותנו לתחושות של תחילת המלחמה, של חוסר אונים ברמה גבוהה, פחד מטורף. אבל נראה לי שהיום אנחנו יותר מבינים מה צריך לעשות ואיך צריך להתנהל".

"אני חושב שגם אימא מבינה", אומר עילי. "היא פשוט מפורקת, בוכה כל הזמן. אבא בקושי ישן".

"מה שמעסיק את אבא זה שהוא לא יכול ללכת ולעזור לאביתר, למרות שהוא נמצא 70 קילומטר ממנו. הוא מדבר על זה כל הזמן", מוסיפה יעלה.

אתם צוות.

"אחלה צוות", אומרת יעלה. "הפכנו מאחים לחברים ולצוות שעובד יחד וגם בנפרד. וזה גם לדאוג להורים, לא קל בכלל להתנהל עכשיו בבית. עילי הוא כל מה שיש לי. לא יעזור כמה חברים יש לי ממשפחות החטופים, עילי הוא היחיד שהוא גם אח של אביתר, אז הוא הכי מבין אותי".

הזדעזעתם מהסרטונים, ובהתחלה ביקשתם שלא להפיץ אותם. אחר כך הסכמתם.

"בסרטון הראשון הייתה לנו התלבטות כי זה סרטון תעמולה מובהק. יש בו צילום של אביתר, הוא לא מדבר בו, רואים עד כמה הוא רזה, ואז רואים ילדים רזים ומורעבים בעזה. יש גם תמונה של ילד שהוא בכלל לא מעזה, אבל הוא כאילו משם. בהתחלה חשבנו שאם אנחנו מפרסמים את הסרטון אנחנו נותנים יד לתעמולה של חמאס. חשבנו לחתוך את החלקים של הילדים, אבל אז היה נראה שאנחנו מסתירים משהו. הסתבכנו עם זה בהתחלה, אבל אז הבנו שמי שרצה לצפות בזה בעולם צפה, ובסוף הבנו שפשוט צריך להראות לעולם את אח שלנו ואיך הילד המסכן הזה נראה".

עילי: "הבנו שהוא בסכנת חיים ושזה צריך להגיע לכל חור בעולם, שכולם יעמדו על הרגליים האחוריות ויגידו אביתר דוד צריך חילוץ, חמאס זוזו הצידה, תלכו מפה, אנחנו צריכים להציל את החיים שלו כי הוא הולך למות. מה שחיזק את הגישה הזאת הוא השימוש הציני של חמאס באביתר. כל כך ברור שזה שימוש ציני, שהם הרעיבו אותו בכוונה. רואים את היד המושטת של המחבל בסרטון, שהיא שמנה, עבת בשר. היה לנו גם נורא חשוב שהסרטון יצא עם המסגור של המשפחה ולא של אף אחד אחר. אנחנו מקווים מאוד שזה יתהפך על חמאס".

זה מוציא אותם רע מאוד.

"כן, והתדמית חשובה להם. זאת ההנחה שלנו".

"למחבלים יש ים אוכל"

יעלה מפהקת מדי פעם, עילי משפשף עיניים. הם לא ישנים הרבה, מדאגה ומעשייה אינטנסיבית. עכשיו, כאמור, הם עסוקים בראיונות לתקשורת העולמית. "אני אומר לעולם שצריך להציל עכשיו את אביתר ואת גיא. עוד לפני הסכם. אני לא יודע אם זה אומר להוציא אותם בשביל טיפול רפואי או לספק להם טיפול שם, אבל להציל את החיים שלהם. אנחנו דורשים את זה מכל מנהיגי העולם. והדבר השני שאנחנו דורשים הוא להפעיל את כל הלחץ על חמאס. בעולם לא מבינים שהם עושים שימוש ציני באביתר, ושלמחבלים יש ים אוכל. שמענו את זה גם מהעדויות של טל שהם ועומר ונקרט שהיו שם, ואנחנו רואים את זה בסרטון. קשה להסתיר את זה".

יעלה: "בהתחלה חשבנו שאם נפרסם את הסרטון, ניתן יד לתעמולה של חמאס. בסוף הבנו שצריך להראות לעולם איך אח שלנו נראה"

אתה אומר שלתקשורת הבינלאומית קשה להאמין שלמחבלים יש אוכל, אבל גם התקשורת הישראלית הדהדה את קמפיין ההרעבה של חמאס, קמפיין שמחזק את המחבלים עם הצנחת המזון מהארץ ומהעולם, ומחליש את החטופים.

"יש לנו הרבה ביקורת בעניין הזה, הרבה ביקורת. כשהוצאנו הצהרה לתקשורת עם הסרטון הקדשנו לזה פסקה. המסרים של חמאס חייבים להפסיק להיות מהודהדים בתקשורת הישראלית, כי בסוף זה פוגע באביתר ופוגע בחטופים. עצוב שהתקשורת הישראלית וארגונים ישראליים נופלים לתעמולה של חמאס. אף אחד לא מתכחש לזה שיש רעב בעזה, אני מאמין שיש שם אנשים רעבים, אבל בין זה ובין להדהד את קמפיין ההרעבה של חמאס, זה מטורף".

עילי, בעוד כמה שעות תנאם בפני מועצת הביטחון של האו"ם. ראינו איך הארגונים הבינלאומיים מגיבים ופועלים ביחס לישראל. אתם בונים על החמלה שלהם?

"אנחנו צריכים לנסות הכי חזק שאפשר".

יעלה: "אנחנו רוצים לגעת ולהיות איפה שאפשר בעולם. וזה מתסכל קצת שצריך לרדוף אחרי העולם, כשזה פה לידנו", היא אומרת, ובוחרת שלא להרחיב.

מה דעתכם על עסקה?

עילי: "בסוף תהיה עסקה".

יעלה: "בסוף, זו הדרך האידיאלית להחזיר חטופים, עם כמה שפחות מוות של לוחמים שלנו ושל חטופים חיים. זה מפחיד שנוגעים בזה כל כך הרבה זמן ולא מצליחים להגיע לכלום".

אבל הם מבינים גם את מי שמתנגדים לעסקה. "אנחנו לא חיים בתוך קוקוס", אומר עילי. "גם בתוך המשפחה שלנו יש כל מיני דעות. יצא לי להיות הרבה ביהודה ושומרון ולפגוש קהילות, מנהיגי ציבור ורבנים, ואני שומע, מקשיב. אני גם פוגש משפחות שכולות שמספרות לי על הילדים שלהן שנרצחו בפיגוע, והרבה פעמים אין מה להגיד. אבל אני חושב שבסוף זו האחריות של המדינה, של הממשלה, למצוא את הפתרונות. אני מאמין שחמאס לא ייתנו מרצונם האישי את החטופים גם אם נבוא עם מכבש ונמעך אותם. המדינה תצטרך לעשות ויתורים, ויכול להיות שגם ויתורים כואבים.

"בטווח הארוך, המדינה צריכה למצוא פתרונות איך משנים מדיניות, איך נלחמים בטרור, איך עוקרים אותו מהשורש, איך מייצרים פתרונות מדיניים וחינוכיים. אי אפשר לנצח טרור רק עם רובה. הייתה תקופה ששאלו אותנו על מחירים, ואנחנו כל כך לא שם. בסוף יש פה חטופים שצריך להחזיר, אלה אחים שלנו, זה יכול להיות אח של כל אחד במדינה הזאת, והמדינה צריכה לדאוג שהאיום של המחבלים ימוגר. מי שמנסה לצייר את זה כאפס או אחת טועה. זה שטויות לדרוש רק חטופים והסכם כניעה ומפרקים את המדינה, וזה שטויות גם להגיד רק הכרעה, רק ניצחון. אנחנו לא נופלים לזה".

בדרך לכאן דיברתי עם חברה מהעוטף, שחוותה שכול. היא אמרה לי שהיא רק רוצה לתת לכם חיבוק ושהיא מאוד רוצה שאביתר ישוחרר, אבל היא גם חוששת מהמחבלים שיגיעו שוב לגדר הקרובה ליישוב שלה.

"אנחנו מבינים את זה. ההורים שלנו גרים בכפר־סבא. מה יותר גדר מזה?"

עילי נפגש כמה פעמים עם סטיב ויטקוף, השליח של טראמפ למזרח התיכון. גם לאחרונה. "הוא מאוד נחוש, אני חושב שהוא איש הגון ואמיתי, והוא לא יוותר על החטופים. גם נשיא ארצות הברית נחוש מאוד".

הם יודעים שחמאס הוא סרבן ההסכמים והעסקאות, ולא שמעו מוויטקוף מידע חדש. "ויטקוף טוען שיש הרבה חשיבה סביב זה, הרבה אסטרטגיות, הרבה מהלכים שמנסים לקדם, אבל הוא לא מדבר איתנו עליהם, ואין לנו הרבה מה לעשות חוץ מלסמוך עליהם, על היד הגדולה של ארצות הברית שתעזור לנו לצאת מהברוך הזה. ישראל לא יכולה לצאת מזה לבד".

"אי אפשר לזהות אותו"

במוצאי שבת התקשר ראש הממשלה ושוחח עם משפחת דוד. גם איתו זו לא השיחה הראשונה. "הוא הביע זעזוע עמוק מהסרטונים, והוא הקשיב לאימא שלי מתפרקת בטלפון ומתחננת על החיים של אביתר ושל גיא. היה לנו חשוב להגיד לו שאנחנו סומכים עליו, ושהם חייבים לדאוג להם לטיפול נקודתי, מיידי. היו תקופות שפגשנו את ראש הממשלה והוא היה נראה יותר אופטימי, היו תקופות שהוא היה נראה פחות אופטימי".

איך הוא היה נראה לכם עכשיו?

"בעיקר מזועזע. הוא היה מופתע מזה, כולנו".

תעשו את התמונה הזו בשחור־לבן, וזו תמונה מהשואה.

"לא מזהים את הקול של אביתר. הוא זז כל כך לאט, כל כך חלש בסרטון".

יעלה: "אני מסתכלת על הסרטון והזוי לי שזה אח שלי, זה לא נתפס. חוץ מהעיניים שלו ומהכתב שלו על הקיר, אי אפשר לזהות אותו".

איך אתם שומרים על עצמכם בתוך הדבר הזה?

יעלה: "עובדים בזה. מאוד מסיח את הדעת לעבוד במקום לשקוע. חוץ מזה, אין הרבה מה לעשות".

עילי: "יש לנו אחד את השני, וגילינו שיש לנו משפחה נפלאה. ידענו את זה, אבל עכשיו הבנו את זה לעומק. כל המשפחה המורחבת ביחד. זה מהלך משותף, כולם קרובים מאוד. בשבעה באוקטובר החלטנו שאנחנו לא מתפרקים, לא משנה מה קורה. ברור שיש התפרקויות זמניות ויש ימים רעים, אבל לדעת שאביתר שם ושהוא נלחם על החיים שלו, גורם לך לא לוותר. פעם אמרתי לבן דוד שלי 'די, נמאס לי, אני הולך הביתה, אני לא רוצה את זה יותר'. ואז הוא אמר לי 'אביתר לא מוותר'. זה מהדהד לנו. אביתר לא מוותר, אנחנו לא מוותרים. ואז מוצאים את כל הדרכים, מגלים כוחות. אנחנו בשיניים, כל רזרבה שיש לנו אנחנו מוצאים".

שבועיים לפני המלחמה טסה משפחת דוד לאיטליה. לראשונה בחו"ל, הורים ושלושה ילדים בוגרים, למשך שבוע. הם חזרו בדיוק בערב חג הסוכות. "זה היה מרגש וכיף. מאוד התגבשנו כאחים, והיה מצחיק עם ההורים. לא היינו יוצאים למסע הזה אם אביתר לא היה משגע את ההורים על זה ויושב להם על הווריד. אביתר תמיד רצה לטוס ולעשות דברים, והוא עקשן ויודע להיות קרציה. כשהוא היה בן חמש הוא גרם לאבא שלי להפסיק לעשן. אבא היה מעשן כמו קטר, ובכל פעם שאביתר היה מריח סיגריה הוא היה בא לאבא שלי ואומר לו 'אבא, אני לא רוצה שתמות'. ככה יום אחרי יום, עד שאבא הפסיק. אני מתפלל שהתכונות האלה עוזרות לו גם עכשיו, אבל יש דברים שגם אם אתה הכי חזק בעולם לא תצליח לנצח לבד. ואם המחבלים יבחרו שזהו, אז זהו. הוא צריך עכשיו את עם ישראל ואת כל העולם כולו".