את ערב חג המולד השנה עשיתי בעזה. באמצע הלחימה שמתי על הראש כובע של סנטה קלאוס ושלחתי תמונה להורים", מספר סגן פ' (20) מחטיבת גבעתי, תושב עילבון. הוא בוגר פנימייה צבאית, ולצה"ל התגייס במסלול ייעודי לפיקוד. ב־28 באוקטובר 2023, שלושה שבועות אחרי טבח שמחת תורה, היה פ' בכוח הרגלי הראשון שנכנס לציר נצרים. בהמשך יצא מעזה כדי לפקד על קורס של בני ישיבות, ואחר כך נכנס גם איתם ללחימה ברצועה. "נהניתי מאוד עם הבני"שים, גם בלחימה וגם בשגרה. הפיקוד על הקורס הזה הוא אחד הדברים החשובים שעשיתי בחיי", מציין פ' בסיפוק.
רוב תושבי עילבון, כ־70 אחוז, הם נוצרים דוברי ערבית, והשאר מוסלמים. "כשאני חוזר הביתה, אני גאה במדים ובנשק", אומר פ'. "כל בני הדודים שלי התגייסו בעקבותיי: אחד הלך לנח"ל, אחד למג"ב, אחרים התגייסו למשטרה. גם אחי הצעיר בדרך לגבעתי. אני ממליץ לכל אחד, ערבי או חרדי, להגיע לצה"ל. הצבא פתוח לכולם. ברגע שלבשת מדים והגעת לגבעתי, אתה שווה בין שווים".
"כך מדינת ישראל מקבלת אזרחים טובים יותר". תמונות מטקס השבעה של לוחמי הגדס"ר הבדואי | צילום: אי.פי.איי
"מאז שהייתי ילד חלמתי להגיע לגולני", מספר רב"ט ע' (19), מוסלמי המתגורר באחת מערי המשולש. "החלטתי סופית להתגייס מתוך הידיעה שבמלחמה הזאת צריכים אותי. אבא שלי משרת במשטרה, אבל הוא חשש מאוד ממה שיקרה לי, וממש רבנו בעניין הגיוס. זה הגיע עד כדי כך שהוא הוציא אותי מהבית, אבל בסוף הוא השלים עם השירות שלי בצה"ל".
ואיך קיבלו אותך בגולני?
"בפלוגה שלי הופתעו, כי הייתי הערבי היחידי באזור. מחלקם קיבלתי תגובות לא טובות. כשנפלו אצלנו כטב"מים, חיילים שמשרתים איתי אמרו לי 'ערבי מסריח', 'מוסלמי מסריח'. ניסיתי לדבר איתם, אבל הרגשתי שזה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. אחרים אמרו לי 'עזוב, תתעלם'. אני מרגיש שמצאתי גם חברים בגולני".
עוד כתבות בנושא
אנו מדברים עם ע' זמן קצר לפני שהוא אמור להיכנס לעזה. "חשוב לי להיות שם כדי לשמור על העם היהודי ועל העם הערבי מעוד 7 באוקטובר", הוא אומר. "אני מגיע כדי להילחם בכל מי שרצח ואנס. את כל מי שקשור לזה אני רוצה להרוג. חטיבת גולני לחמה בכל מלחמות ישראל מ־1948, ועכשיו גם אני חלק מההיסטוריה הזאת".
קשה לומר שפ' מגבעתי וע' מגולני מייצגים תופעה רחבה. היקף הגיוס של ערבים לצה"ל הוא לא יותר מכמה מאות בשנה. בצה"ל כבר אבחנו כי דווקא לאחר צמתים בוערים ביחסי יהודים־ערבים, כמו מבצע שומר החומות שלווה במהומות אלימות מצד ערביי ישראל, יש גם עליית־מה במספר המתגייסים הערבים־מוסלמים: מ־492 שהתגייסו בשנת 2021, קפץ מספרם ל־591 בשנת 2022, אך בשנה שאחריה צנח ל־317. גם לאחר 7 באוקטובר נרשם גידול בהיקף הגיוס, אך נתוני 2024 אינם זמינים עדיין. כך או כך, אין זה שינוי דרמטי שבכוחו להשלים את החסר בסד"כ הלוחמים, או להעיד על תפנית ביחסה של האוכלוסייה הערבית לשירות הצבאי.
אחד האנשים המופקדים על הניסיונות של צה"ל למשוך מתגייסים ערבים הוא רב־סרן שיבלי, ראש מדור אוכלוסיות באכ"א. "אני נוסע ברחבי הארץ כדי לעודד גיוס, נפגש עם תנועות נוער, עורך חוגי בית, מעלה קמפיינים ברשתות החברתיות ושולח מעטפות הזמנה לגיוס בדואר. כך אנו מגיעים לנער שעשוי להתנדב, וגורמים לו לקבל את ההחלטה הנכונה", הוא מספר. "יש צעירים שאומרים שהם רוצים לשרת עם בן הדוד שלהם בגדס"ר הבדואי ולהיות באווירה משפחתית. המסלול הזה מתאים גם למי שהעברית שלו לא טובה, כי בגדס"ר אנחנו מעבירים לכולם קורס עברית".
שיבלי עצמו התגייס ב־2003 לחטיבת כפיר, ושירת שם כלוחם וכמפקד. "אבא שלי שירת ביחידת הגששים, אבל הוא אמר לאחים שלי ולי: 'אתם תהיו כבר במקום אחר ותשתלבו בכל צה"ל'. האחים שלי שירתו במג"ב, בנח"ל, במשטרה, בכפיר ובגדס"ר המדברי. הייתה לנו נציגות כמעט בכל היחידות. אני לא מכוון אנשים להתגייס ליחידה זו או אחרת. שערי הצבא פתוחים לכולם, בכל מקום, מהמטוס עד הצוללת. מי יגיע לאן - זה תלוי בכישורים ובמיומנויות של הפרט".
לבד אל מול האש
מסמך שהוציא מרכז המחקר והמידע של הכנסת בינואר 2025 מפרט את מעמדן החוקי של אוכלוסיות בהקשר של הגיוס לצה"ל, ואת מספרם של בני ה־18 שאינם מתייצבים לשירות. "לפי הוראת קבע של אכ"א, בני הלאום הערבי... אינם נקראים לשירות צבאי", נאמר במסמך. "ניתנת להם האפשרות להתנדב, בתנאי שיקבלו אישור התאמה ביטחונית. מצב דברים זה הוא 'תוצר של מדיניות ממשלתית ארוכת שנים, שגובשה על ידי ממשלות ישראל מטעמים איתנים, שעודם רלוונטיים בימינו' – כך צוין במכתב מטעם הייעוץ המשפטי לממשלה, במסגרת ההליכים בעתירה של השר אמסלם בעניין אי גיוסם של בני הלאום הערבי לצה"ל".
הפטור שניתן לערבים מבוסס על סעיף 13 בחוק שירות ביטחון, שמקנה לפוקד סמכות להפעיל את שיקול דעתו בדבר קריאה לשירות בצה"ל. "על טעמים שונים לאי קריאת הערבים לשירות צבאי עמדו בחיבוריהם פרופ' אמנון רובינשטיין ופרופ' ליאב אורגד, וביסודם הקושי שיעמוד בפני בני הלאום הערבי להילחם נגד אחיהם... והחשש מסיכון ביטחוני שעלול לנבוע מכך".
מנתונים שמסר צה"ל בשנת 2020 עולה כי עד אז, שיעור בני הלאום הערבי במחזור הגיוס השנתי לא עלה על 1.5 אחוזים. "מאז שנות החמישים, חלק מהגברים הבדואים נוהגים להתנדב לשירות צבאי", מוסיף המסמך של הכנסת. "יש הבדלים בדפוסי החיים בין הבדואים בצפון, שעברו ברובם ליישובי קבע, ובין הבדואים בנגב, ששמרו על המבנה החברתי המסורתי וחלקם אף אינם מתגוררים ביישובי קבע. לעניין הגיוס, רוב המתגייסים הבדואים הם תושבי הצפון". הדרוזים והצ'רקסים מתגייסים מכוח חובה שהוחלה עליהם באמצע שנות החמישים, לבקשתם. ובאשר לנוצרים אזרחי ישראל – אלה שיש להם זיקה ליהדות או לחוק השבות חייבים בגיוס; ואילו נוצרים דוברי ערבית אינם חייבים בגיוס.
יוסי חדד עם הגשש רס"ב זייד מזאריב ז"ל מזרזיר שנהרג בחרבות ברזל | צילום: באדיבות המצולם
הערבים המשרתים בצה"ל אומנם מעטים, אך הם מאיישים את אחד התפקידים המסוכנים ביותר – תפקיד הגשש. זה שמוזעק בכל פעם שעולה חשד לחדירה, מוביל את הכוח במרדפים אחר מחבלים, וסורק שטחים שעלולים להיות ממולכדים. לא מעט גששים נפלו במלחמות ובהיתקלויות עם האויב, וגם מלחמת חרבות ברזל גבתה מהם מחיר דמים.
רס"ב זייד מזאריב מזרזיר, גשש, איש קבע בחטיבה המרחבית קטיף (חטמ"ר דרומית בעוטף עזה), היה ב־7 באוקטובר בחופשה בביתו, כשלפתע קיבל שיחת טלפון מחבריו בבסיס כרם־שלום. "הם אמרו לו, 'בוא דחוף, זייד, תעזור לנו'", מתאר אביו מוסא. "הוא חשב שמסתלבטים עליו. אמר להם 'אני בחופש', אבל אז שמע אנשים בוכים. הוא הניע מיד את הרכב וטס לשם".
מזאריב יצא בשלום מהלחימה באותו היום, אך נפל כמה חודשים לאחר מכן. בליל 6 ביוני 2024 הוא יצא לבדוק זיהוי חשוד על גדר המערכת. ערפל כבד שרר באזור, וכשהגשש הדליק פנס כדי לבדוק את השטח, חוליית המחבלים הבחינה בו ופתחה בירי. מזאריב היה בן 34 בנופלו, והותיר אחריו אישה ושני ילדים. "החברים שלו היו לידו, והוא דחף אותם לאחור וקיבל את כל האש", אומר אביו. "זה מכתוב, אי אפשר לברוח מזה. אני גאה בזייד, אם לא היה נתקל במחבלים, היו עלולים להרוג את כולם. הוא הקריב את עצמו בשביל האחרים".
מלבד יחידת הגששים, האפשרות המובילה לצעיר ערבי שרוצה לשרת לצד ערבים היא הצטרפות לגדוד הסיור המדברי – "הגדס"ר הבדואי", כפי שנקרא בעבר. המסגרת מספקת לחיילים מוסלמים אווירה ביתית ומענה מותאם חברתית ודתית, כולל בימי רמדאן. הגדס"ר אף עורך בכל שנה סעודת איפטאר חגיגית, שמוזמנים אליה גם אורחים מחוץ לגדוד. השנה האירוע בוטל בגלל מעורבות הגדס"ר בלחימה בעזה: יום לפני הסעודה קרסה הפסקת האש עם חמאס, וצה"ל יצא למבצע "עוז וחרב".
"אני לא צם, אבל יש לי חיילים שצמים, וזה לא קל", מספר סגן מ' (24) מזרזיר, סגן מפקד פלוגה בגדס"ר. "הם לא צריכים לשבור את הצום עם בצל, צה"ל דואג להם לארוחה טובה ומכובדת. בתקופה רגילה מתחשבים בחייל שצם. בפעילות מבצעית יש כאלה שקשה להם לצום, ולפעמים הם פונים אל המשפחה לשאול אם אפשר לשבור את הצום".
אחד המפקדים הבולטים בתולדות הגדס"ר הבדואי הוא אל"מ במיל' יוסי חדד. תחת פיקודו, בשנים 1994־1997, מצבת המשרתים שגשגה, ובגדוד לחמו כתף אל כתף בדואים, נוצרים, מוסלמים ויהודים. ב־1996 חדד כבר הוצב בתפקיד חדש, אך בלחץ החיילים ובני משפחותיהם הוחזר לפקד על הגדס"ר שנה נוספת. "הפונים טענו כי מאז הקמת הגדוד לא היה כסא"ל יוסי, שהבין את הבנים שלהם וטיפח אצלם את גאוות היחידה ואת המוטיבציה", נכתב אז בידיעות אחרונות.
שלושים שנה חלפו מאז, וחדד ממשיך לשמור על קשר יומיומי חם עם פקודיו לשעבר ובני משפחותיהם. היום הוא עומד בראש האגף לקידום הדיור במגזר הערבי במשרד השיכון, אגף שהוא עצמו הקים לפני כעשור. ב־7 באוקטובר, כשנודע על הפלישה ההמונית של מחבלי חמאס, מיהר חדד בן ה־62 ליישובי העוטף כדי להילחם ולחלץ. בימים שלאחר מכן הצליח לגייס עשרות חיילי מילואים בדואים, והיה מעורב בהקמת גדוד מילואים של בדואים ובני מיעוטים נוספים. הוא גם הספיק לפגוש בשטח את זייד מזאריב, שנעזר בחדד שנים קודם לכן כשביקש להתגייס לקבע. השניים הצטלמו יחד בתמונה האחרונה בחייו של הגשש.
למרות הצלחות העבר, כיום חדד מדבר בכאב ובאכזבה על מספרם של חיילי צה"ל הערבים. "זה היה מפעל חיי. אני לא רוצה להאשים מישהו, אבל לא עסקנו בשימור הקיים, וכיום נשארה מהגדס"ר יחידה קטנה. שימור דורש קשר רציף עם החיילים כדי ליצור אמון ותחושת זהות ושייכות. הקשר הזה חשוב כדי להגדיל את הסד"כ בסדיר ובמילואים.
"היו לי דרישות גבוהות מהחיילים, אבל גם דיברתי בשפה שלהם והסתכלתי אליהם בגובה העיניים. הגעתי במדים לכל כפר שרציתי, נפגשתי עם המשפחות, וערכנו ריצות של החיילים בתוך הכפרים. לצערי, הדברים האלה התמסמסו. הרבה ממפקדי הגדס"ר אחריי הגיעו לשם לשנתיים, עסקו רק בהיבט המבצעי, והלכו. תשאלי מי מהם נשאר בקשר עם האוכלוסייה הערבית – אין כאלה. הצבא משקיע רבות בעידוד הגיוס, אך במבחן התוצאה, אין שיעורי גיוס משמעותיים".
שני עקרונות, הוא אומר, מנחים אותו בעבודה עם ערביי ישראל: המשכיות ויחס אישי. "אני דואג לחיילים שלי לתפקידים כי אני מרגיש מחויב להם, וכך מדינת ישראל מקבלת אזרחים טובים יותר. הבת שלי אומרת לי, 'אצלך כולם זה אבו'. אני אוהב אותם, סומך עליהם וזוכה מהם לדיווידנדים".
"האלוף, אתה מטורף"
את העלאת מצבת המתגייסים לגדס"ר הבדואי בשנות התשעים יזם וליווה מפקד פיקוד הדרום דאז, אלוף מתן וילנאי. "מבחינת צורכי הצבא, לא הייתה דרישה להרחבת הגדוד", נזכר וילנאי. "שר הביטחון משה ארנס תמך במהלך, וגרם לזה לקרות. אני לא הסתכלתי על זה מההיבט של מחסור בכוח אדם, אלא של איך נראית החברה הישראלית, ומה היא עושה כדי להפוך אותם לחלק מאיתנו.
"כך מדינת ישראל מקבלת אזרחים טובים יותר". תמונות מטקס השבעה של לוחמי הגדס"ר הבדואי | צילום: אי.פי.איי
"נפגשתי עם אנשי הגדס"ר הבדואי, שהיה אז 'יחס"ר' - יחידת סיור קטנה שישבה בכפר־עזה ועסקה בביטחון שוטף. המפקד היה עאטף גריפאת מזרזיר, יוצא חטיבת הצנחנים (והיום ראש המועצה המקומית זרזיר – מ"פ). כשהגעתי לבסיס היחידה ישבו שם כמה עשרות חיילים. אמרתי לעאטף: 'ניפגש בשנה הבאה, ומספר החיילים פה יהיה כפול'. הוא אמר לי, 'האלוף, אתה מטורף'".
כדי להרחיב את השורות החליט וילנאי שחיילים בדואים ישמשו לא רק בתפקיד המסורתי של גששים, אלא בכל תפקידי הלוחם. הוא מינה קציני גיוס בדואים במרחב הצפון ובמרחב הדרום, נפגש עם מנהיגי העדה, ביקר בבתי ספר ואפילו פתח "חניון צה"ל" ברהט ביום העצמאות. "הייתה מהומה רבה סביב החניון, שאלו מה טנקים עושים פה. אבל עשינו את זה", הוא מספר.
כשנכנס לעומק העניין הבין וילנאי שרבים מבני המגזר הבדואי אינם יכולים להתגייס לצה"ל בגלל רישום פלילי. כדי להתגבר על הבעיה הזאת, הוא הצליח לקבוע קריטריונים שמאפשרים את הגיוס של חלקם. "צריך להבין את המצב הקשה והמורכב שהם נמצאים בו ולעזור להם, כי זה בעצם לעזור לעצמנו. ברגע שאתה כאלוף 'על זה', אתה מגיע להישגים. לא מחקו להם את הרישום הפלילי, אבל מצאו דרך לגייס אותם, והם לא אכזבו".
חדד, כמפקד הגדס"ר הבדואי, שקד מהרגע הראשון על גאוות יחידה. "דאגתי לחיילים לנעליים אדומות וכומתה סגולה, נתתי להם לכתוב המנון, וגם קבענו דגל ליחידה. כל מי ששירת בגדוד הפך לשגריר שלו, ולא הייתי צריך להתאמץ להביא חיילים. המתגייסים לא היו רק בדואים, אלא גם מוסלמים, נוצרים ויהודים. הרחבנו את הסד"כ, הגדלנו את מספר הפלוגות ופיתחנו את ההכשרות.
"כשהגעתי לגדוד, רוב המפקדים היו יהודים. הבנתי שכדי להביא עוד חיילים, כדאי לשים בשדרת הפיקוד את מי שצמח מתוך הגדוד, וזה עבד. כל מפקדי הפלוגות שלי היו בדואים, נוצרים או פלאחים (מוסלמים - מ"פ). הסמג"ד שלי היה נוצרי, קצין האג"ם בדואי, ואני יהודי".
כלי נוסף שחדד השתמש בו כדי לקדם שילוב ערבים בצה"ל הוא "שלב ב'", הכשרה צבאית בסיסית שנמשכת חודש, ומיועדת למי שכבר עברו את גיל הגיוס. הוא הקים גם פלוגת מילואים, ולתפקיד המ"פ הביא את אדם ג'ורנו, תושב עכברה בצפת, החייל המוסלמי הראשון שהתנדב לצה"ל והתקדם לקצונה. יחד הם הצליחו למשוך לפלוגה החדשה את משוחררי הגדס"ר. לימים נקרא ג'ורנו בשנית לדגל כדי להקים את יחידת המעברים בצה"ל ולפקד עליה.
רס"ן במיל' ג'ורנו, כיום עורך דין שמייצג חיילים מול משרד הביטחון, מספר לנו כי בנעוריו ניסה שלוש פעמים להתגייס לצה"ל, וסורב. "אני לא זוכר שהיו נימוקים לכך, פשוט דחו את הפנייה שלי. קיבוצניק שהכרתי והיה בשבילי כמו אב מאמץ, אמר לי שזה לא אישי נגדי, אלא כי אני אדם אחד שנוסע נגד כיוון התנועה. הוא צלצל ליצחק רבין, שהכיר משירותו בצה"ל, ולמחרת גויסתי".
מדוע היה חשוב לך כל כך להתגייס?
"בכפר שלנו עד היום אין חוק, הכול מותר. בגיל תשע אתה יכול לנהוג ברכב ברחובות, יש ילדים שמחזיקים אקדח. אני הלכתי לצבא, וזה מה שהציל אותי. כי פה, מי שלא הולך לצבא או ללימודים הולך לאיבוד. בצבא יש חינוך, אתה רואה מודל אחר, ויוצא אדם נורמטיבי.
"שאלו אותי למה אני מתגייס, קראו לי עוף מוזר. עניתי שאני לא בוגד בעם הערבי, להפך: אני מתגייס לצבא מתוך דאגה לערבים, כי אני רוצה שאחרים ילמדו ממני ויעשו כמוני. זו מדינה של היהודים, אבל אנחנו הערבים שחיים פה צריכים לתמוך במדינה בידיים ובשיניים, כי בעולם הערבי סביבנו אין עוד מדינה חופשית ודמוקרטית כזאת".
יש היום מוטיבציה לגיוס במגזר הערבי?
"להערכתי הרבה צעירים מוסלמים רוצים להתגייס, אבל לא מגיעים אליהם והם מתפספסים. אני רואה הסתה בכפרים, ובמיוחד במסגדים. אם המדינה לא תתעשת ותגייס הרבה צעירים כדי שהם יהיו הרוב וישפיעו לטובה, כוחות אחרים ישתלטו על הרחוב".
הגדס"ר תחת ניצוחו של חדד מאפשר גם מוביליות חברתית, ואחד השמות הבולטים בהקשר הזה הוא סא"ל ואחיד אלהוזייל מרהט. את דרכו הצבאית החל אלהוזייל כנהג של חדד, שבהמשך דאג להוציא אותו לקורס קצינים. אלהוזייל התקדם בסולם הדרגות והתפקידים עד שפיקד בעצמו על הגדס"ר. במהלך שירותו נפצע פעמיים בהיתקלויות עם מחבלים, וזכה בצל"ש הרמטכ"ל. היום הוא יזם חברתי, מנכ"ל עמותת "צעד קדימה" המשקמת אסירים בדואים, ופועל רבות בתחום גיוס בני המגזר לצה"ל ולמען מתן ליווי לאחר השחרור.
בשיחה איתנו מספר אלהוזייל שיום קודם לכן היה עד להרס 23 בתים של בדואים בנגב. אירועים כאלה, הוא משוכנע, פוגעים במאמצים לגיוס האוכלוסייה הערבית לצה"ל. "אנשים עומדים שם על חורבות הבתים שלהם. האם התקשורת הישראלית דיברה על זה? ילד בדואי שהורסים את הבית שלו, המבצר שלו, בעוד עשרים שנה יהיה עבריין, כי אף אחד לא מטפל בו. הוא לא ילך לצבא או לשירות לאומי. לצד הגאווה שלי בשירות בצה"ל, אני חי בקונפליקט כואב. הבעיה שלנו בחברה הבדואית אינה הגיוס, אלא מדיניות שיטתית של הפרד ומשול, פגיעה יומיומית מתמשכת והזנחה ממוסדת".
סא"ל במיל' איהאב שליאן | צילום: באדיבות המצולם
"הם עדיין עושים את זה, האידיוטים?", אומר וילנאי כשאנו מספרים לו על אלהוזייל והרס הבתים. "אני זוכר שהחליטו להרוס צריף שהתגוררה בו אלמנתו של גשש בדואי שנהרג בגוש קטיף. זה מבנה שנעלם ביריקה אחת, אבל באו לטפל בו בשם החוק והסדר, העיקר להראות שלטון. אני אישית הלכתי לשם כדי לעצור את זה. זאת לא הייתה הפעם האחרונה שנאלצתי להתערב לטובת החיילים בנסיבות כאלה".
באותה נשימה מספר וילנאי על הקונפליקט של הבדואים המשרתים בצה"ל. "ביקרתי פעם משפחה שכולה שגרה ליד תל־ערד. האמא עזתית, אז תיאורטית יכול להיות שהאחים שלה הרגו את הבן שלה. זה יכול להמחיש את מורכבות המצב שבו הם נתונים". כיצד ערבים מוכנים אם כן להילחם נגד ערבים אחרים בעזה? "הראייה היא לעיתים שבטית, ולא לאומית", מסביר המזרחן ד"ר מוטי קידר. "הנוח'בות הם לא מהשבט שלו, והם הרגו את בן דוד שלו במסיבת הנובה, ולכן מבחינתו שילכו לעזאזל. אם הם לא ילכו לבד, הוא ידאג לשלוח אותם לשם".
אנחנו מהשכונה של הבוגדים
כדי להכיר את סוגיית שירות בני המיעוטים מזוויות נוספות, יוסי חדד לוקח אותנו למסע בשטח. אנחנו נפגשים במשרד השיכון בנצרת, ומשם יוצאים לנסיעה ממושכת בין חייליו לשעבר ומשפחות שכולות. חדד מכיר את הדרך לכל בית, יודע על כל ילד שנולד במשפחה. גם היום הוא מלווה את בני הדור הצעיר בגיוס לצה"ל, מעודד אותם להמשיך לקריירה צבאית או עוזר להם להשתלב בשוק העבודה. השוטטות עמו מרחיבה את הלב ושבה ומכווצת אותו. אפשר רק לדמיין מה היו חשים ערביי ישראל אילו הייתה המדינה אורגניזם שאוצר בתוכו פרודות מהאופי של חדד: שילוב בין קצין ומענטש, מחנך ואב המעניק חיבוק למגזר שלעיתים חש יתמות מדינית ופוליטית.
בכפר סמוך לנצרת אנו נפגשים עם אמו ואחיו של טוראי עלא אלדין אנעים ז"ל. לפני שהתגייס לצה"ל הספיק עלא לשחק בקבוצת הכדורגל אח"י נצרת, וכונה "הפנתר השחור". ב־1995 לבש חאקי והגיע לגדס"ר הבדואי. פחות משלושה חודשים לאחר מכן, במהלך מסע אלונקות, התפוצץ רימון סמוך אליו והוא נהרג. בן 19 היה בנופלו. הוא נטמן בבית העלמין המוסלמי בנצרת, "והשייח'ים לא רצו להתפלל עליו בהלוויה", מספרת האם נזמיה בכאב. בנה סאיל מוסיף: "כמה אימאמים החרימו את טקס הקבורה של עלא. כל אדם נורמטיבי היה רואה בו חלל, אבל הם רואים בו בוגד. בסוף הגיע אימאם מהמגזר הבדואי וערך את התפילה".
אותו הדבר קרה כשאחד מקרובי משפחת אנעים נפל במלחמת חרבות ברזל. "קברנו אותו בלילה", אומר חדד. "האימאמים שסירבו להספיד אותו מקבלים משכורות מהמדינה. זה הקונפליקט שקיים פה". "מה עשו לאימאמים שלא הסכימו להספיד? כלום, הם עדיין באותם תפקידים", אומר סאיל. "איפה המדינה? איפה הצבא?"
אף שלא הוקמה מצבה צבאית מעל קברו של עלא, במשך השנים הוא הושחת כמה פעמים. אב המשפחה, שכבר אינו בחיים, חלם להעביר את עצמות בנו למקום אחר - בבית עלמין בעמק יזרעאל, או ליד בית המשפחה - אך הדבר לא הסתייע. חדד ומפקדים אחרים מהגדוד גייסו תרומות והצליחו לקדם בניית גלעד לזכרו של עלא מול ביתו. על האבן באנדרטה נכתבה סורת אל־פאתחה, הפרק הראשון בקוראן. "אני באה לגלעד בכל יום לפנות ערב, יושבת ובוכה מהלב, כדי שיהיה לי יותר קל", אומרת נזמיה. "שלושים שנה אני בוכה, כל יום".
בן אחר של המשפחה, יוסף, שירת בגולני ולאחר מכן בגדס"ר הבדואי, ובין השאר היה הנהג של חדד. ב־2006 הוא נפצע באירוע החטיפה של גלעד שליט, ומאז הוא מתמודד עם השלכות הפציעה. אח נוסף, מוחמד, התגייס לצה"ל למרות בעיה בריאותית. אחיו התאום א' שירת בגדס"ר, ומאז 7 באוקטובר עשה מאות ימי מילואים ביחידת הגששים, ונכנס לעזה פעמים רבות. "כשעלא נהרג הייתי ילד קטן", אומר לנו א'. "יוסי הוא כמו עוד אבא בשבילי. הוא גידל אותי וליווה אותי בשירות הסדיר".
איך הסביבה הערבית התייחסה אליכם?
"בדרך הביתה מהבסיס, כשהיינו צריכים לחכות בתחנת אוטובוס בנצרת, זה היה קשה", מתאר א'. "אנשים היו מסתכלים עלינו בצורה מסוימת, והיינו שומעים מילים לא במקום וקללות. אבא או אחד האחים היו מגיעים לשם כדי לאסוף אותנו. גם עכשיו יזהו שם שאנחנו בדואים לפי המבטא, ויבינו שאנחנו שייכים ל'שכונה של הבוגדים'".
סאיל: "אם מישהו מנסה לפגוע בחייל או מקלל אותו, חשוב שהוא יעמוד לדין ושתהיה ענישה. זה מה שיגביר את תחושת הביטחון של החיילים. צריך גם לתמוך יותר במתגייסים, ולהמשיך לסייע להם אחרי השחרור. מה שהצבא והמדינה נותנים לא מספיק בכלל".
בתקופת שירותו הסדיר של א' בגדס"ר אירעו כמה מקרי גנבת כלי נשק מהבסיס או שימוש בנשק לירי בחתונות, ובעקבות זאת נאסר עליהם לקחת את הנשק ביציאות הביתה. היום, למרות שירותם הממושך בצבא, בני המשפחה לא מקבלים רישיון לאקדח. "סומכים עליי כשאני מחזיק נשק כדי להילחם, אבל לא סומכים עליי שאחזיק נשק בבית", אומר א'.
"הנוח'בות הם לא מהשבט שלו, והם הרגו את בן דוד שלו במסיבת הנובה, ולכן מבחינתו שילכו לעזאזל". לוחמים בגדס"ר הבדואי | צילום: דובר צה"ל
חדד מלווה גם את משפחתו של רס"ב איברהים חרובה ז"ל, לוחם ביחידת הגששים שנפל ב־7 באוקטובר בנחל־עוז. כשמפקדיו נפצעו, חרובה לקח על עצמו את ניהול הקרב, הגן בגופו על התצפיתניות ונלחם עד הכדור האחרון. הוא פנה אל המחבלים בערבית וניסה להידבר עמם, אך לשווא.
"המחבלים אמרו לו שייכנע ויסגיר את עצמו", מתאר אחיו מוחמד. "איברהים סירב ואמר להם: 'על הדם שלי, אנחנו לא נכנעים'. הוא התקשר אלינו ב־7:20 ואמר: 'תשמרו על אבא ואמא ועל הילדים שלי, אני לא חוזר, אני הולך למות. אני לא יכול לעזוב את הסמג"ד שלי ואת החיילות, הם לבד'. הוא לא הלך סתם. במדינה ובצבא מעריכים את מה שהוא עשה", אומר מוחמד על האח שהומלץ לקבלת עיטור העוז. "כולנו במשפחה שירתנו בצבא. אנחנו אוהבים את המדינה, מגינים עליה ולא מפחדים מאף אחד".
פסוקי קוראן לזכר חלל נוצרי
פעיל ההסברה יוסף חדאד, בן העדה הנוצרית, התנדב לצה"ל בשנת 2003. הוא שירת בחטיבת גולני, השתתף במלחמת לבנון השנייה ולחם בקרב בינת־ג'בייל. "כשהייתי מפקד כיתה", הוא מספר, "בא אליי אחד החיילים שלי ואמר: 'אתה יודע למה אנחנו איתך באש ובמים? אנחנו קיבלנו צו גיוס, לא הייתה לנו ברירה, היינו מחויבים לשרת בצה"ל. אתה בחרת להיות פה, ולכן נלך איתך לכל מקום'".
חדאד מצביע על המכשול המרכזי, לשיטתו, שמונע גיוס נרחב של ערבים. "נכון שהמדינה לא ששה לגייס עכשיו מאות אלפי ערבים, ונכון שגם החברה הערבית לא חפצה בזה, אך הבעיה הגדולה היא הנהגת המגזר הערבי וכמובן ועדת המעקב העליונה. אלה גורמים אנטי־ישראליים. לא רק שהם לא מעודדים גיוס, הם נלחמים בו. יש מנהיגים בחברה הערבית שמתנגדים אפילו לשירות לאומי בקהילה. אם יש ערבי שרוצה להתגייס לצבא, הוא חושש שיראו בו מטרה. גם לי קראו משת"פ ובוגד, היו חברים שניתקו איתי קשר. הצלחתי לעמוד בלחץ בעיקר בזכות תמיכה מהמשפחה. כשאנחנו מגיעים לצה"ל יש לנו פערים גדולים מול החברה היהודית, ולכן אנחנו זקוקים למעטפת תומכת. בלי זה אין סיכוי לגיוס".
אחת הבעיות הייחודיות לנוצרים שמשרתים בצה"ל היא ההתעלמות של המערכת מקיומם. בהודעת ואטסאפ שצילום שלה הגיע לידינו, קצין בכיר מברך את פקודיו היהודים והמוסלמים לקראת חגיהם – ובאותה הזדמנות מודה שכלל לא היה מודע לחג מקביל של בני העדה הנוצרית, ולכן לא התייחס אליו. פעילים בעדה ששירתו בצה"ל אומרים כי זו המחשה לחוסר ההשקעה במגזר הזה, שהיה יכול להתגייס בשיעור גבוה בהרבה אילו זכה למענה מותאם וממוקד.
איהאב שליאן, ראש מחלקת הסייבר בחברת החשמל, הוא הנוצרי הראשון שהגיע לדרגת סגן־אלוף בצה"ל. את שירותו החל כלוחם בגולני, ובהמשך מילא תפקידים בתחום התקשוב. ב־2023 הוא עמד להשתחרר, אך האריך את שירותו כדי לסייע בהגנת הסייבר. לצד תפקידו בחברת החשמל הוא גם יו"ר עמותת "הקול הנוצרי", הפועלת לשילוב בני העדה במדינת ישראל ולעידוד גיוסם. בניגוד לעדות אחרות, הוא אומר, בצה"ל ובמשרד הביטחון אין כתובת ברורה למלש"ב או לחייל הנוצרי. אחת הדוגמאות הכאובות לנתק הזה קשורה, גם כאן, לנופלים מקרב העדה. שליאן מקדם כבר יותר מעשור את הקמתה של אנדרטה נפרדת לחללי צה"ל הנוצרים: עד כה לא הוקמה אחת כזאת, מה שמוביל למצבים אבסורדיים ועגומים. "כשחייל נוצרי נהרג, מוסיפים את שמו לאנדרטה של חללי צה"ל הבדואים, ומגיע שייח' וקורא עליו את סורת אל־פאתחה", מספר שליאן. "אם לפני הגיוס אין הכנה, ובמהלך השירות אין כתובת, ואחרי השחרור אין מי שילווה, ולמתים אין אנדרטה – איך רוצים שעוד נוצרים יתגייסו?"
חלק מהמתגייסים הנוצרים נשלחים לגדס"ר הבדואי. לא פעם הם מתקשים להשתלב שם, ואף נתקלים ביחס עוין. "מגיעות אליי פניות מנוצרים שלא קיבלו ליווי בגיוס לצה"ל, הגיעו לגדס"ר הבדואי, ושם הם חוו גזענות", אומר שליאן. "באחד המקרים, חייל נוצרי סיפר שבדואים לגלגו עליו וקראו לו 'בן עיסא, בן עיסא', כלומר בן ישו. אני מכבד את הבדואים, אבל אני לא מסכים שנוצרים יתגייסו ליחידה בדואית או לכל יחידה בעלת סימבול דתי, כי זה יוצר אפליה. הגיע הזמן שמדינת ישראל תתחיל לדבר גם נוצרית. לפני שדורשים מאיתנו להיות שווי חובות, צריך לספק לנו את הכלים לכך".
בצה"ל אומרים בתגובה כי במנהל האוכלוסיות קיימות תוכניות להעצמת הפעילות לרווחת החייל הנוצרי, כולל איש קבע שמונה לטפל בעדה. בהקשר לחגים הנוצריים נטען כי קיימת מודעות גבוהה לנושא, כולל פקודת אכ"א ייעודית ומעטפת עבור מפקדי החיילים הנוצרים. עם זאת, בשל המצב הביטחוני הייתה בעיה נקודתית בווידוא קיום הנהלים, ולכן אלה לא קוימו ושמו כמתוכנן. הלקח, כך נאמר לנו, נלמד וייושם בשנה הבאה.
מי שמחפש אופטימיות בנושא גיוס הנוצרים יוכל למצוא אותה בקיבוץ בית־זרע, שם פועלת מאז 2017 "מכינת כנרת לנוער יהודי ונוצרי". ייסד אותה שאדי חלול, קצין הצנחנים הראשון מבני העדה הארמית־נוצרית. המיזם קיבל רוח גבית משר הביטחון דאז אביגדור ליברמן, ובהקמתו היה מעורב המזרחן ד"ר מוטי קידר, שגם סייע לנוצרים הארמים לקבל ממשרד הפנים הכרה כלאום.
חלול הוא צאצא למשפחה שנעקרה מהכפר בירעם במלחמת השחרור. "קרה עוול, אבל אפשר לתקן אותו בלי שנהיה אויבים ובלי שנעזוב את החזון שהאמנו בו - שהיהודים יגנו עלינו ואנחנו עליהם בארץ הזאת", אומר חלול. "כקצין בצה"ל נוכחתי לדעת כיצד השירות הצבאי משפיע על האישיות של האדם, על החיים המשותפים ועל הישראליות. כמו שיהודים ונוצרים לומדים יחד במכינה שלנו, כך הם גם צריכים לשרת יחד, כי גיוס ליחידת מיעוטים רק מבדל אותך עוד יותר".
איך מקבלים את הפעילות שלך?
"היו יהודים שהרימו גבה ותהו מאיפה אצליח להביא אנשים למכינה. אמרתי להם: 'אני אביא את הנוצרים, כי אני יודע איך לדבר עם החברה שלי, אתם תביאו את היהודים'. מצד הנוצרים היו כאלה שתקפו אותנו, הסיתו נגדנו ולא אפשרו לנו להיכנס לבתי ספר, בשעה שפוליטיקאים שמובילים קמפיין נגד גיוס לצה"ל כן נכנסו".
"הצעירים שואלים: מה יצא לי מהגיוס? מסתכלים עליי בצורה בעייתית". טקס השבעה בגדס"ר הבדואי | צילום: אי.פי.איי
נאיל זועבי מכפר־נין, בעבר מנהל בית הספר היסודי טמרה־העמק במועצה האזורית גלבוע, אירח בבית הספר שלו משלחות מצה"ל – וספג תגובות קשות. "הצבא מגן על כולנו", הוא אומר. "למרות זאת, התנועות הפוליטיות הערביות תמיד התנגדו למה שעשיתי. גם כשנתניהו ובנט הגיעו אלינו לפתיחת שנת הלימודים, היו מי שכעסו עליי והכפישו אותי. יש אנשים שלא מעניינת אותם האוכלוסייה הערבית, מעניינת אותם רק הקריירה הפוליטית שלהם. לדעתי המגזר הערבי ברובו חושב כמוני, אבל לא מצליח להשמיע קול.
"במשך השנים לא קראתי בפומבי לגיוס ערבים לצה"ל, אבל כן חשוב לי שהערבים יישאו בנטל בדרך כלשהי. זה יכול להיות גם בשירות במשטרה, או בשירות לאומי־אזרחי. מי שחונך להתגייס לצה"ל ושלם עם זה, שיעשה את זה".
גם זועבי הפך לפעיל הסברה למען ישראל. מאז 7 באוקטובר הוא התראיין מאות פעמים לכלי תקשורת בעולם, והסביר כי הזוועות שעשה חמאס מנוגדות לקוראן. "בסופו של דבר, הכול עניין של הכרה בשותפות הגורל", הוא אומר. "טיל שיוצא מתימן או מאיראן יכול לפגוע בכל אחד מאיתנו, ואנחנו צריכים לדעת להגן על עצמנו. ביטחון ישראל הוא הביטחון שלי. אם ישראל פורחת כלכלית, תרבותית וחברתית, ואם היא חזקה ביטחונית, אני מוגן וחזק יותר. לכן מוטלת עליי החובה המוסרית והאזרחית לפעול לחיזוק המדינה".
לנצל את שנות המעבר
צה"ל עצמו נרתע מהמתנגדים לגיוס, והדבר משפיע על אופי הפעילות לעידודו. "את הפעולות הגלויות, בעזרת לובשי מדים, אני עושה בחברה הבדואית ובעיקר בגליל", אומר רס"ן שיבלי. "בשאר המקומות השיטה היא גיוס שקט - חבר מביא חבר, בן משפחה מביא בן משפחה. יש אבות שבאים אליי, שומעים ומתעניינים. אומרים לי שהם רוצים שהבן יתגייס, אבל לא רוצים שיראו אותו במדים. בצבא יודעים לתת לזה מענה, ומרשים לחיילים לצאת הביתה בלבוש אזרחי".
צה"ל מנסה לעבוד עם ראשי רשויות ערביות ומקיים להם ימי עיון כדי שיעודדו את הגיוס במגזר, אך לא קל לרתום אותם לנושא. כשפנינו אל כמה ראשי רשויות וביקשנו לראיין אותם, נענינו בשלילה. מי שניאות לדבר איתנו הוא עו"ד אמיר בשאראת, מנכ"ל ועד ראשי הרשויות הערביות. "אני נגד גיוס לצה"ל", הוא אומר. "בעיניי זה לא אפשרי שאזרח ערבי שיש לו קרוב משפחה בעזה או בשטחים ילך לשרת שם. הוא לא יהיה חלק ממנגנון שמדכא אוכלוסייה שלמה בשטחים הכבושים, או חלק ממה שמתרחש כיום בעזה".
גם אזרחים ערבים ובדואים היו קורבן לאכזריות של חמאס.
"יש מסר שמהדהד אצלכם בתקשורת, ולפיו אם ערבים נרצחו בטבח הנורא הזה הם צריכים להתגייס לצה"ל. אבל בתוכניות לשיקום ובמדיניות של החזרה לשגרה, או אפילו בתקציבים לצמצום פערים, החברה הערבית לא מקבלת מה שהיא צריכה לקבל. הממשלה שיודעת שגם הערבים נחטפו ונהרגו מקצצת בתקציביהם ומניחה להם להתמודד בכוחות עצמם עם הפשיעה הגואה. וזו לא רק הממשלה הנוכחית. יש ראייה מתמשכת של הערבים כאויבים במדינה, ולכן אני לא חושב ששאלת גיוס ערבים לצה"ל עומדת בכלל על הפרק מבחינת מנגנוני הביטחון ומבחינת אזרחי המדינה היהודים.
"האם כלל האזרחים והדרג המדיני מעוניינים שכל הערבים יחזיקו נשק? האם הם מוכנים שיהיו מפקדים ערבים? האם הדרג המדיני רוצה שהערבים יקבלו שוויון מלא? הרי היום מקדמים בכנסת מהלכים לפסילת מפלגות ערביות. הטענה שיש רצון לגייס ערבים היא אמירה פופוליסטית שאין לה אחיזה במציאות".
בשיחות עם גורמים בצה"ל התרשמנו שיש בהחלט רצון כזה.
"אנשי הצבא הם לא אלה שקובעים, אלא הממשלה, והיא רואה באזרח הערבי אויב. גם אם הוא מתגייס לצה"ל, בסופו של דבר הוא חוזר ליישוב שלו, ואולי הוא יקבל הטבה בדיור אבל הוא יופלה בתשתיות, בחינוך, ברווחה, בתעסוקה. הוא לא יקבל את אותן הזדמנויות שיש לצעיר היהודי ששירת יחד איתו".
לא מעט צעירים ערבים שמסיימים תיכון נכנסים לתקופה של חוסר מעש, חלקם אף מידרדרים לפשע. לא היית מעדיף שיתגייסו לצה"ל?
"יש דרכים אחרות לפתור את הבעיות האלה, כמו התנדבות בתוך היישוב והצטרפות לקבוצות צעירים שמחברות לזהות, למשפחה ולקהילה. זה מה שנכון לעשות. הצבא הוא לא הפתרון, אלא חלק מהבעיה. שאלתם את עצמכם מדוע רוב הנשק של ארגוני הפשיעה מגיע מבסיסי הצבא?"
אולי הפתרון הוא יחידה שכל חייליה ערבים?
"זה קיים, וזה לא עובד. צעיר ערבי לא מרגיש מחובר למדינה שמפלה אותו. כשהוא רואה יהודים קיצונים יורקים על כמרים בירושלים, הוא מבין שהמדינה לא נועדה לשרת אותו ולא רוצה לאפשר לו חופש פולחן, אלא רק להשתמש בו כדי לטעון שיש בצבא הרמוניה, קיבוץ גלויות וכל השטויות האלה. אני לא מאמין שהצבא יכול להיות כור היתוך. כור ההיתוך שהיה במדינה הוא האקדמיה, וגם הוא נשרף, כי אחרי 7 באוקטובר הדקנים והמרצים מינו את עצמם לשופטים ותליינים של צעירים ערבים שכותבים פוסטים. כשקוראים להשמיד את עזה או להרוג ערבים, המשטרה לא עושה כלום, אבל כשמישהו כותב פוסט הזדהות בעקבות מה שקורה בעזה - עוצרים אותו".
"הדיון בסוגיית השירות של אזרחים ערבים אינו יכול להתנהל אך ורק מתוך עקרונות של שוויון פורמלי או חובת אזרחות", אומרת נסרין חדאד חאג'־יחיא, דוקטור לגיאוגרפיה חברתית ומנכ"לית שותפה בחברת המחקר NAS. "זהו נושא טעון שמגלם שכבות של זיכרון היסטורי, הדרה מתמשכת ונרטיבים לאומיים מתנגשים. בתוך הציבור הערבי יש רצון גובר להשתתף, להשפיע, לתרום ולשאת באחריות אזרחית – אך לא במחיר של ויתור על הזהות הלאומית או מתוך כפייה מוסדית. האתגר הגדול של המדינה ושל המנהיגות הערבית הוא לא להפעיל מנגנוני כפייה או להמשיך להתנגח, אלא לייצר מסגרות אזרחיות וקהילתיות שמכבדות את הזהות של האזרחים הערבים, משרתות את הצרכים של החברה הערבית עצמה ואת שילובה בכלכלה הישראלית, ומאפשרות תרומה הדדית במסגרת של שותפות אמיתית – לא של נאמנות מותנית".
כמי שחוקרת את חיי הצעירים בחברה הערבית, חאג'־יחיא אומרת שיש צורך בהתבוננות מחודשת על התקופה הקריטית של סיום התיכון ותחילת החיים הבוגרים. "אלה שנים שמעצבות זהות, מגבשות תודעה אזרחית ומכריעות לעיתים קרובות את עתידו של אדם. הבעיה היא שהמדינה מציעה כיום מודל אחד בלבד לשלב הזה – שירות חובה, צבאי או אזרחי, שמושתת על מנגנוני פיקוח, תמריצים ולעיתים גם כפייה מוסווית. מבחינת הצעירים הערבים, במיוחד אלה שמרגישים מודרים מהשיח הלאומי המרכזי, זהו מודל שפוגע באמון ובתחושת השייכות".
נאיל זועבי | צילום: באדיבות המצולם
ומה הפתרון?
"אני מציעה לראות ב'שנות המעבר' הזדמנות לחיבור זהותי ואזרחי, תרומה קהילתית וצמיחה אישית, במודל שמכבד את השונות של הצעירים הערבים. זו לא צריכה להיות חובה, אלא הזמנה – להשתלב ביוזמות חינוכיות, חברתיות, סביבתיות ובריאותיות, ביישובים הערביים או מחוץ להם, כל אחד ובחירותיו. את היוזמות האלה צריכה לנהל הקהילה עצמה, ועליהן להעניק תחושת ערך ותכלית אמיתית. חברה משותפת לא תוכל להתחיל מהפחדה, כפייה או נאמנות מותנית, אלא מתוך הכרה והקשבה, ודרך מסגרות שמתאימות באמת לצרכים, לרצונות ולזהות של כל חלקי הציבור".
גם יהודים מרגלים
מהצד הישראלי־יהודי, גיוס נרחב של ערבים לצה"ל אינו בקונצנזוס. רבים מביעים חשש מ"נאמנות כפולה" של בני המגזר. לאחר פרעות שומר החומות, למשל, נטען כי נהגי משאיות ערבים נמנעו מהתייצבות למילואים - טענה שצה"ל ומשרד הביטחון הכחישו. בדצמבר 2021, חודשים אחדים אחרי המהומות, התקיים דיון בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שעסק בין השאר בגיוס ערבים. ח"כ שלמה קרעי מהליכוד אמר כי שיעורם של ערבים בסדר הכוחות הצה"לי צריך להיות קטן, "שלא יסתמכו עליהם כשנצטרך". ח"כ יוסי שיין (ישראל ביתנו) הקריא מנגד דו"ח של צה"ל מראשית 2021, שלפיו נרשם שיא בשירות הערבים בצבא – יותר מאלף חיילים. "הטענות על גיס חמישי ירדו מהפרק", אמר, "וזה לא צריך להוריד מחומרת ההתנהגות של חלק מערביי ישראל בזמן שומר חומות. התגלו תופעות בלתי נסבלות, אבל לא הייתה כל סכנה ביטחונית בשל אי התייצבות של בני האוכלוסייה הערבית... יש לנו זינוק של פי שניים במספר המשרתים במגזר, ובהם מוסלמים".
בגל הטרור שמלווה את מלחמת חרבות ברזל נרשמו כמה וכמה פיגועים קשים שהאחראים להם היו ערבים־ישראלים - רצח חייל בקניון בכרמיאל, רצח שוטרת מג"ב ופציעת עשרות בני אדם בתחנה המרכזית בבאר־שבע, פיגוע דריסה בכניסה למחנה גלילות ועוד. לאורך התקופה דווח גם על מקרים של ערבים־ישראלים שהתכוונו להתגייס לצה"ל בשליחות ארגון טרור, במטרה לאסוף מודיעין, לרכוש מיומנויות לחימה ולגנוב נשק. כששיבלי נשאל אם בתקופות כאלה גובר החשד כלפי ערבים הוא משיב: "אנחנו שומעים בחדשות גם על יהודים שמשתפים פעולה עם איראן, האויבת הכי גדולה שלנו. אני בעד שמערכת הביטחון תעשה את הבדיקות ותוודא שמכניסים את האנשים הנכונים".
"לצפות שערבים ישרתו בגולני ובצנחנים ויגשרו על פערי כוח אדם - זה נראה לי מופרך. אם יש כאלה זה נהדר, אבל לא צריך להעמיד אותם במבחן הזה", אומר וילנאי. "לצד זה אפשר לגייס צעירים ערבים לתפקידים שלא מכניסים אותם לקונפליקטים של לחימה, למשל במערך הטכנולוגי וכתומכי לחימה. אפשר ליצור 'איים' של ערבים שמשרתים בצה"ל. לא לשלב אותם במקומות הכי מסובכים אלא במקומות הכי נוחים להם, ולאט־לאט זה יתקדם".
"כשתמיר ידעי היה מפקד פיקוד העורף, הצעתי לו להקים בפיקוד יחידה של חיילים ערבים", מספר יוסי חדד. "משם אתה יכול להכשיר אותם לעיסוק שקשור ביישוב שלהם, ליצור מחויבות מקומית ודרכה לפתוח את המרחב. במגזר הערבי יש היום קצינים בכירים במילואים שבניהם לא משרתים בצבא, אלא נסעו ללימודים בחו"ל. הצעירים אומרים לעצמם - 'מה יצא לי מהגיוס? אני מפסיד שלוש שנים, והחברים שלי בכפר מסתכלים עליי בצורה בעייתית'. עובדתית, יש פה 2 מיליון ערבים, וחובתנו לעשות את המרב לחבר אותם למדינה, כדי שלא יהפכו שותפים למה שראינו בשומר החומות".
ד"ר קידר מביע אופטימיות. "התרבות הערבית היא תרבות של 'נחכה, נראה מי הצד המנצח, ונלך איתו'. ישראל נתפסת כרגע כמדינה שסובלת מבעיות, אבל גם כמי ששרדה בשנתיים האחרונות בצורה מדהימה, בעוד העולם הערבי קורס. יש מי שהמלחמה הגבירה בהם את השנאה לישראל, אבל אחרים רואים כיצד המדינה עומדת מול אויביה ומקבלת תמיכה גם מטראמפ, והם אומרים לעצמם: אני הולך עם הסוס המנצח".
"זה תהליך, והוא לא קורה בלחיצת כפתור", אומר שיבלי על הגיוס. "אני מאמין שניכנס באופן גלוי לכפרים שבעבר לא נכחנו בהם. החברה הערבית נמצאת במבחן, ועליה לבחור בצד הנכון. כל מי שיחליט שהוא לובש מדים ונושא בנטל הביטחוני בתקופה המכרעת הזאת, אנחנו נקבל אותו. אני תמיד אומר לחבר'ה בתנועות הנוער ובמכינות הקדם־צבאיות: אתם נכנסים לדפי ההיסטוריה. כשישאלו אתכם בעוד חמישים שנה איפה הייתם במלחמה הכי ארוכה שהמדינה עברה, תוכלו להגיד: עשינו משהו מדהים - נלחמנו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il