על הגבעות של גוש עציון מצאנו את האוכל של דרמסאלה

הימים ימי עם כלביא, בין האזעקות אנחנו מחפשים מפלט מהמקלט, קצת רוגע ושקט. אוכל הרחוב ביסודו מהיר, צעקני ומתרוצץ, אבל אנחנו מחפשים הפעם את הצד השני של החתול: הצד המגרגר והמתנמנם. לשמחתנו אנחנו מאתרים בגוגל מפות את המקום עם השם הכי רגוע שאפשר - הימלאיה צ'אי בר. וכך מצאנו את עצמנו נוסעים אל גבעותיו היפות של גוש עציון. אחרי טיפוס בשביל הגישה לשדה־בועז אנחנו מגיעים אל חניה שמסומנת רק בשער בודד מבולי עץ ללא גדר, כמו שערי הטורי מהמזרח הרחוק המסמלים שהגעת למקום קדוש. ברגע שהמפתח בסוויץ' מסיים את הסיבוב לכיוונך, משתררת דממה. מאחורי השער אוטובוס ישן, פתוח בחלקו המרכזי לתוך דק מוצל, עליו מפוזר בליל כיסאות ושולחנות. ריח של תבלינים חמימים עוטף אותנו ואת כל המקום. באוטובוס יש מטבח קטן ויפה, עם סירים גדולים על הכיריים. המקום צבוע בצבעי ורוד וטורקיז, מזמין להתיישב לרגע, להזמין משהו לשתות ולהירגע.

אנחנו שותים צ'אי קר ומתוק, נהנים מהנוף היפהפה ומהמאוורר החזק. ורק אז מזמינים את האוכל: טאלי הודי, שזו בעצם מנה של אורז בסמטי ולצידו ארבעה תבשילים - ₪60. המנה השנייה נקראת מלאי כופתה, שמורכבת מקציצות תפוח אדמה וגבינה, ברוטב עגבניות קשיו - ₪45. אוכל הודי זה אוכל של גם וגם וגם, הכול מפוצץ טעמים ועם מגוון מרכיבים ושלל תבלינים. ככל שאנחנו מעמיקים בכל אחת מהמנות אנחנו מגלים רובד נוסף של טעם. קצת מתוק, נגיעה של חריף, זריקה של חמוץ והכול נעשה לאט־לאט.

השילוב הקדוש. התבשילים של הטאלי כאן הם סאבג'י - כרוב בטטה בקוקוס קארי, טעים, מנוקד בזרעי חרדל שחורים, לא חריף ואפילו קיבל שלושה גוונים של מתוק מהכרוב, מהקוקוס ומהבטטה. כמובן יש גם דאל מעדשים כתומות, נוזלי יחסית, מלא טעם, שהרטיב את האורז בצורה מצוינת. התבשיל השלישי הוא צ'אנה מסאלה - גרגרי חומוס ברוטב עגבניות פיקנטי, שהיה עשיר, חריף, כָּמוּנִי בטעמו וערב לחך. ואלו ג'ירה - תבשיל תפוחי אדמה בכמון, שומני, טעים וחרפרף, זרעי הכמון התפצחו בפה והצטרפו לכל שאר התבלינים שחלשו על כל בלוטות הטעם.

המסקרנת. המלאי כופתה הוא כמו כדור פירה גבינתי, שמדי פעם אתה פוגש בו חתיכת קשיו או צימוק, והוא יושב בתוך אמבטיה סמיכה ועגבנייתית. טעם מוכר - לא מוכר של גבינה ורוטב עגבניות, אך התוצאה הכללית בפה חדשה ומסקרנת, מרחיקה אותך לכמה רגעים מהמקום שאתה גר בו. האורז של המנה הזו מגיע עם תוספת קראנצ'ית מענגת במיוחד, שסטלני הודו ודאי יודעים את שמה. בצד מוגשים כמה מטבלים שגם הם עזים מאוד בטעם, אך משתלבים יפה עם שאר הצלחת, וכדי שיהיה מה לטבול מוגש קרקר עדשים קריספי נמס בפה, קליל ונחמד.

הסיבה האמיתית. לקינוחים ההודיים בתפריט לא נשאר לנו מקום. באופן כללי, זהו אוכל אחר, ולכן גם הביקורת עליו שונה. אתה לא בא רק לשׂבוע ממנו כמו ממנת פלאפל, אתה בא בשביל החוויה, השקט והרוגע, וקשה לשפוט אוכל שאתה לא כל כך מכיר (ויסלחו לנו המטיילים המסורים). ואכן החוויה שלנו הייתה נפלאה, רצינו רגע הפוגה וקיבלנו אותו.

בעל הבית. שאלתיאל, בעל המקום, מספר לנו על הגעגוע שלו להודו שגרם לו לפתוח את המקום הזה למרות כל הקשיים. הכול התחיל בבית יהודי שניהל בדרמסאלה לפני כ־18 שנים, ובו למד לבשל מהטבחים ההודים, ושם גם עשה קורס בישול. הנוף על הגבעה בשדה־בועז הזכיר לו את ההימלאיה, את דרמסאלה, אז ככה הוא קרא למקום. מתוך איזה רצון לייצר חוויה מלאה כאילו אתה לרגע במקום אחר. ובאמת בשהות שלנו במקום שנמשכה לה בנחת, הגיעו עוד אנשים ומשפחות, התיישבו לרגע ביקום המקביל והמזמין שנוצר שם, ונהנו מהרגע. עד ההתרעה הקיצונית הבאה.