שוב בן ,17 אבל הפעם עם אשתי: הצעירים שחזרו להורים בגלל המלחמה

אני מודה. מאז שעברתי לגור עם שותפות, לפעמים ורק לפעמים, מתעורר בי געגוע לימי הקורונה שהחזירו אותי לעוצר ארוך בבית הוריי. לפינוק, לרוגע, לשקט, אפילו לדאגה. והנה, בתרחיש שלא דמיינתי כמותו, מצאתי את עצמי שוב עוזבת את האוויר המפויח של תל־אביב לטובת זה של עיר הולדתי מודיעין. חיכיתי לאותו סוף שבוע. אחרי תקופה עמוסה ולא נגמרת של שבתות בדירה, אירועים ולימודים, תכננתי לעצמי יממה רגועה וחסרת מעש. אבל אז בשלוש בלילה - כמו הרבה צעירים שרק חזרו לביקור קצר אצל ההורים - גיליתי שהמנוחה הזו לא תיגמר כל כך מהר ואני נשארת. נכון, לחזור להורים זה לא דבר פשוט, אבל לפחות אני לא לבד.

מסיבת פיג'מות על השבת הראשונה

שם: נעם

גיל: 25

מצאה מקלט בגבעת–שמואל

אז לאחר חצי שנה של זוגיות מאושרת וימים טובים קבענו אני ובן זוגי שיחיה, שאת השבת הראשונה אצל משפחתו נקיים בעוד חודש ימים. ואז, המציאות הכתה בנו חזק ובעקבות אילוצים ובעיות שאימנע מלפרט ומנעו ממני להעביר את השבת הראשונה תחת המתקפה האיראנית בבית הוריי, מצאתי את עצמי מתייצבת לשבת הראשונה בבית הוריו תוך שתי דקות. כשהגעתי ספק לחוצה ספק מרוגשת, גיליתי לראשונה שחדר האורחים הוא הממ"ד. תראו, בדרך כלל יש לזה הרבה יתרונות, כולל תחושת ביטחון משמעותית. אבל כשהמשמעות היא מסיבת פיג'מות שמתרחשת בתוך החדר אחת לשעה זה קצת חונק, מביך ולא ממש מתעכל עד הסוף.

ומנגד, המצב מגבש בסך הכול. שימוש נכון בביטוי מאפס למאה. אין כבר חששות לקראת הפעם הבאה, כל הסודות נחשפו ולא נותר עוד כלום במגירה. וככה האיראנים, בלי לדעת, דחקו אותי לטבילת האש הראשונה והמוקדמת, ולהם אני צריכה להודות גם על הדחיפה הבלתי נסבלת לעבר החתונה.

מפה אאחל בהצלחה לכל אותם זוגות שהמלחמה הנוכחית הביאה את הזוגיות שלהם למחוזות חדשים שהם מעולם לא האמינו שיגיעו אליהם כל כך מהר. מי כמוני מבינה אתכם.

שוב בן 17, אבל הפעם עם אשתי

שם: אורי

גיל: 23

מצא מקלט בירושלים

כל מי שהיה בחתונות של חורף 23' ואילך מכיר את המתח הזה. כל חופה בדרכה מחברת את השמחה הפרטית שלה למצב הלאומי באופן שלא מאפשר שמחה טהורה בלי "זכר לחורבן" בצידה, אבל מטעין את האירוע כולו במשמעות עמוקה, אמיתית, של בחירה בחיים ובטוב, אמונה בעולם ובאדם. גם אנחנו בנינו את ביתנו מתוך המלחמה. האווירה הקסומה של הצעדים הראשונים בביתנו החדש לוותה באותו המתח, בתחושה שמשהו לא שלם, וכמובן, בימי מילואים ארוכים. והנה, בשבוע שעבר נאלצנו לעזוב את שכונת הקרוונים דלת־המיגוניות ולנסוע להורים ביישוב לא רחוק משם.

לא לחינם אמרה התורה "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו". מהרגע הראשון הרגשנו שהחזרה הזאת להורים היא לא טבעית. מהממלכה שלנו, דירה קטנה ואינטימית, התגלגלנו בחזרה לבית גדול עם אחים, הורים וכל כך הרבה הבדלי התנהגות שכבר שכחתי. שוב בן 17, והפעם עם אשתי שאני צריך לתווך לה את ההורים שלי ואת הבית. זו התכנסות מחודשת לתא המשפחתי, כפשוטו ממש, בארבע אמותיו של ממ"ד.

מצד שני, האתגר שלנו לחזור לאבא ואמא מתגמד לנוכח אירוע בסדר גודל תנ"כי שקורה עכשיו, ודווקא בפער העצום בין האישי ללאומי עומדת המשפחה, ההתאגדות הבסיסית והטבעית ביותר. בבית, כמו בלאום, הכפייה נהפכת לבחירה להיות יחד. קולות שונים, חיכוכים ומתחים, כלה וחמות – בסוף כולם עם עיניים נוצצות מול המסך, כשבחדשות מדווחים על ההיסטוריה שנכתבת.

חזרנו אל מרק העוף המקורי

שם: בר

גיל: 28

מצא מקלט בירושלים

אף פעם לא הבנתי למה בתי קפה רוצים שתרגיש בבית. כשאני יוצא מהבית זה כדי לשנות אווירה. אבל עכשיו כבר לא. עם יד על הלב, לפני שנים היינו רגילים לנדודים. היינו צעירים, חסרי ילדים וחסרי מיטלטלין – אפילו מכונת כביסה לא תמיד הייתה לנו. לא היו לנו כלים בשריים, אז גם מרק עוף לא היה.

שאלה נפוצה בדייט ראשון היא ״איך ייראה שולחן השבת שלך?״ שרה שכחה לשאול את זה. אם הייתה מגלה שספרדים לא אוכלים מרק עוף בשבת כנראה לא היה דייט שני. שבת חורף אחת, שרה הייתה חולה. גיירתי מתכון של מרק לא כשר שמצאתי באינטרנט, אבל שרה לא התרשמה, היא בכלל רצתה להרגיש בבית. אז היא שלחה מונית עם ארגז מלא בתרמוסים של מרק עוף מאמא. ואז כשהגענו לעיקרית שהכנתי היא כבר הייתה שבעה. איזה מזל. בקיצור, מאז שהגענו לירושלים לא זזנו. הדירה שלנו קסומה, כל אורח משבח. מדף הספרים שבנינו מתאים כל כך, כאילו בנו את הבית סביבו.

לפעמים נדמה לי שאפילו אם יניחו אותי בבית אחר גדול יותר, יפה יותר, בשכונה טובה יותר, עם ספרייה פרטית, קרוב לשני הצדדים במשפחה וגם במרחק הליכה ממרכז תל־אביב - אפילו אז, לשהות קבע, איני מתרצה.

אין לנו ממ״ד או מקלט קרוב. אז אחרי שפיקוד העורף העיר אותנו בתחילת המבצע, ארזנו תיק והופענו אצל אמא של שרה. שני מבוגרים, עם שני ילדים. ואז גם גבי ויניב הופיעו, שני מבוגרים, שלושה ילדים. ואז בן ומירב, שני מבוגרים עם ארבעה ילדים.

מה שחשוב הוא שעכשיו, מרק העוף חזר להיות קרוב לשרה, הפעם בלי חיקויים.

שיר געגוע לתל־אביב

שם: מיטב

גיל: 24

מצאה מקלט בקדומים

באוגוסט אחגוג ארבע שנים בתל־אביב. הקשר הכי ארוך ורציני שהיה לי. אני ותל־אביב עברנו לא מעט יחד: דירת שותפים, דירת סטודיו, טיולים, ברים, אזעקות, קבע, מילואים, דייטים כושלים ולילות עם חברים. תל־אביב העניקה לי עצמאות, גילתה לי מחדש מי אני, חישלה אותי. היא גרמה לי לשמוח ולבכות, לאהוב ולכעוס. כזו היא, תל־אביב שלי.

וכבכל חמישי, בסוף יום העבודה נסעתי להורים. מי דמיין שהזבל ששכחתי ליד הדלת יהפוך לחרדה יומיומית. כמעט כמו אזעקה בארבע לפנות בוקר. יש משהו מסקרן בשיבה להורים לתקופה בלתי מוגבלת. אני יושבת על הספה עם כוס קפה, בבגדים מהחטיבה, ומתענגת על הפינוקים שבארון של אמא. רק שהפעם ההורים היו בחו"ל. אז אני בעצם בלעדיהם. הבית ריק, וגם מלא. ריק מההורים ששולחים דאגה מרחוק, ומלא במשפחה שאוהבת להיות קרובה לממ"ד. (בזמן כתיבת שורות אלו הם כבר חזרו מגאורגיה, דרך קפריסין וירדן).

יום אחד חבשתי את כתר האמהות: בישולים, ניקיונות, דאגה לאחרים. זה עוד לא נגמר, ואת השורות האלה אני כותבת מהמרפסת בקדומים. לפחות השקיעות יפות, האזעקות מגיעות מדי פעם, ובינתיים את הכתר החזרתי לאמא שלי. אבל בכל פעם שאני מנסה למהול את השיגעון והחרדה במעט שגרה, אני נזכרת בתל־אביב שלי. ומבטיחה, עוד אחזור. בכל זאת קשר עם מחויבות.

אין כמו בבית, אבל איפה הוא?

שם: יותם

גיל: 33

מצא מקלט בישראל

לפני שבועיים קפצתי לישראל לביקור קצר של כמה ימים, שקשור לעבודותיי בארץ. כבר זמן מה שאני "על הקו" בין ישראל לאיטליה. עובד כאן, לומד שם. מסדר את הזמן יפה־יפה כמו במשחק טטריס כדי שיהיה כמה שיותר יעיל. ומאז, השאלה איפה נמצא מרכז חיי נעשית מציקה ומגרדת. המשפחה והכלב נמצאים בארץ. גם העבודה. לעומת זאת, הספרים שלי כבר מונחים במלוא כובדם בספרייה ברומא, וכשאני טס לישראל אני צריך לרוקן שם את המקרר. אז מהו ההלוך ומהו השוב?

הייתי אמור לצאת מהארץ ביום שישי ואז נתבשרנו שהתחילה המלחמה ונאלצתי להישאר כמובן. גיליתי שפטריק הכלב שלי האהוב, שפעם קיבל ממתק בכל אזעקה כדי שייכנס לממ״ד - הולך לשם כבר מעצמו.

במלחמות דברים מתהפכים. גם משמעות של מילים. נגיד המילה "חילוץ". חילוץ הוא פינוי מאזור סכנה, אבל אצלנו "טיסות חילוץ" דווקא מביאות אנשים אל מקום מסוכן יותר. בימים אלו תכננתי את יציאתי מהארץ לאיטליה, כדי שאוכל לעמוד במחויבויותיי. אז במקרה הזה אני צריך להשתמש במילה ההפוכה לחילוץ, "לכידה"?

וכך, במסגרת התכנונים חשבתי על מסלולי מסע אפשריים בחזרה "הביתה" לאיטליה. נשקלו האופציות של שיט לקפריסין וגם של יציאה דרך מצרים וירדן. ואם בהיפוכים עסקינן, האם "יציאת מצרים" (שבמקורותינו היא החזרה לארץ) לא מקבלת תפנית גמורה? כיום זו מסמלת את היציאה שלנו מארץ אבותינו אל מצרים וממנה לשאר העולם. צחוק הגורל.

נותר רק לקוות שדברים ישובו לקדמותם. שהמלחמות יסתיימו, שהחטופים ישובו לביתם, שישראל תשוב להיות המקום הבטוח שלנו, ונוכל לקרוא לו באהבה: "בית".

בעיר שהכי פחדתי ממנה

שם: הודיה

גיל: 24

מצאה מקלט במודיעין

פעם פחדתי ממודיעין. לא מטילים, לא ממשברים קיומיים, לא מהידיעה שאין לי פנסיה — מהעיר ממודיעין. זו שתמיד נראתה לי כמו המקום שבו הכול קורה "רק בדברים טובים", כשברקע השיר "שבט אחים ואחיות" . הייתי בטוחה שאם רק אדרוך שם יותר מדי זמן, אתחיל להגיד "מתאים לי ערב שקט" ו"ראית איזה חניה מצאתי? חלום!" לא אני. העיר הזאת נראתה לי כמו השלב האחרון לפני ויתור על אישיות. ואז - אזעקות. טילים. ואני אצל אחותי במודיעין, יושבת על ספת ילדים, פוגשת את האחייניות במפגש אמיץ מחוץ לפייס־טיים.

יום ראשון, השעה 10:00. אני מאופרת ולא בגלל מצעד הגאווה שדחו, אלא כי על הפנים שלי עובדות במרץ שתי ילדות שההשראה שלהן היא בינג בונג מהסרט "הקול בראש", ברקע מתנגן "אספרסו מקיאטו", כאילו מישהו לועג לי עם סאונד של תל־אביב בזמן שהחיים שלי מרגישים כמו אובך. אחרי שעה זיוי כבר שוכחת שהיא אחראית למעשה ושואלת: "למה את נראית ככה?" ואני מסכמת: "זה הלוק שלי כשאין לי שליטה על החיים". היא מתעקשת: "אבל למה את נראית מוזר?" ואני עונה: "כי במצבי חירום — אני בוחרת דמות".היום אני ליצן עצוב. אחותי מציעה: "אולי תעשי להן הצגה, משהו כיפי". אבל מה אני יודעת לעשות עם ילדות קטנות, חוץ מלהפעיל להן את "פרוזן" ולתת פרשנות פוליטית תוך כדי: "הנה, רואה את אלזה? זאת ילדה של מערכות יחסים מורכבות. כמו מדינה מסוימת שאנחנו מכירות".

הדירה שלי בתל־אביב ממשיכה לרוץ עליי באשראי. 6,000 בחודש על נדל"ן שאין בו לא מקלט, לא שקט, ולא מספיק שקעים. כל שקל שאני מעבירה לבעל הדירה הוא כמו פתק "בהצלחה" שאני שמה על סירת נייר בלב ים. בין בום אחד לאחר, אני מחזיקה את עצמי עם חטיפים לילדים וטושים שנמרחים על המצח. בתל־אביב אני משלמת שכר דירה על פח עם רצפה. במודיעין אני משלמת בשפיות. לא בטוחה מה יותר יקר כרגע, אבל לפחות כאן, כשיש נפילה – תמיד מישהו מרים אותי. לפעמים בתוספת של אודם סגול עם נצנצים.

תזכורת לאיום הקיומי הבא: אטמי אוזניים

שם: נוריאל

גיל: 24

מצא מקלט בנתניה

חמישי בלילה. אני וזוגתי יושבים על כוס יין בסלון יחידת הדיור שאנו שוכרים. עוד שבועיים נגמר החוזה ומחר כבר מתחילים לקפל את הדירה לקראת המעבר. או שאולי לא? הלכנו לישון בשעת לילה מאוחרת ואני כבר יודע שלא יהיה לי מספיק זמן לישון לפני שאני צריך לקום לעבודה. אבל נו, מה ההבדל בין ארבע לחמש שעות עבור מילואימניק קרבי שכמוני שעבר לילות רבים ללא שינה בין פעילות לפעילות?

לא משנה מה חשבתי לעצמי, שום דבר לא הכין אותי להתרעה הצורמת של פיקוד העורף. שלוש בבוקר, שעתיים שינה. איום קיומי? איפה מקלט? כמה זמן יש? המקלט הקרוב נמצא בבית של הדודים בקצה הרחוב, יש זמן? אחרי שחיכינו שעתיים בממ''ד הבנו שיש. אני לעבודה, כי אני חיוני, וזוגתי חזרה הביתה לישון עוד קצת ואז להורים שלה. הצטרפתי אליה אחרי 12 שעות מתישות לפרק זמן בלתי מוגדר. הבית עוד באמצע שיפוץ, יש עוד דירה לפנות, יש חשבונות לשלם, ויש דירה חדשה שצריכים להכין למגורים.

בערב שבת, אנחנו עושים קידוש ואז זה מתחיל. משולחן שבת להודעות של פיקוד העורף, נכנסים לממ''ד. הסבתא לא מבינה למה צפוף, הדוד לא מבין מה עושים בזמן אזעקה (נתניה, לא חווים פה יותר מדי), האבא רוצה לצאת למרפסת לצלם והאמא צועקת שייכנס ושזה לא בדיחה. ורגע, החתולים! שני גורי החתולים שלנו, מה איתם? הם גם צריכים להיכנס. כולם בפנים, הדלת סגורה ואיזה רעש… לא, אני לא מדבר על הבומים. ככה זה משפחה של בנות שאוהבות להציק אחת לשנייה פלוס אבא כבד שמיעה. מהממ״ד יצאתי עם מסקנה אחת: כשהאפוקליפסה מגיעה כדאי להיות מוכנים אליה עם עם הרבה סבלנות ו… אטמי אוזניים.