קשה למצוא ישראלי בעל טלפון חכם במדינה שעוד לא נתקל בסרטוני השירה המדוברת שנוברים בפצעים הכואבים ביותר בחברה הישראלית. קשה גם לספור כמה כאלה נוצרו רק בשנתיים האחרונות. אבל באופן אירוני, רגע לפני שיוצרי סדרת הרשת "בא מבפנים" היו אמורים להוציא את הסרטון הבא שעוסק בסוגיית החטופים, החל מבצע "עם כלביא" ואחריו מערכה שעוד לא ידענו כמותה.
יהונתן קינן, (45) מירושלים, ראש אגף תוכן שמנצח כבר שלוש שנים על הסימפוניה המוצלחת של דיגיטל התאגיד; הבמאית ענבר דמרי (36) מחגור, שהולכת איתו יד ביד; ורועי קורנבלום (30) מגבעתיים יוצא האח הגדול ואמן שירה מדוברת, היו מאוכזבים מהקפאתו של הסרטון, אבל כמו כל ישראלי הם מבינים שהדבר הוודאי היחיד בחיינו כאן הוא אי הוודאות.
"פעם כתבתי קטע על זה שלהיות אמן בישראל זה תמיד מורכב, לא משנה באיזו תקופה", פותח קורנבלום בטון שנשמע כמו עוד קטע סלאם, "אתה לא יכול להוציא סתם שיר על האקסית שלך, כי לך תדע מה יהיה מחר. גם אם אתה אמן קטן ובטח אם אתה אומן גדול. אנחנו כפר קטן, כולנו חווים את מה שקורה במדינה, לא משנה באיזה אזור זה קורה. אז להיות אומן כאן זה להיות עם היד על הדופק. הדופק של כל העם. אני לא חושב על מה יהיה נכון להוציא, או מה אני רוצה. אני מנסה להבין מה כואב, מה צריך".
ענבר דמרי, יהונתן קינן, רועי קורנבלום | צילום: אריק סולטן
"אני חושב שמהיום שהוא נוסד, הייעוד של דיגיטל התאגיד זה לספר את הסיפור הישראלי, ועכשיו הייעוד הזה נכנס לטורבו", מספר קינן, "ללא פילטרים, ללא רכילות, ללא צהוב. בגובה העיניים. כבר כמה שנים שזה מה שאנחנו עושים. מאז שהמלחמה הזו התחילה, הסיפור הישראלי משתנה כל עשר דקות. הוא נהיה יותר עצוב, יותר שמח, יותר קיצוני. יותר מאחד, יותר גאה".
כחלק מהניסיון לספר את הסיפור הישראלי התזזיתי, קצת לפני החגים קינן ודמרי חברו לראשונה לקורנבלום, אחרי שראו את יצירותיו המצליחות ברשת. התוצאה הייתה סרטון בשם "רבע הכוס המלאה", שבו יוצרי הדיגיטל התכנסו סביב שולחן חג ובטקסט מתחרז שרקחו שלושתם תיארו את כל מה שאפשר לחגוג גם במציאות הקשה.
"הסרטון הזה מבחינתי הוא הזדמנות לעמוד לרגע מהצד ולהיות גאים", ממשיך קינן, "חשבנו לקראת התקופה של חגי תשרי, שלמרבה הצער נוסף לה יום נורא, מה אפשר לעשות. רצינו לעשות משהו יוצא דופן. ואז רועי שלח לנו את הטקסט וענבר הביאה את הרעיון מבחינת הבימוי - להושיב את אנשי הדיגיטל בפורמט של שולחן חג. יצרנו הזדמנות להסתכל על עצמנו כמנצחים. להבין שאנחנו פה כדי להישאר. בכלל, העבודה המשותפת של ענבר עם רועי הולידה סרטון שנוגע בדיוק ב־DNA של הישראלים. בעצם מכאן נפתח התיאבון. אמרנו יאללה, נעשה עוד אחד, וזה כנראה יהיה האחרון. ואז עוד אחד ועוד אחד. וזה הגיע ליותר מתשעה מיליון צפיות. אלו נתונים מטורפים כשמדובר בדיגיטל. אני אפילו לא לוקח בחשבון דברים שעברו בטלגרם ובווטסאפ. עד היום אנחנו מקבלים תגובות על הסרטון ההוא מראש השנה".
קול שחיכה לצאת. סרטון המילואמניקים | צילום: צילום מסך באדיבות תאגיד השידור כאן
הדיגיטל של כאן 11 אומנם למוד הצלחות, ובזהירות אפשר לומר שהוא הפך לתופעה שקשה לדמיין את הרשת בלעדיה. ובכל זאת, גם אחרי השיאים וההישגים, לסדרה החדשה 'בא מבפנים' יש מקום של כבוד. "אני כבר תשע שנים בתאגיד, ועם יד על הלב אני יכולה להעיד שמעולם לא היה לי פרויקט עם אפקט כזה", מודה דמרי, "עם מעורבות כל כך עמוקה של קהל. זה חצה כל גבול אפשרי. הסרטונים הגיעו כמעט לכל בית בישראל והתגובות היו מטורפות. עבורנו זו הייתה גאוות יחידה".
אחרי ש"נפתח התיאבון" הגיעו כאמור עוד שלושה פרקים שעל כל אחד מהם אפשר להרחיב שעות. התחרות קשה בין בני הנוער שנוזפים בדור המבוגר על חוסר ההתחשבות שבפילוג ("מדריך ליום שאחרי") וסיפור האהבה שמעולם לא קרה בגלל רגע אחד של היסוס ("אם הפחד לא היה עומד בדרך"). אבל באופן טבעי, הסרטון שעולה ראשון הוא זה המתאר את חוויית לוחם המילואים המנסה להתאקלם בשגרה שהפכה זרה ("כשאלעד חוזר מהצבא"), סיפור הקרוב במיוחד לקינן, דמרי וקורנבלום - כל אחד בדרכו.
"אני אשת מילואימניק שעשה בערך 380 יום מילואים", משתפת דמרי, "הרעיון להראות את החוויה של מילואימניק שמצפים ממנו לחזור מהר לעבודה ולשגרה בער בנו. הבנו שזה גם קול שחשוב להשמיע, קול שלא קיבל מספיק מקום במהדורת החדשות. ביקשנו מרועי לעשות תחקיר, ובאמת הוא בא לאירוע שהתאגיד הקים לעובדים שהיו במילואים ופשוט דיבר איתם, הרגיש את השטח. משם קיבלנו דוגמאות ספציפיות מאוד, ומשפטים שהופיעו אחר כך בסרטון".
את חזרתו של "אלעד" מהמילואים מלווה קולם של גברים ונשים לבושי מדים, המספרים על התגובות שלא רק שאינן מעודדות, אלא גם מכאיבות - "ותגיד, יש לך איקסים על הנשק?", "תכלס שווה המילואים הזה, אתה עושה ים של כסף", "אני צריך שתיתן בראש ותמכור", ועל איך שהנסיעה ליד "אותם הרחובות, אותם בתי הקפה הנטולים כל דאגה", היא פשוט לא אותו דבר.
"חשוב לנו להבהיר שלא מדובר בשחקנים", אומר קינן, "אחרי פיצוח של ענבר, הבנו שהדבר הנכון לעשות הוא פשוט מעגל שיח של משרתי מילואים שהם גם עובדי התאגיד. זה נוגע לך בנקודה הכי כואבת. אפשר להבין דרכם מה המשמעות של לחזור לעבודה, לחזור למשפחה ולחזור הביתה אחרי חוויה כזו מסיבית. יש פה חיבור חזק בין הוויזואליה של מעגל המילואימניקים לבין הטקסט של רועי".
"גם השחקן שמשחק את אלעד הוא מילואימניק אמיתי", מוסיפה דמרי. "אני זוכרת שביום שהקליפ יצא, יונתן שלח אותי ואת המגישה רותם אוחיון ליום שידורים מיוחד עם חיילי מילואים ועשינו איתם ראיונות. הזדעזעתי ממה שעלה בשיחות שניהלנו איתם. חמישה מהם סיפרו שפיטרו אותם מהעבודה, עוד שניים-שלושה סיפרו שהתגרשו. היה צוות שהקים חמ"ל שמטרתו למצוא פרנסה ולתמוך כלכלית אחד בשני. זה יום שטלטל אותי, הבנתי אילו מחירים אנשים משלמים ובאיזו רמה".
"אחרי שהסרטון פורסם קיבלתי תגובה שפוררה לי את הלב", משתף קינן, "מישהו סיפר לי שאחיו חזר מהמילואים ומאז כמעט לא דיבר. אותו אדם שלח את הקליפ של אלעד בקבוצה ופתאום הבן אדם נפתח. הוא כתב לנו 'תודה על זה'. זה מדהים לראות איך דברים כאלה יכולים לעשות שינוי בעולם. אני יודע שזו קלישאה, אבל אתה מבין שמה שאתה עושה באמת יכול לעשות שינוי, לעשות משהו טוב. אנחנו משרתי ציבור. יש פה כספי ציבור, והמטרה שלנו היא לקחת אותם ולהחזיר בחזרה לציבור כתוכן טוב".
כמשרתי ציבור, היה ברור להם שבידם הכוח לשלוף את הסערה הקשה סביב סוגיית החטופים ממהדורת החדשות ולהציג אותה באור קצת אחר. "יש בישראל הרבה פצעים שהם כאילו 'מזהמים' - אסור לגעת, אסור לדבר. אבל אני מאמין שחייבים לגעת בשביל לרפא", מסביר קורנבלום, "חייבים לנקות מהיסוד ולחבוש. כולם רוצים את החטופים בבית, אנחנו פשוט לא מסכימים על אותה שיטה או לא מבינים איך לעשות את זה. אז הסוגיה הזו נקשרה למחנות פוליטיים. נתנו לנו את התחושה שזה שוב שמאל וימין, אבל זה פצע מדמם של כולנו. אני מקווה שהסרטון הזה לא יצא, אבל אם נצטרך אותו, הוא חייב לצאת".
"זו באמת הפעם הראשונה שקיבלנו מרועי טקסט מוגמר", מספרת דמרי, "מילים שכל כך בערו בו וחיכו לצאת. קיבלנו את השיר כשהוא כבר מופק, בזכות המפיק המוזיקלי הדר סופר וכמובן שאר חברי הצוות".
בינתיים השיח על החטופים די ירד בעקבות המלחמה עם איראן.
"אין הרבה מקום לכל הכותרות האלו במהדורה אחת", נאנח קורנבלום, "יש גם חיילים שנהרגים בעזה, יש לי חברים שעושים שם מילואים אבל לא שומעים על זה כמעט. זה עצוב שאין לנו יכולת להתמודד עם הכול. אפילו את יום העצמאות ויום הזיכרון חיברנו. אבל בדיגיטל נותנים מקום לכל הדברים האלו שנעלמים מהשיח הציבורי".
"פשוט מגיע להם שנדבר עליהם", מצטרף קינן, "גם עכשיו, תוך כדי המלחמה עם איראן, ברור שמגיע להם להיות בשיח. היה לנו ברור שעלינו להקדיש להם את תשומת הלב. כשרועי שלח את הטקסט הבנתי מיד שמה שמיוחד בו זו היכולת לגעת בעדינות בשיח כל כך מורכב. זו מורכבות שהציבור הישראלי לא יודע איך לאכול עדיין. כן עסקה, לא עסקה. אצלנו בתקשורת זה מאוד דיכוטומי. אלה שאומרים עסקה הם ככה, ואלה שמתנגדים הם ככה. זה לא המצב. הציבור לא צריך להרגיש רע עם עצמו. אם מישהו צריך להרגיש פה רע זה הפוליטיקאים".
מנגד, מאז שנוסד, התאגיד הצהיר על עצמו כגוף ניטרלי מבחינה פוליטית. מה שהתברר כמאבק מתיש באלו שנוברים בכל סרטון ומנסים בכוח למצוא מסרים פוליטיים. כמו שקרה, באופן אירוני לחלוטין, בסרטון "המדריך ליום שאחרי" ובו בני נוער זועקים יחד לציבור הישראלי לעצור את שנאת החינם לפני שהיא תחריב לא רק את ההווה, אלא גם את עתידם.
"אנחנו תמיד נלחמים לא להיות פוליטיים", מסביר קינן, "ממש חשוב לנו לא לייצג אף צד. אנחנו רוצים בסופו של דבר שאנשים ימצאו את עצמם וירגישו טוב כשהם צופים בסרטונים. שלא ירגישו שאנחנו 12, 13 או 14. אנחנו משתדלים מאוד להיות אובייקטיבים.
"גם בסרטון של בני הנוער, הרגשנו שהצלחנו לחמוק מהמוקש. הביקורת כאן היא לא נגד ימנים או שמאלנים, היא נגד שני הצדדים. חוסר האחריות של הדור המבוגר כלפי הדור שבא אחריו, אלו שהולכים לקבל את המושכות ולהתמודד עם ההשלכות. צריך להשאיר להם חברה טובה לחיות בה. היום, כשנכנסים לפייסבוק רואים טירוף. על כל פוסט הכי קטן אנשים משתגעים, ואתה לא מבין מאיפה השנאה הזו. יש לכם ילדים בבית, מה קורה פה? אבל ידענו שזה רגיש, אז כשהוספנו בוויזואליה פריימים מכל מיני ערוצי חדשות הקפדנו שיהיה ייצוג באמת לכולם, לשני צידי המתרס. ועדיין חטפנו".
"אנשים הצביעו על כל פריים וניסו לנתח אותו לעומק, ולראות איך הוא עושה אפליה", מספר קורנבלום, "ילד שנראה מזרחי ואחריו בא פריים מערוץ מסוים, ולמה הראו את הערוץ הזה אחרי הילד שנראה אשכנזי? אבל לא לזה התכוון המשורר".
"אנחנו רואים המון חשיבות בפידבק לתכנים שלנו", מוסיף קינן, "מבחינתי זה כמו מדד להצלחה או אי־הצלחה. ובקליפ הזה, היו הרבה יותר תגובות מרגשות מאלו שקטרגו. שלחו לי צילומי מסך, וצילומים מקבוצות ווטסאפ שהפיצו בהן את הסרטון. כתבו לי 'הראו את זה בכיתה של הבן שלי' או 'הראו את הסרטון בפורום מורים בירושלים'. נוצר מזה שיח, ואם מישהו נעשה מתון יותר בזכות הסרטון הזה, זו מבחינתי התרומה לפיוס ולהורדת הלהבות".
"כשהתגובות מגיעות לטלפון הפרטי שלי ולא מסתכמות רק ברשת אני יודעת שקרה משהו", מסכימה דמרי, "וזה קרה גם כאן וגם בסרטון על המילואימניקים. הרגשנו את ההשפעה, ואני יודעת שיהיה כזה אפקט גם לסרטון הבא, שהלוואי שלא יעלה".
"היום כל אחד טוב בלהביע דעה", מסכם קורנבלום, "זה הכי נדוש ומשעמם. לא מעניין אותי אם אתה אוהב את ביבי או את בנט או גנץ. לא אכפת לי. אכפת לי איך למצוא את הדומה בינינו. אני לא אשכנע אף אחד, ואף אחד לא ישנה את דעתו. הדבר היחיד שאני יכול לעשות זה לגרום לאנשים למצוא את מה שמאחד ביניהם. זה לא אומר להתחמק מהפוליטיקה, זה לעבור דרכה ולקפוץ מעל כל הביבי־גנץ־לפיד ואז ללכת למקום הרבה יותר מעניין. הסרטון הזה הוא ביקורת כלפי כל דור המבוגרים, כל מי שמעל גיל 35. השמאל מדבר מגעיל כמו הימין ולהפך".
ועם יד על הלב, אף פעם לא יצא לכם סרטון שנטה לצד מסוים?
"אני אגיד בזהירות שהדיגיטל שונה משאר החטיבות בתאגיד", מתנדב קינן להשיב, "יש חטיבות שבהן מלכלכים יותר את הידיים. הם כמובן עושים עבודה מצוינת והם אנשי מקצוע מעולים. אבל באופי, החטיבה הזו שונה משלנו, וגם הטלוויזיה שמייצרת תוכן יותר ארוך טווח. הדיגיטל מגיב הרבה יותר מהר ולכן הקשר שלנו יותר הדוק עם הצופים. זה מחייב אותנו לשמור על הגינות, לא להיות בשום מחנה. זה הסכם לא כתוב עם כל מי שעוקב אחרינו. יכול להיות שמתפקשש לנו פה ושם, אבל ב־95 אחוז מהמקרים אנחנו נשארים ניטרליים, ובעיניי זה מה שגורם לכל כך הרבה אנשים מהחברה הישראלית להמשיך לצפות. אני יכול להמשיל את זה לרחוב שיש בו רק חנויות ג'אנק פוד, ופתאום אתה מוצא מסעדה שאפשר לאכול בה סלט. וכידוע, אתה מרגיש הרבה יותר טוב אחרי שאכלת את הסלט, בלי צרבת כמו אחרי המבורגר או ממתקים. זה המשל הכי מדויק לתוכן הישראלי בשנים האחרונות".
אבל עם כל הרצון להתחמק מפוליטיקה, עדיין אי אפשר להתכחש לאיומים על סגירת התאגיד. "האמת שגם הפעם לא חששנו", מודה קינן, "ענבר ואני עברנו שלושה או ארבעה סבבי איומים בדיוק כאלה. אגלה לך סקופ - איימו לסגור את התאגיד עוד לפני שהוא נפתח, ואנחנו פה מהיום שזה קרה. משחק פוליטי צריך לקחת בפרופורציות, דיבור לחוד ומעשים לחוד. האם יהיו באמת שינויים? קטונתי. אני משאיר את זה למי שנמצאים בהנהלה. לנו יש משימה אחרת".
כשהיה בן 21, קורנבלום עוד לא ידע שהוא עושה פואטרי־סלאם וודאי לא שהוא מצוין בזה. ההכרה הכתה בו רק אחרי שיצא מבית האח הגדול בעונה הראשונה שלאחר המעבר מקשת לרשת, נסע לטיול ביפן וקיבל טלפון שכל יוצר מתחיל בארץ חולם לקבל.
"הייתי פשוט כותב, מופיע, לא ידעתי באמת מה אני עושה", הוא מספר, "התחלתי לכתוב בגיל 16. כשחזרתי מהודו בגיל 21 החלטתי שאני עף על החיים ומשם התחלתי לארגן מופעים ולהקריא את הטקסטים שאני כותב. לפעמים עם מוזיקה, לפעמים בלי. אבל גם אחרי שמלהקים ראו אותי ולקחו אותי לאח הגדול, עוד לא ידעתי מה אני עושה. אחרי התוכנית התחלתי להעלות קטעים לרשת, ובינתיים המשכתי לכתוב כמו ילד - בפתקים בטלפון, טקסטים שאין להם סוף. מוגזם. שנתיים אחרי התוכנית הייתי ביפן וענבר התקשרה אליי. היא אמרה שהם אוהבים את מה שאני עושה וביקשה שאכין סרטון עם הנחיות מאוד ספציפיות. כך נוצר החיבור ודברים התחילו להתגלגל".
לעצור את השנאה. סרטון בני הנוער | צילום: צילום מסך באדיבות תאגיד השידור כאן
ואז הבנת שפואטרי סלאם זה הכיוון?
"בדיגיטל של כאן נפתח לי עולם חדש", הוא מודה, "הבנתי שזה השלב הבא מלהיות טיקטוקר, וזה באמת היה כיף".
"היה כבוד ענק לצרף את רועי", דמרי מציגה את הזווית שלה, "בעצם כל סרטון כזה התחיל מריב שלי ושל יהונתן, ורועי פשוט יודע לקחת את המסר והרגש מתוך השיחה ולהפוך אותם לסרטון".
קינן: "שיתוף הפעולה הזה הוא הוכחה שאנחנו מסוגלים לפרוש את הכנפיים שלנו ולהכניס תחתיהן עוד ועוד כישרונות, ויש לזה הרבה ערך מוסף, וצבע שעוד לא פגשתם. זה עבד טוב מהרגע הראשון".
קורנבלום: "על כל סרטון בסדרת 'בא מבפנים' עבדנו בשיטה של פינג פונג, על פול ספיד. יורים רעיונות במהירות ואז טקסטים. על כל סרטון שיצא היו שמונה-תשע גרסאות מינימום. זה באמת ליטוש שלמדנו לעשות תוך כדי תנועה. אותי זה מאוד הרחיב אמנותית. עוד לפני שהתחלתי לעבוד עם ענבר ויהונתן, ידעתי שהדיגיטל של כאן הוא משהו שכחברה לא ידענו שאנחנו צריכים, אבל ועוד איך היינו. כמו עמוד 'הפשוטע' שהפך לקול הדור. אבל בדיגיטל של כאן עושים משהו רחב יותר שמתאים לכמה דורות. מבוגרים, צעירים, אשכנזים, מזרחים, דתיים, חילונים. בהתחלה היה לי קושי מסויים לכתוב משהו שלא קשור רק אליי. לצאת מעצמי. זה היה אתגר ענק, אבל אני נהנה מזה ומכיר תודה".
יחד עם קורנבלום, כל היוצרים בתאגיד ממשיכים לאתגר את עצמם מבחינה אמנותית ולהעשיר את החברה הישראלית בתכנים שרק הם יודעים לייצר. במציאות שבה הציבור הישראלי ספון בבית וניזון בעיקר מהרשתות החברתיות, האחריות נעשית כבדה יותר, וכמו במשל הסלט של קינן - הם נזהרים לשמור על ערכים תזונתיים גבוהים.
"כמו רוב גופי התקשורת, מאז פרוץ המלחמה עברנו למצב אחר", מסביר קינן, "הפקות הרבה יותר מהירות ואקטואליות. מאחר שקצב האירועים מטורף אני לא מחפש לעשות עכשיו קליפים מושקעים. אפילו חשבנו לייצר בזמן הקרוב 'בא מבפנים אקספרס', משהו שאפשר להפיק ביומיים־שלושה כי לכי תדעי מה יקרה. בישראל חיי המדף של מוצרי תוכן קצרים מאוד. התוקף של סרטון יכול לפוג אחרי יום".
יש גופי תקשורת שחזרו לשדר אסקפיזם טהור, תוכניות ריאליטי. גם אתם תחזרו באותה מהירות?
"אני פחות מתחבר", מודה קורנבלום. "אני יכולה להעיד על עצמי שאני צורכת אסקפיזם וכמה שיותר 'טראש', זה עושה לי טוב לנשמה", מתוודה דמרי, "וגם אנחנו מייצרים תכני אסקפיזם בדיגיטל, אבל קצת אחרת".
"אני לא צופה בריאליטי", אומר קינן, "אבל אני מבין שאנשים צריכים את זה לנפש. לפעמים תכנים של אסקפיזם הם לא רק הזדמנות לצרוך טראש, אלא אפשרות לראות שעדיין אפשר להתעסק בקטנות. נכון שהתאגיד לא עושה ריאליטי, ואולי הריאליטי היחיד זה 'בואו לאכול איתי', אבל יש לנו תכנים שהם פיוז'ן. ועדיין, בכל מערכון קצר, בתוך כל סדרת רשת, יש ערכים. לא משנה מה תהיה המציאות, אף תוכן לא יהיה שטוח".