"בזכות ארץ ישראל נפגשנו, ולמען ארץ ישראל אנחנו נפרדים"

המלחמה הארורה הזו בלעה לתוכה כל כך הרבה סיפורי גבורה וסיפורי אהבה. סיפורים על בני אדם, על קשרים אנושיים, על שכנים וקהילות. כולם מעוררי השראה והתבוננות, ויידרשו לנו עשורים שלמים עד שנצליח, אם בכלל, לספר את כולם.

הסיפור של שמואל הררי הי"ד ואשתו אנה הוא אחד כזה. סיפור שראוי היה לספר גם ללא הסיום הטרגי שלו. גם אם שמואל לא היה נופל בקרב גבורה בלבנון בליל הושענא רבא, כ"א בתשרי. כי גם לפני כן, סיפורם נותן הצצה לעולם מלא מסירות, ציונות, אומץ ואהבה גדולה לארץ ישראל, ואהבה גדולה של שני בני זוג מיוחדים זה לזה.

את אנה הררי (33) אני מכירה מאז היינו ילדות קטנות. הוריי והוריה היו חברים טובים באותה תנועת נוער צרפתית ציונית, "תקוותנו", שעודדה ועודנה מעודדת עלייה וחיבור לארץ ישראל. אנה עלתה ארצה לבדה, בעקבות שתי אחיותיה הגדולות, לאחר שסיימה את לימודי התיכון. הבית של הוריי היה אז ביתה המאמץ של אנה, שהחלה לבנות את עתידה פה, הרחק מהוריה וחבריה בצרפת.

סיפור ההיכרות שלה עם שמואל, בעלה ואבי שלושת ילדיה, התחיל באמצע שנת השירות הלאומי שלה. אתגרי העלייה החלו אז להעיב עליה, עד שהרהורי חזרה הביתה לצרפת נבטו בה. "חלקתי דירה עם אחותי נעמי, שמדי ערב יצאה לבלות עם החבר שלה, בעוד אני הייתי יושבת משועממת ובודדה בבית", היא מספרת. "באחת הפעמים רטנתי בפניה שהיא שוב יוצאת, והיא החליטה לחפש לי בן זוג. היא מצאה את שמואל".

שמואל היה בעצמו עולה חדש, שעלה ארצה שלוש שנים לפני אנה. הוא סיים שירות צבאי כלוחם, חייל בודד, והתחיל ללמוד הנדסת בניין. "הוא בכלל עלה מארצות הברית", היא מספרת בחיוך. "באותה התקופה העברית שלי לא הייתה טובה והוא לא ידע לדבר צרפתית, אז בהתחלה תקשרנו בעברית שבורה ומעורבבת עם עוד כמה שפות". היא מסבירה בלהט מה גרם לה להמשיך בדייטים איתו למרות קשיי השפה: "להתחיל מערכת יחסים עם מישהו שאין דבר משותף בינך לבינו, זה בעצם להתחיל הכול מהתחלה. הכול. החל באישיות שלו, עבור בתרבות שהוא בה ממנה וכלה בסיפורי הילדות שלו. הכול שונה לחלוטין מכל מה שאי פעם הכרתי. וזה היה מסקרן ומעניין מאוד".

כיסופים מעשיים

אנה לא תכננה להתחתן בגיל צעיר כל כך. אבל היא הכירה את שמואל בדיוק כשהייתה על פרשת דרכים, מתלבטת אם להישאר ולבנות עתיד כאן או לחזור ללימודים בצרפת. זמן קצר לאחר ההיכרות ביניהם, כבר היה ברור שהקשר רציני. "פגשתי את ההורים שלו בפעם הראשונה אצל ההורים שלי בצרפת", היא מפתיעה. "הם הגיעו לחגוג איתנו בפסח. היינו אז פחות מחצי שנה ביחד, וכמה חודשים אחר כך נסעתי להכיר את כל המשפחה שלו בברוקלין. נישאנו שנה בדיוק לאחר היכרותנו".

הבחירה של אנה לעלות לארץ הייתה טבעית. הוריה, שאול וסופי, חינכו את ילדיהם לכך מאז היו קטנים. לעומתה, שמואל ביקר כאן לראשונה רק כשהיה בן 16, ועלייה לא הייתה כלל תחנה צפויה במסלול חייו. "אני לא בטוחה שאני האדם הנכון לענות על השאלה למה הוא בחר לעלות לארץ. אבל בגדול, שמואל היה אדם ששואל שאלות ולא מקבל את המציאות כפי שהיא. כל חייו, בכל תפילה שהתפלל הוא שינן כמו כולם את המילים 'ותחזינה עינינו בשובך לציון', או 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', ובשלב כלשהו התחיל לתהות: אם אנחנו מתפללים על ארץ ישראל וכוספים אליה בתפילותינו, למה אנחנו לא נוסעים אליה? וכשלא מצא לכך תשובה טובה, הוא החליט לעלות".

העלייה של שמואל, מתארת אנה, הייתה משבר גדול עבור הוריו ובני משפחתו. מנקודת מבטם, בבחירה לעזוב ולנסוע לארץ זרה, שאיש ממשפחתו לא נמצא בה, הוא בחר לקבור את העתיד שלו - שכלל מלגה מפוארת באוניברסיטה נחשבת, וחיים שצפויים לכלול הצלחה כלכלית. "בשביל אמא שלו, ההחלטה של שמואל לעלות הייתה ממש כמו לאבד אותו. ואף שהם תמכו בו והתגאו בו מאוד תמיד, אני חושבת שרק אחרי שהוא התחתן איתי ונולדו לנו הילדים הם התגברו על המשבר הזה".

החיים של שמואל ואנה בארץ היו מאתגרים, ובמקום המעטפת המשפחתית הם השתדלו להקיף את עצמם בחברים ותמכו זה בזה בכל שלב. "שמואל אף פעם לא נתן לאנגלית שלו להיות פתרון לנוחיות בחיים. הוא אף פעם לא חיפש מקומות עבודה שבהם האנגלית תועיל לו, לא רצה לגור בקהילות של דוברי אנגלית, ובכל מקום אתגר את עצמו להשתלב כישראלי לכל דבר. הוא היה ישראלי גאה מאוד, ובביקורינו אצל הוריו בברוקלין אהב שכל באי בית הכנסת, הלבושים בחליפות ועונבים עניבות, הביטו בחולצה הפתוחה ובסנדלי השורש שלו. גם אותי הוא אתגר ודרבן למקסם את היכולות שלי, כדי שנשתלב באופן המיטבי ביותר בארץ. את לימודי הרפואה שלי התחלתי ללמוד פה בצפת - לא בירושלים, איפה שנוח, אלא איפה שהכי טוב, גם אם מאתגר יותר. בהמשך לרצון שלו להיות ישראלי לכל דבר, אחת הגאוות הגדולות שלו הייתה שירות המילואים".

כבר בתחילת הקשר ביניהם הבהיר שמואל לאנה שאין הרבה תנאים שהוא מציב בזוגיות הזו, אבל יש דבר אחד שחשוב לו מאוד ושלא יוותר עליו: מילואים. "זה היה חודש בשנה שלא אהבתי בכלל. לא אהבתי להישאר לבד עם הילדים, בטח לא כשהמעטפת המשפחתית היחידה שיש לי היא שמואל בעצמו. כיבדתי את זה וידעתי כמה זה חשוב לו, אבל לא הייתה לי שום נגיעה או ידע לגבי מה שהוא עושה בצבא ומי נמצא איתו".

את רוב שנת המלחמה העבירה אנה בבית הוריה, שעלו לאחרונה ארצה ומתגוררים בירושלים. הלימודים בצפת, עיר מגוריה, לא התקיימו מפאת המצב הביטחוני, ושמואל גויס כבר במוצאי שמחת תורה אשתקד. "הוא אפילו לא הספיק להיפרד מההורים שלו, שהיו אצלנו באותו החג. הוא נסע לבסיס, ואני עם הילדים וההורים נסענו לירושלים כבר בבוקר למחרת".

את השנה הראשונה של המלחמה, היא מתארת כסיוט מתמשך. גם בין הסבבים, אף פעם לא היה ברור לכמה זמן הוא חזר וכמה ארוך יהיה הסבב הבא. "הייתה פעם, בסיום אחד הסבבים, שהמג"ד עשה מסיבת סיום חגיגית והודיע לכולם שהם משוחררים ואין צפי לגיוס נוסף – ואז, בבוקר למחרת, הם קיבלו זימון ללא צפי לסיום".

שמואל לא פירט מה חווה במהלך הלחימה, אבל ניהל יומן אישי, והקפיד לכתוב בו עד יומיים לפני שנפל. "רק פעם אחת הוא סיפר, על אביעד ניימן שנהרג איתו בלבנון", אומרת אנה. "שמואל סיפר לי שבתקרית אחרת בעזה הוא הציל את חייו. אבל חוץ מזה לא היה לי מושג מה קורה איתו. פעם אחת חבר שאל אותי איפה שמואל משרת, ועניתי לו בידענות גדולה 'פלוגה ג'', בלי להבין שזה לא אומר שום דבר לאף אחד".

כששמואל בכל זאת יצא להפוגות, הם הקפידו עד כמה שאפשר להשקיע בעצמם ובזוגיות שלהם. "עד המלחמה אף פעם לא השארנו את הילדים אצל ההורים שלי לבד. אבל בזמן ההפוגות סגרנו לנו חופשות וימי פינוקים, והשתדלנו מאוד לנצל את זמן האיכות הזה עד כמה שאפשר. רגע לפני סבב המילואים האחרון קבעתי עם חברה שתבוא לצלם אותנו צילומי משפחה, דבר שמעולם לא עשינו לפני כן. אמרתי לשמואל שאם הוא ימות בלבנון אז לפחות שיהיו לי התמונות האלה, וזה מאוד הצחיק אותי. הוא לא צחק מזה. מזל שהתמונות האלו נמצאות כמזכרת".

אין קשיים, יש חוויות

רס"ם במיל' שמואל הררי, מפקד כיתה בגדוד 222, חטיבת כרמלי, נפל בקרב בדרום לבנון. בן 35 היה בנופלו. על נפילתו הודיעו לאנה ביום הכי סמלי שאפשר, בוקר שמחת תורה. "ראיתי אותו בפעם האחרונה יום לפני הושענא רבא, כלומר יומיים לפני החג. הוא חזר לבסיס וידענו שהוא צפוי בכל רגע להיכנס ללבנון. בחמש בבוקר למחרת, בערב החג, הוא פתאום התקשר וסיפר שנתנו להם כמה שעות בחוץ, שהוא הולך לישון ויתקשר אליי אחר כך. זה היה בוקר לחוץ מאוד סביב הילדים ובתקופת מבחנים, וכשהתיישבתי סוף־סוף והתחלתי קצת ללמוד למבחנים הוא התקשר לומר שיש לו עוד כמה שעות הפוגה והציע שאגיע לבקר".

אנה לא נענתה מיד, כי המאמץ הנדרש היה כבד. אבל היא בכל זאת החליטה שהיא עושה זאת: ארגנה את הילדים והתכוונה לצאת לקראתו. "ממש כמה רגעים לפני שיצאנו מהבית הוא התקשר ואמר שאם זו טרחה גדולה מדי בשבילי אז לא נורא, כי יש איזה 'על האש' של חברים והוא לא יהיה לגמרי לבד", היא מספרת. "נעלבתי מאוד ואפילו קצת התעמתּי איתו בטלפון על כך שהחברים שלו חשובים לו יותר ממני". הם סיימו את השיחה במרירות, והיא החליטה לא לנסוע: "עד היום אני מצטערת על ההחלטה הזאת".

כמה רגעים לפני שנכנס החג, חברה הגיעה והביאה לה זר פרחים ענק וצמיד עם פתק מושקע, מתנה מפייסת משמואל. "זה כל כך מתאים לו לפרגן לי ולוודא למרות הקושי שאני בטוב", אומרת אנה. כמה מטלטל היה להבין בדיעבד שהמתנה הגיעה לאנה בדיוק בעת נפילתו של שמואל.

בליל החג היא לא הרגישה טוב, וממילא האווירה בבית הכנסת הייתה לא פשוטה. הוחלט שם לקיים הקפות שקטות וטקסיות יותר, פחות קופצניות מהרגיל. מיד אחרי ההקפות הם חזרו הביתה והיא הלכה לישון. "מעולם לא דמיינתי לעצמי איך זה יקרה אם יגיעו להודיע לי", היא אומרת בקול שקט. "אבל כשזה קרה, כשהתעוררתי מהדפיקות בדלת ומהטלפון שצלצל במקביל, הבנתי מיד".

את הדלת פתחו הוריה. את הדרך ממיטתה ועד לדלת היא עשתה בזחילה ובאפיסת כוחות, מבינה איזו בשורת איוב עומדים לבשר לה. "אחרי ההלם הראשון, הבנתי שהמשימה עכשיו היא להודיע להורים של שמואל, שלא היו בארץ, והתכוננו לחג ושבת של שלושה ימים". אנה מיהרה להתקשר לאחותו של שמואל בארצות הברית, שהדליקה נרות לקראת החג. הם עלו על מטוס לארץ מיד במוצאי החג, ונחתו שעות ספורות לפני שבת. כולם יחד העבירו אותה בבית הוריה של אנה.

"אפילו לא שאלתי את מי שבאו להודיע מתי זה קרה", אומרת אנה. "את השאלה הזו שאל רק עידן, הבן שלנו, בבוקר למחרת. הוא גם שאל אם הוא צריך לקרוע חולצה, והחליט למרות הקושי ללכת עם דוד שלו לבית הכנסת לתפילת החג. לא הייתי שם אבל אני מניחה שזה היה קשה לכולם. יעל הקטנה, רק בת שנתיים, כשראתה את הקצינים בבוקר בפתח הבית, מיד שאלה - מה קרה לאבא שלי?"

בהלוויה לאחר השבת, אנה הספידה את אהוב ליבה במשפט מצמרר: "בזכות ארץ ישראל נפגשנו", היא אמרה אז, "ולמען ארץ ישראל אנחנו נפרדים". היום היא מסבירה: "שאלתי את עצמי, אחרי שהוא נפל, בשביל מה כל זה היה? למה הייתי צריכה לעלות לארץ אם בסופו של דבר נשארתי כל כך שבורת לב וכאובה? והתשובה שמצאתי לעצמי היא שבעצם ארץ ישראל היא הסיבה לכך שפגשתי את שמואל. בלעדיה לא היינו מתחתנים, לא היינו מביאים לעולם שלושה ילדים מדהימים, ולא היה לנו על מה להילחם".

היא גאה בהם, בעצמה ובשמואל. "מעולם לא ויתרנו לעצמנו על כלום. תמיד דחפנו את עצמנו עוד קצת למעלה, מעבר לקצה הכוח שלנו. בסטיקר שהוצאנו לזכרו כתבנו: 'אין קשיים, יש חוויות'. כי בשביל שמואל ככה זה היה, כלום לא היה קשה והכול היה אפשרי. אני משתדלת ליישם את דרך החיים הזו גם כיום, אבל כן מאפשרת לעצמי יותר נוחות. למשל, אני עוברת לגור בירושלים, כדי להתקרב להורים ולקבל מהם עזרה, כך שאוכל להצליח לסיים את לימודי הרפואה. תמיד המאמץ שהשקענו היה בשאיפה שעוד רגע נגיע לפסגה, ונוכל לנוח.

"אין לי מושג איך אסיים את התואר הזה בלעדיו. הרי הוא מי שהתאמצתי כל כך להשיג את זה איתו. איך אקבל את הדוקטורט והוא לא יהיה שם איתי? אז אני גאה בנו, כן, גאה ואומרת תודה על החיים שהוא נתן לי לצידו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il