"מצפים שלא יהיה אויב מעבר לגבול": החששות בעוטף עזה

ממרפסת התצפית שהוקמה לזכר רנה שנרב בעוטף עזה, רואים את הים. משם ועד לכאן נפרשת רצועת נוף דקה, שני קילומטרים וחצי בסך הכול, שהסיפור כולו נדחס בה ברצועות רצועות של צבע: רצועה כחולה של הים התיכון, ואז רצועה אפורה־לבנה, הריסות שכונת שג'אעייה בעזה. לפניה עצים המסתירים גדר, ואז בתי קיבוץ נחל־עוז. בין הקיבוץ למרפסת שממנה אנחנו משקיפים מערבה, נפרש שדה שבין רגביו החומים מתחילים ללבלב עכשיו שתילים ירוקים.

נקודת התצפית הזו מצויה בשטח צבאי סגור. "עצור, מרחב מאוים", מכריז שלט קטן ונחוש בקצה שביל העפר המוביל לכאן מהכביש. שלושה ימים של תיאומים נדרשו לנציגי "פורום עוטף ישראל" כדי לאשר את הביקור הקצר פה בתחילת השבוע.

"את שואלת מה היא הכרעה של האויב בעיניי?" אומר ישי ספז, חקלאי תושב יתד, מחברי הפורום. "מבחינתי, בין היתר, משמעותה היא שלא נצטרך לבקש אישור ולחכות שלושה ימים כדי לעלות למרפסת הזו. כל עוד אני לא יכול להסתובב עם גופייה, עם הילדים, ליד הגדר – זה לא ביטחון".

פורום עוטף ישראל מאגד, לדברי אנשיו, כאלפיים תושבות ותושבים. הם החלו להתאגד כבר בינואר 24', כשעוד היו מפונים מבתיהם. ספז, נשוי ואב לחמישה, מגדל נקטרינות, מנגו, אבוקדו. הוא הצטרף לפורום כשהשתחרר ממילואים, וכעת הוא חבר בצוות המוביל. "אנחנו מנסים לחלק את הפעילות שלנו לשניים: עבודה מול נבחרי הציבור – לפחות פעם בשבוע אנחנו מגיעים לכנסת – ופעילות שטח, דוברות והסברה".

ספז צילם לפני חודשים ספורים כניסה של עזתים לפרימטר, שטח החיץ שאמור להפריד בין הרצועה ליישובים. הסרטון הפך ויראלי, והמחיש את הדרישה להחריף את מדיניות הירי על מי שמתקרב לגדר הגבול. הסיור שקיימו השבוע לעיתונאים בעוטף מהווה נדבך נוסף בניסיונותיהם להמחיש את מציאות החיים הנוכחית באזור, ואת הדרישה שלהם לשינוי משמעותי.

רכז הביטחון של אחד היישובים, שמעדיף שלא לפרסם את שמו, אומר: "הציפייה שלנו היא שלא יהיה אויב מעבר לגבול. 'תתמגנו' זו כבר לא תשובה מבחינתנו. אני בהחלט מקווה שכל זה כבר לא יהיה רלוונטי בעוד כמה ימים, כי הפעולה שתחל תחתור להכרעה. אם לא תהיה הכרעה, העוטף לא יוכל לחזור ללבלב".

בימי שגרה, הילה ברוך־ליליאן משדרות היא עובדת סוציאלית, מדריכת הורים, עובדת עם ילדים על הרצף האוטיסטי. מאז 7 באוקטובר, פורום עוטף ישראל הוא העיסוק העיקרי שלה. "אחרי אותו יום התחילו לקום בעוטף קבוצות של תושבים שאמרו 'עד כאן'", היא אומרת. "שמו עלינו פס עשרים שנה, שום סדנת חוסן כבר לא תסייע. הדבר היחיד שאנחנו צריכים לדעת הוא שמעבר לגדר אין אויב. כבר מההתחלה אנחנו מדברים על ביטחון, לא על שיקום, לא על כלום".

ישי ספז, מושב יתד: "אנחנו כמובן בעד החזרת חטופים, אבל אם כל הדיבורים נועדו יותר לגרום לכך שחמאס יעשה עסקה – אסור לנו לקנות את זה. אנחנו צריכים את המוצר המוגמר, הסופי, שהוא הכרעת חמאס"

באדיבות המצולם | ישי ספז

הם החלו בפעולות מחאה והגיעו למפגשים בכנסת עם ח"כים ושרים. "הרגשנו שלא ממש סופרים אותנו. יש הנהון, יש אמפתיה – אבל בזה זה מסתכם. שברנו את הראש מה יכול לקדם אותנו. במקביל ראינו שהשוק בצפון הרצועה, בג'באליה, מתחיל לפעול. לא הבנו מה קורה. איך יכול להיות שעדיין לא מחזירים תושבים ישראלים הביתה, אבל השוק בג'באליה פתוח? חיפשנו גורם צבאי אמין שאפשר להישען עליו. הגעתי לאלוף־משנה במיל' חזי נחמה מ'פורום המפקדים והלוחמים במילואים', והתחיל שיח איתם מה עושים". נחמה, שפיקד על חטיבת אלכסנדרוני, הושעה לאחרונה משירות מילואים לאחר שמתח ביקורת על התנהלות דרג הפיקוד הבכיר והרמטכ"ל הקודם.

חוששים מפקשושים

בחודש מאי אשתקד הם קיימו כנס ראשון. "900 מפקדים ואנשי צבא, וביקורת גדולה על הלחימה בשיטת הפשיטות, שלא מביאה לשום שינוי", אומרת הילה. "מה שכולם אומרים בארבעת החודשים האחרונים, אנחנו התחלנו לומר כבר במאי 24'. כמה חודשים אחר כך פורסמה 'תוכנית האלופים' שהיינו חלק ממנה. בחודש יולי הייתה ישיבה בוועדת חוץ וביטחון עם הסכמה מקיר לקיר על תוכנית האלופים, אבל שום דבר לא קרה. משם, הפעילות שלנו עברה להתמקד בתקשורת, בפגישות עם ח"כים, בשיח עם תושבים בעוטף". לדבריה, "יש דיסוננס גדול בין מה שרבים בעוטף חושבים ובין מה שרואים בתקשורת".

עד כמה אתם אכן מייצגים?

"זה קול מאוד משקף. יש קול אחר שהוא פחות דומיננטי בשטח, אבל מקבל נראות תקשורתית חזקה", היא מתכוונת אל פלח התושבים שדורש את הפסקת המלחמה כדי להשיב את החטופים. "אספר לך משהו. יש קבוצה בפייסבוק שנקראת 'אימהות העוטף', ומישהי שם כתבה לאחרונה שהיא מתה שהחטופים כבר יחזרו, וגם רועדת מפחד ממה שיקרה אם לא יחסלו את חמאס. זו תחושה משותפת. אני חוששת שבחלק מהקיבוצים קשה יותר להשמיע קול דומה לזה שאנחנו מייצגים, למרות שאני יודעת שרבים תומכים, וחושבים שזו גם הדרך להחזיר את החטופים. הדעה הרווחת בעוטף היא הצורך שישובו, והצורך החיוני בהכרעה".

הסיור השבוע נקבע והתקיים עוד לפני החלטת הקבינט על היציאה למבצע "מרכבות גדעון", שאמור להביא להכרעת חמאס. בתגובה להחלטה על המבצע פרסמו בפורום הודעה שבה נאמר כי "אחרי 20 שנה ו־20 חודשי מלחמה סיימנו ללכת שבי אחרי הבטחות של 'פסע מניצחון'. הניצחון יהיה כשחמאס יוכרע וכשהחטופים ישובו הביתה בטווח הזמן הקרוב, ולא מלחמת התשה של שנים ארוכות. אין טעם להכריז על השגת מטרות המלחמה בלי תוכנית עבודה שכוללת לוחות זמנים וצפי קרוב להשלמתן".

"אנחנו חוששים מאוד שיהיו פקשושים בדרך", אומר ספז, "ולו בגלל ההבנה שהמבצע לא יחל עד תום ביקורו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ באזור בסוף השבוע הבא", ביקור שלא יכלול את ישראל. "אנחנו כמובן בעד החזרת חטופים ומייחלים לכך, אבל אם כל הדיבורים נועדו יותר לגרום לכך שחמאס יעשה עסקה – אסור לנו לקנות את זה. אנחנו צריכים את המוצר המוגמר, הסופי, שהוא הכרעת חמאס. שבענו מהבטחות. אנחנו חושבים שמה שיחזיר לנו את הביטחון הוא מעשים. כל עוד זה לא קורה, נמשיך לפעול באחריות ובמקומות הנכונים כדי לדאוג שזה יקרה".

שקט מטעה

מעגלת הקפה שבין הכרמים של מושב תקומה, הנקודה הרחוקה ביותר מהגבול שנחשבת עדיין חלק מהעוטף, הדברים נראים פסטורליים למדי. עם זאת, בפורום מנסים להמחיש את שבריריות היומיום. אף שאחוזים גבוהים מהתושבים חזרו לכאן ואל היישובים הנוספים שהורשו לחזור אליהם, ואף שכבישי העוטף הומים שוב מכוניות, ברגעים מסוימים בהם החשש הגדול צף ועולה. "יש תושבים שבשעות החושך לא יוצאים אפילו למרפסת. במשך שנה היינו מפונים, ובמשך שנה חזרנו ואמרנו לילדים שכשנחזור הביתה לעוטף זו תהיה חזרה אל מציאות חיים אחרת. יכול להיות שהיינו אופטימיים מדי. אני מקווה שלא", אומר אחד הנוכחים.

על המרפסת ההיא שמול נחל־עוז, תת־אלוף במילואים אורן סולומון מעביר סקירה. הוא תושב סעד ואב לשבעה, שב־7 באוקטובר כיהן בתפקיד מנהל הלחימה של אוגדת עזה. באותו בוקר שמע את הירי ומיהר לצאת מביתו עם בנו הקצין, בדרך לאוגדה. אך עוד בטרם הגיעו אליה ניהלו במשך שעות ארוכות, עם שוטרים שנכחו במקום, קרב מול מחבלי חמאס סמוך למתחם מסיבת הנובה. הודות לכך ניצלו עשרות מבלים, ומאות נוספים הצליחו להימלט בריצה דרך השדות.

מאז ועד לפני שבועות ספורים הוא שירת במילואים ברצף. תחילה כמנהל הלחימה באוגדה, ובהמשך כמי שהוביל את התחקיר האוגדתי. המילואים שלו הופסקו לאחר שנפתחה נגדו חקירת מצ"ח, שלפי פרסומים נגעה להוצאת מסמכים מסווגים בניגוד לפקודות. לו ברור שהסיבה שונה בתכלית: "החקירה נגדי נפתחה לאחר שאמרתי וכתבתי לרמטכ"ל הקודם שהתחקירים בצה"ל אינם עונים על השאלות האמיתיות, או במילים אחרות – שהם מטייחים".

אבל עכשיו הוא כאן לא כדי לדבר על סיפורו האישי, אלא כדי להציג תמונה של הישגים צבאיים בלתי מספקים. "סיפרו לנו שחמאס הוכרע, הושמד", הוא אומר על מרפסת התצפית, "אבל חמאס פועל בפיקוד ושליטה מלאים של מוחמד סינוואר, גם בממד המקומי של רצועת עזה וגם מול הנהגת החוץ, מול איראן. פגענו בו קשות אבל לא השבנו את כל החטופים ולא שללנו ממנו את כל היכולת הצבאית. פגענו בכ־15 אלף פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי, אבל הוא מגייס פעילים חדשים ומכשיר אותם".

למרות המכות הקשות שספג חמאס, אומר סולומון, הוא לא מרים ידיים ובונה שוב את יכולותיו לפגוע בישראל. "המיקוד שלו עכשיו הוא במטענים. הוא אוסף אלפי נפלים של חיל האוויר ובונה מהם מטענים רבי עוצמה. הוא משתמש בטכניקות של הפעלת מטענים באמצעות מצלמות. בחודשים האחרונים הוא לוקח כל מצלמה שיש, כולל מצלמות רוורס של מכוניות, שותל את המצלמות ומנטר את מרחבי המלחמה. כשכוח של צה"ל מגיע, הוא מפעיל מטענים מרחוק.

"מה שאנחנו רואים כרגע הוא מטעה", מזהיר סולומון. "לכאורה שקט, אבל חמאס נוקט דרך של התשה טקטית. הוא יוצר רצף של פעולות שמטרתן לפגוע בלוחמים, להתיש את הצבא ואת העורף הישראלי, וכך להפעיל לחץ על הנחישות של הדרג המדיני להמשיך לפעול. החזון שלהם הוא אסלאמי־ג'יהאדיסטי, ומבחינתם הם הצליחו באופן חלקי: פגעו קשות בישראל ובצה"ל, שחררו רבים מאנשיהם, ועכשיו חמאס משכלל יכולות. הוא משקם את יכולות הנ"ט, משקם תשתיות על־קרקע ותת־קרקע, מפנה הריסות, חופר מנהרות־פנים ומתכנן מהלכים התקפיים.

"הכרעה תדרוש אורך רוח – לנטרל את היכולות שלו לשלוט באוכלוסייה באמצעות חלוקת מזון, ולתפוס שטח כדי ליצור גבולות בני הגנה. יש עשרות מנהרות שמתחילות מ'גזע מנהרות' בתוך השכונות. גם אם נטרלת כמה מאות מטרים מהן, לא הגעת לגזע וייצא ממנה סניף אחר".

לא לנרמל

בחדר האוכל הלא־גדול של קיבוץ ניר־עוז מגישים ארוחת צהריים לקבוצת מבקרים. דלת הזכוכית המובילה פנימה עדיין שבורה, הכניסה למטבח מפויחת. בכל פינה אפשרית מתנוססות תמונותיהם של החברים שעדיין מוחזקים בשבי האויב. במרחק לא גדול מהבתים שחוו את עוצמת הפוגרום, מתכנסים כעת בחדר האוכל לדיון מסכם.

ירין סולטן, חברת פורום עוטף ישראל, היא תושבת שדרות, מרצה ודוקטורנטית באוניברסיטת בן־גוריון. היא מתארת כיצד ההתרחשויות הביטחוניות משפיעות על היומיום. "לפני כשבוע וחצי היה אירוע בפרימטר, מחבלים שיצאו ממנהרה עם טילי נ"ט וירו על כוחותינו. היה חשש לחטיפה, הקפיצו כוחות גדולים. כל זה קרה תוך כדי שהילדים חזרו מבית הספר בהסעות. הייתה בהלה גדולה בכל קבוצות הווטסאפ, לא הבנו אם זה אירוע שלנו או שוב תקיפה שלהם. זה החזיר אותנו מיד לתחושות של שבעה באוקטובר, שאתה לא מבין מה קורה ואמור לקבל במהירות החלטה על החיים שלך ושל הילדים שלך.

"האירוע הסתיים עם פצועים לכוחותינו, וסוקר בתקשורת כאירוע בתוך הרצועה. זה סיקור שמקטין מאוד את ההשלכות האזרחיות של אירוע כזה. אם יש צלף בפרימטר, אם יש מחבלים עם נ"ט בפרימטר – זה איום שבקלות יכול להיות מופנה לעבר האזרחים. האסטרטגיה שלנו היא להיות אזרחים פעילים יותר בנוגע לביטחון שלנו, וגם ביקורתיים יותר. אנחנו כבר לא מקבלים בשקט את מה שנאמר לנו. הפעילות של הפורום מתמקדת בנושא הביטחוני, מתוך הבנה וידיעה שבלי ביטחון – כל מאמצי השיקום לא יוכלו להחזיק מעמד. בלי ביטחון אי אפשר להתמקד בבריאות, בחינוך, בתעסוקה. לאורך זמן יש שחיקה בכל מה שקשור לחוסן.

"חזרנו בספטמבר, בתחילת שנת הלימודים, מתוך מחשבה שאחרי כל כך הרבה לחימה יהיה פה שקט יותר. כשהיינו בירושלים הילדים עברו טיפולים רגשיים. בעלי היה במילואים, אבל המרחק מהמלחמה אפשר לנו לבנות חוסן", היא אומרת. "כשחזרנו הילדים כבר היו עצמאיים, הלכו לבד לשירותים, בלי חרדות, חלומות, התקפי זעם. אחרי החזרה לשדרות הייתה רגרסיה גדולה. החשיפה לרעשי מלחמה מחמירה את המצב. ועולה השאלה כמה זמן זה עומד להימשך, מה התוכנית של המדינה".

אף שרבים מתושבי שדרות שבו אליה, היא אומרת, האפשרות לעזיבה מרחפת לא פעם, ויש כאלה שעזבו. "מצב הביניים הזה, שלא ברור לאן הוא הולך, גורם לאנשים להתלבט. האם חמאס ימשיכו להיות שכנים שלנו? האם יהיה שלטון אחר בעזה? מבחינתי המטרה של הפורום היא להילחם על ההתנהלות בפרימטר, על כך שהוא יישאר סטרילי, וגם ברמה האסטרטגית יותר. גם הטרמינולוגיה חשובה, מצד הממשלה ומצד התקשורת. להפסיק את השימוש במונחים שמנרמלים את חוסר הנורמליות, כמו טפטופים או אזעקת שווא. גם לאזעקה שהופעלה מכל סיבה שהיא יש השפעה על החיים, על הבריאות הנפשית שלנו, על היכולת להמשיך לחיות כאן".