מגן ולא ייראה

שבועיים בלבד אחרי השבת השחורה כבר נראו הטרקטורים של קיבוץ מגן חורשים את האדמה הפצועה. תפוחי האדמה היו הראשונים להיטמן בחיק השדות האדמוניים, כמו תקווה שנזרעת במקום שבו שלטה האימה. חיים חדשים נוצרו באדמה שזה עתה הביטה אל פני המוות, ומיאנה להיכנע.

היום, שנה וחצי אחרי, שבילי הקיבוץ המטופחים פורחים. ילדים מדוושים באופניהם בשמחה, משרטטים קווי התחדשות באוויר. ותיקי המקום חוצים את המרחב בבימבות ממונעות, בדרכם לחדר האוכל ההומה. והבתים - כל הבתים - ניצבים איתנים, כמעט ללא צלקות, מספקים עדות שקטה לכוחה של הנפש האנושית.

"היה חשוב לנו לעבוד בשדות", מסביר עמית יעקבי (61), האחראי על גידולי השלחין בקיבוץ. "במקום כמו שלנו יש משמעות אדירה לחזרה לחקלאות. בכל פעם שהטרקטורים יצאו לשטח, שלחנו תמונות מהחריש לחברי הקיבוץ שהיו בים המלח. כאילו רצינו להזכיר להם שהבית מחכה, שלא יוותרו עליו. שהחיים ממשיכים".

"תביני", אומר לי דוד כהן (84), מוותיקי הקיבוץ. "זה מקום שלא התפנו ממנו אף פעם. אני בחיים לא התפניתי, רוב החברים לא התפנו, וכבר קרו פה דברים. זה קיבוץ שעוד בשנות החמישים התמודד עם מתקפות של הפדאיון, ובכל זאת, יש אמון בלתי מוגבל במקום הזה. אני בחיים שלי לא נעלתי דלת. רק לפני חודש התחלתי לנעול, כי ביקשו ממני".

95 אחוזים מבני המקום שבו כבר הביתה, נושאים עמם תחושת שליחות שמאירה את הדרך. מגן הוא היישוב הראשון ממערב לכביש 232 שהתאכלס מחדש אחרי הפינוי, והוא עשה זאת עוד באפריל 2024, בעת שקולות המלחמה הדהדו באזור במלוא עוצמתם. מאחורי מסך השגרה המתחדשת מסתתר סיפור שנדמה כי נלקח מדפי האגדות. מעשי גבורה, תושייה אנושית ושביב של חסד הגורל, הפכו את הקיבוץ  לאחד מניסי ההישרדות של אותו יום שחור. עד כה העדיפו התושבים לשמור את סיפורם בצנעה, מתוך אחוות כאב ורגישות עמוקה כלפי שכניהם בקיבוצים הסמוכים, שנפגעו קשות מחרב הטבח, השבי והשכול. רק עתה, כאשר פעימות החיים החדשים מתחילות להדהד ברחבי האזור, מרשים לעצמם אנשי מגן לשזור במילים את אירועי שבעה באוקטובר ומה שקרה אחריו.

ברוך כהן, הרבש"ץ: "ראיתי שלוש דאבל־קבינות, ארבעה אופנועים ועשרות מחבלים שמנסים להיכנס אלינו. החלטתי להסתער עליהם. נסעתי ברכב שלי תוך כדי שאני מוציא את היד השמאלית דרך החלון, יורה ודורס את כל מי שבדרך. פתאום אני מרגיש שאין לי שליטה על הדוושה. מסתכל ורואה שהרגל עם הנעל נמצאת בצד"

שגיא ארד (41), עורך דין ומורה למוזיקה, מוביל אותי ברכב מיול בשבילי המקום. אנחנו מטפסים לעבר מה שהתושבים מכנים "גבעת השייח'" - גבעה קטנה המתנשאת בקצה הקיבוץ, ובראשה מבנה מוסלמי עתיק בעל כיפה עגולה, שוקט בנטישתו. ואז, ביד קלה ארד מצביע הצידה, אל מה שלמראית עין נדמה כשביל חסר ייחוד, אך כל צעד בו טומן דרמה. רק מאתיים מטרים הבדילו כאן בין סיפור גבורה לקטסטרופה. מאתיים מטרים שמנעו מקיבוץ מגן גורל דומה לזה של ניר־עוז ובארי. בהובלת הרבש"ץ ברוך כהן וסגנו אוהד דרזמן, הצליחו חברי כיתת הכוננות וחברים נוספים שיצאו מביתם והצטרפו ללחימה, להדוף את המחבלים ולשמור על קו המגע מרוחק מבתי התושבים. בכך הצילו את חייהם של מאות גברים, נשים וילדים.

"מבחינתי הסיפור מתחיל ב־6 באוקטובר", מתאר ארד, חבר כיתת הכוננות. "אשתי שירתה בתפקיד מפתח בפיקוד דרום, וזה היה היום האחרון שלה בתפקיד. הרמנו כוסית, היא הסתכלה לכיוון עזה ואמרה לי בצחוק: 'רק שהמנוולים האלה לא מכינים לי משהו לסוף תפקיד'". שבע שעות אחר כך, בשש וחצי בבוקר, הקיבוץ הוכה במתקפת טילים מסחררת. "מערכת צבע אדום השתגעה לגמרי", נזכר ארד.

הרבש"ץ הוותיק ברוך כהן, בן 73, הבין עד מהרה את חומרת המצב. "ביום רביעי שקדם לאותה שבת הורידו כוננות אדירה שהייתה באזור במשך חודש וחצי", הוא מספר לי כשאנחנו חוזרים לתוך הקיבוץ. "זה היה חשוד בעיניי. אז בשבת בבוקר שאלתי את עצמי, מה הסיבה לכל הטילים האלה? ועניתי לעצמי: טוב, אולי הרגו את סינוואר. אבל אם היו הורגים את סינוואר, הייתי מקבל איזה דיווח - תהיה בכוננות, תעמוד בקשר עם כיתת הכוננות, משהו בסגנון, אבל לא אמרו כלום".

חשבת על האפשרות של חדירה המונית מכיוון עזה?

"עשר שנים אני מתכונן לאירוע כזה. הדרכתי חיילים וסיפרתי להם על תרחיש 'חומת יריחו' - הפגזה רצינית, תקיפת מוצבים וחדירה של 50 עד 70 מחבלים ליישוב. כשאתה מכיר את התרחיש הזה, אתה מכין את עצמך. אוגר תחמושת, בונה כיתת כוננות גדולה יותר – אצלנו היא מונה 26 חבר'ה, הכי גדולה באזור - ואפילו הולך לריב עם הצבא על זה. באותו בוקר אמרתי לאשתי להיכנס לממ"ד ולנעול אותו. בחיים לא אמרתי לה דבר כזה לפני כן".

"אשתי קיבלה תוך עשר דקות טלפון: טוסי לבסיס", ממשיך ארד לשחזר את האירועים. "אמרתי לה, את לא יוצאת. משהו קורה, זה לא בטוח לצאת עכשיו. נכנסנו לממ"ד, ישבנו שם וחיכינו שזה יסתיים, כמו בסבבים שאנחנו מכירים. אחרי עשר דקות, בקבוצה של כיתת הכוננות התקבלה הודעה מסגן הרבש"ץ: 'חבר'ה, מי נמצא? למי יש נשק?'. עוד עשר דקות עוברות, והוא כותב: 'לא ברור מה קורה, רוצו לקחת נשק'. עליתי על אופניים ורכבתי לנשקייה.

"חשוב להבין: הצבא אסף את כלי הנשק ברוב הקיבוצים שנתיים קודם לכן, בגלל מקרים של פליטות כדור ושל גנבות. למה פה היה נשק? כי ברוך הרבש"ץ התעקש. הוא אמר שאנחנו צמודים לבתי הספר האזוריים, ושהכוח שלנו יהיה הראשון שיקפוץ באירוע ביטחוני".

"ברוך, להבדיל מרבש"צים אחרים, לא היה חבר של הקצין הבכיר הזה וחבר של ההוא", מעיד הסגן, אוהד דרזמן (54). "כשאמרו שצריך לסגור את הנשקייה כי הדלת לא תקנית, הוא השיג תקציב והחליפו דלת. הוא גם דאג שישימו חיישנים נגד פריצה, ופיזר בטונדות במרחבים שליד הגדר. ברוך נלחם על הדברים האלה, כי בסטייט־אוף־מיינד שלו חייבת להיות נשקייה, וחייבות להיות עמדות הגנה על הקיבוץ".

שלושה קנים וארבעים מחבלים

באותם רגעים הרי גורל, כשחברי כיתת הכוננות רצו להתחמש, כהן כבר היה במרדף מחוץ לקיבוץ. "בסביבות 6:40 קב"ט המועצה התקשר אליי וסיפר ששני אופנוענים עברו ורצחו את השומר של המפעלים האזוריים. אמרתי לו, 'תתקשר למשטרת אופקים, תגיד ששני מחבלים על אופנועים בדרך אליהם'. יצאתי לכיוונם. בנסיעה על כביש 232 חלפתי על פני רכב וראיתי שהנהגת נורתה, ובעלה עומד בחוץ וצועק. המשכתי לרדוף אחרי אופנוען שראיתי בקצה הישורת, וכשהשגתי אותו יריתי בו שלושה כדורים. לרגע חששתי שהרגתי סתם קרימינל, אבל אז ראיתי את הקלצ'ניקוב והבנתי שזה מחבל".

"כשהגעתי לחמ"ל היינו שם ארבעה חבר'ה", ממשיך דרזמן לתאר את השתלשלות האירועים בקיבוץ. "חבר נוסף, ערן צורף, עלה לגבעה כדי לראות יירוטים. הוא היה הראשון שהבחין בטנדרים שמתקרבים ועדכן אותי. אני רק חיפשתי איזה אות כדי לדעת באיזה תרחיש אנחנו נמצאים, וערן הביא לי אותו. אם לא הוא, לא היינו מבינים מה קורה". עוד בדרכו לגבעה פגש ערן את הרבש"ץ, והלה ביקש ממנו להצטייד באפוד ובנשק.

"אני הגעתי לחמ"ל על האופניים", מספר ארד. "בקושי הספקתי להוריד את הרגלית, והתחיל ירי מלמעלה. הבנתי שכנראה יש פה מחבלים. בנקודה הזאת החלטתי לא לרוץ ישר לכיוון הירי, אלא לעקוף ולהגיע דרך מגרשי הטניס לגבעת השייח'. זו הנקודה הכי גבוהה בקיבוץ ובנגב המערבי בכלל. טיפסתי בתלולית בלי לדעת מה אני הולך לראות".

אוהד דרזמן, סגן הרבש"ץ: "יצרתי תמונה בוואטסאפ וביקשתי מאנשים שידווחו איפה הם, כדי שתהיה להם מפה בראש. אם אתה מסתכל על הטלפון ורואה שההוא נמצא פה וההוא שם, אתה אומר לעצמך: 'אני חלק מקבוצה, אני לא נלחם לבד'. גם מי שנמצא במרחק מזהה את המקומות ואומר - 'אנחנו לא מעטים. יש לי שניים פה ושניים שם, יש כוח'"

| צילום: באדיבות חברי קיבוץ מגן

ארד ודרזמן נפגשו בראש הגבעה, ובתצפית משם גילו את חומרת האיום. "ליד הגדר ראינו טנדר לבן וקבוצה של שלושים־ארבעים איש. הם היו לבושים במכנסיים צבאיים ווסטים שחורים, חלקם עם קסדות", מספר סגן הרבש"ץ.

"אמרתי לאוהד, אלו מחבלים", מתאר ארד. "הוא שם יד על הפה ואמר 'שיואו', ואז התעשת. אמר לי: 'חכה, אל תירה, בוא נבין מה קורה'. לפני שהוא סיים את המשפט, הם פוצצו את הגדר והתחילו לרוץ פנימה. הגדר נפתחה רק חלקית. זה היה לטובתנו, כי אוהד ואני כבר ירינו לתוך הפיצוץ הזה, עוד לפני שהתפזר העשן האפור".

דרזמן מסביר: "כשהם מפוצצים את הגדר, יש שלושה קנים מולם – ערן צורף, שגיא ארד ואני. הפתענו אותם, וזה גרם להם לעצור. ב־7:38 כבר עדכנתי בוואטסאפ: חדירת מחבלים בשייח' נוראן".

הרבש"ץ, שכבר הבין שמדובר באירוע חדירה, חזר לקיבוץ. הוא דהר לעבר הגבעה ולעיניו נגלו המחבלים. "ראיתי שלוש דאבל־קבינות, ארבעה אופנועים וכארבעים מחבלים שמנסים להיכנס אלינו. החלטתי להסתער עליהם ולחתור למגע. נסעתי ברכב שלי תוך כדי שאני מוציא את היד השמאלית דרך החלון, יורה ומנסה לדרוס את כל מי שבדרך". הוא דהר בטנדר עד שלפתע הרגיש שהוא מתרומם באוויר: טיל אר־פי־ג'י פגע ישירות ברכבו. "אני מרגיש פתאום שאין לי שליטה על הדוושה. מסתכל ורואה שהרגל עם הנעל נמצאת בצד. הרכב המשיך לנסוע עד שעצר. שכבתי שם למרגלותיו, שותת דם. בשלב מסוים צעקו לי 'תרים יד', רצו לראות אם אני חי".

באותו זמן, על פי ההשערות, כ־15 אנשי חמאס כבר היו בתוך שטח הקיבוץ. "עוד מאות מחבלים הסתובבו בשדה שבין מגן לניר־עוז", אומר דרזמן. "הם הלכו וחזרו על הציר כמו נמלים".

לקרב שהתפתח במקום נזעקו עוד כמה מחברי הקיבוץ, בהם אייל ויואב צורף, אחיו של ערן, והאחיין רם. חבר אחר, דקל אגמי, זיהה את ברוך כהן הפצוע והצמיד חוסם עורקים לרגלו. מפקד כיתת הכוננות עידו יקיר, יאיר בר־לב וענבל כספי הצטרפו ללחימה ותפסו עמדות ירי קריטיות. "השארתי את ענבל בסוף העלייה של השכונה, והנחיתי אותה: אם מישהו עולה מכאן - תירי בו", משחזר ארד. "היא התמקמה בין הבתים, וכל מי שעלה לכיוונה, היא יכלה לתפוס אותו.

"יאיר, עידו ואני ראינו מישהו שוכב על הרצפה. בהתחלה חשבנו שזה מחבל, אבל כשניגשתי לשם גיליתי שזה אבי פליישר, שהצטרף ללחימה. כשהגעתי אליו פתחו עלינו באש. הבנו שאנחנו לא יכולים להיות כאן, והתפרסנו - אייל צורף היה על הגג, עידו מאחורי האקליפטוס, יאיר בר־לב עמד מצד אחד של המחסנים ואני עמדתי בצד השני. דילגתי לאזור שהיו בו מריצות, ואז ראיתי את הטנדר של הרבש"ץ. ברוך היה מוטל על הרצפה, בהכרה חלקית, מתגלגל בשלולית דם. למחבלים היו רימונים, אר־פי־ג'י וקלצ'ים בשפע, והם פשוט תפרו אותנו. התחבאתי מאחורי המחסן, וכשניסיתי לצאת, שמעתי מישהו צועק 'רימון!'. כל המחסנים זזו מההדף, ממש הרגשתי אותם. אחרי הפיצוץ יצאתי וראיתי שתי דמויות בורחות לאורך הגדר, מתקדמות לכיוון הפרצה, עדיין היה קצת ירי לעברנו. חשבתי שלעידו יש איזה קשר עם העולם החיצון, ושאלתי אותו: 'הזמנתם אמבולנס? הם נוזלים פה'. והוא צועק לי: 'איזה אמבולנס? יום כיפור, יום כיפור. אנחנו לבד'".

ארד חוזר על המילים "יום כיפור" בשפתיים רועדות, נאבק לכבוש את בכיו. "אני חושב שלקח לי עוד שעה להבין את זה. כיתת כוננות אמורה להחזיק רבע שעה, חצי שעה, עד שהצבא מגיע. בשעה תשע הייתי על הגג של אחד המבנים, והבנתי שאין צבא. אני חושב שבחיים שלי לא הרגשתי ככה, לבד".

תפיסת הזמן והמרחב היטשטשה כשניסו לחלץ פצועים בעוד אש המחבלים ניתכת עליהם. "אבי שכב, והווסט שלו היה תפוס על עמוד. פתאום הגיע רם צורף, ומשכנו את אבי מהרגליים. יצאתי להביא גם את ברוך, ואני זוכר שהיה לי ממש עיוות של המרחקים. עשרים מטר נראו לי כמו שני מטרים. המוח היה כנראה ממוקד מאוד. גם כשצעדתי לכביש, מבחינתי עשיתי שלושה צעדים, אבל היום אני יודע שזה היה הרבה יותר.

"רם ואני תפסנו את ברוך בידיים וגררנו אותו לנקודה שבה אבי היה, ליד העמוד. יאיר לקח את ברוך ממני, ואני הוצאתי את הטלפון ודיווחתי שאנחנו עכשיו מטפלים בפצועים. מבחינתי לא היה ירי בזמן הזה, אבל רם אמר לי אחר כך שזה היה חילוץ תחת אש".

"אבי נפגע מכדור בגב, ללא פתח יציאה", מספר ברוך כהן. "משכו אותנו הצידה לנקודה מוגנת יותר, ושכבנו שם זה לצד זה".

פצוע טיפל בפצוע

ב־8:51 הגיע לגדר גל שני של מחבלים. רם צורף ועידו יקיר עברו את הכביש דרך השיחים ופתחו באש מהאגפים. "לדעתי זה מה שהפך את תמונת הקרב במגן", סבור ארד. "המחבלים שמעו את הירי, לא הבינו מאיפה הוא בא, והתחילו פשוט לברוח".

משם עבר ארד לגג של חדר ממ"ד סמוך, כדי להחליף את אייל צורף בנקודה שהייתה אסטרטגית לקרב. צורף, חובש בהכשרתו, ירד למטה והחל לטפל בפליישר ובכהן. עידו רץ לבית הסמוך והזעיק את ד"ר שני כספי, רופאת משפחה. "פתאום אני רואה אותה מגיעה משום מקום", נזכר ארד. "את לא מבינה כמה כוח זה נתן לי. אחר כך הגיעו רופא נוסף, דורון שמו, וגם חובש, ריף, שהצטרף ללחימה. התמלאתי תקווה – יש לי רופאים, יש לי חובש, אני לא לבד. עוד לא ידעתי איך נפנה את הפצועים, אבל לפתע הופיעה מכונית שנסעה במהירות לא נורמלית. אני כבר מכוון את הנשק אל הנהג, ואז מגלה שזה בעלה של שני. הוא עושה רוורס, נראה הכי אדיש בעולם, יוצא מהאוטו ואומר: 'יאללה, להעמיס'. ממה הבן־אדם עשוי? כמה ימים אחר כך דיברתי איתו בבית המלון, והוא אמר שלא באמת ידע מה קורה".

פליישר וכהן הושכבו בחלקו האחורי של הרכב. לפינוי צורף גם נדב רוט, חבר כיתת הכוננות שנפצע בידו. השעה הייתה 10:15. בני הזוג כספי החליטו לנסוע עם הפצועים לכיוון רביבים, ולא ישירות לסורוקה - מהלך שהציל כנראה את חייהם. הכביש היוצא מזרחה, לעבר אופקים ובאר־שבע, שרץ מחבלים באותו זמן. בכניסה לרביבים נדב הועבר לאמבולנס והמשיך לסורוקה, וכהן ופליישר הוטסו במסוק לבית החולים הדסה. "כל הזמן דאגתי שאבי יישאר ער", מספר כהן. "בערך עשר דקות אחרי ההמראה הבנתי שהוא מת. כשהוא סיים את חייו, גם אני שחררתי את תפקידי וקרסתי". הרופאים ביצעו בכהן החייאה. רגלו נקטעה, אך הוא נותר בחיים.

קרין צורף: "אמרה לי חברה, 'אני יודעת שזה לא המקום הכי בטוח בעולם, אבל כאן יש מי שישמור עליי' - והיא התכוונה לכיתת הכוננות. נוצר כאן נרטיב חדש, שלפיו אנחנו אולי לא יכולים לבטוח באחרים, אבל אנחנו כן יכולים לסמוך על עצמנו. ברגע האמת אנשים מתוכנו קמו ועשו את מה שצריך, ומנעו אצלנו את מה שקרה בכל מקום אחר"

"שאלו אותי אחרי הקרב: אוהד, חשבת שתנצחו?", מספר דרזמן. "עניתי שלא. חשבתי שנפסיד. אם ערן לא היה עולה למעלה ורואה מה שראה, הם היו תופסים את הגבעה ולא היינו יכולים למנוע חדירות נוספות. בשעה תשע ובשעה אחת־עשרה היו שני גלים. ההצלחה שלנו לבלום אותם בשטח שבין הגדר לבתים, עשתה את ההבדל. מאתיים מטר הפרידו בין מה שקרה בפועל, ובין קטסטרופה".

והיו עוד כמה קלפים ששיחקו לטובתם. "המחבלים היו חמושים במא"גים ובמקלעי פי־קיי, אבל לא היה להם צלף. אם היה שם צלף, הוא היה מוריד אותנו. היו לנו שתי מטרות - להוציא את הקרב מתוך הבתים שלנו החוצה, ולהילחם כקבוצה".

איך משיגים את המטרה השנייה בתוך כאוס כזה?

"יצרתי תמונה בוואטסאפ וביקשתי מאנשים שידווחו איפה הם, כדי שתהיה להם מפה בראש. אם אתה מסתכל על הטלפון ורואה שההוא נמצא פה וההוא שם, אתה אומר לעצמך: 'אני חלק מקבוצה, אני לא נלחם לבד'. גם מי שנמצא במרחק, מזהה את המקומות ואומר - 'אנחנו לא מעטים. יש לי שניים פה ושניים שם, יש כוח'. מורלית זה היה חשוב מאוד. בזכות המיפוי הזה יכולתי גם לשלוח להם אספקת כדורים. לא שלחתי הודעות מוקלטות אלא הקפדתי לכתוב, מתוך הבנה שכדי לנהל קרב בצורה נכונה, אנשים צריכים להבין מה קורה".

בקיבוץ מבקשים להעלות על נס חברים נוספים בכיתת הכוננות שיצאו באותו בוקר שחור ונאבקו בגבורה על הגנת היישוב: אפרים גלסברג, מנואל קמצ'ו, תומר כהן, יובל אביעד, אסף בבלי ואור ברנשטיין. חבר אחר בכיתת הכוננות, אופיר ירון, שהה באותה שבת מחוץ לקיבוץ. כששמע על המתרחש ניסה להגיע לקיבוץ ולהצטרף לחבריו הלוחמים, אך נהרג בדרכו לשם. "במשך שמונה שעות כיתת הכוננות שמרה על קו מגע ולא אפשרה למחבלים להיכנס לבתים", מסכם כהן את שלב הלחימה. "זה מנע מהקיבוץ לחוות את מה שקרה בבארי ובשאר היישובים. בשעה 14:30, כשהגיעו לוחמי סיירת אגוז, לא היה להם מה לעשות חוץ מלפנות את המחבלים שחוסלו".

לאחר הקרב פונו חברי הקיבוץ לבית המלון Enjoy בים המלח. "כולם עם הראש באדמה", מתאר ארד, "ומעליהם שלט ענק – Enjoy. זה היה סוריאליסטי. במהלך התקופה הזאת אשתי ואני החלטנו לקחת את הילדות לטיול בארצות הברית, להתרחק קצת. חזרנו לפה בסוף מאי בשנה שעברה, וגילינו שהקיבוץ מתפקד. הדשא מכוסח, הבריכה פתוחה, כאילו שום דבר לא קרה. וכל זה מתרחש בתוך אוקיינוס של אבל שיש פה מסביב.

"אני זוכר שבשבעה באוקטובר עליתי לגג של חדר הממ"ד, וראיתי את קיבוץ ניר־עוז נשרף לגמרי. אלו חברים שלנו, כולם מכירים את כולם, ולא יכולנו לעזור להם. קשה להתאושש ממכה כזאת. הצבא היה חלק חשוב בחיי המשפחה שלנו, ולאשתי היה קשה מאוד עם המחשבה שצה"ל לא הגיע לשם ברגע האמת. היא אמרה לי: 'כל השנים האלה אני במערכת, ובסוף מה שהציל אותנו זו חבורת שמנמנים שפשוט יצאו מהבית'".

אל תחליפו לנו מגבות

קרב הבלימה ההרואי שניהלה כיתת הכוננות חרות מאז בזיכרון הקולקטיבי של קיבוץ מגן, אבל הוא רק אבן דרך אחת במסע הארוך של הקהילה. לראשונה בהיסטוריה של הקיבוץ נדרשו החברים לארוז את חייהם ולעזוב את אדמתם. זה היה רגע כואב, אך הכרחי. "היו לנו אנשים שסירבו להתפנות, בעיקר הוותיקים", משחזר דרזמן. "כמה מהם עמדו והודיעו 'אנחנו לא זזים מפה'. מצאתי את עצמי אומר לאדם בן 85: 'אם אתה נשאר, אני צריך לשמור עליך, ואין לי איך לשמור עליך. עזור לי, צא מהקיבוץ'. חלקם לא התרצו. הבאנו את הבנים שלהם כדי לשכנע".

שרון יאנגר (49), מעצבת פנים במקצועה, נרתמה לרכז את  הפינוי. "זה היה יום קשה מנשוא", היא משחזרת. "הנסיעה הייתה טראומטית. את רואה גופות, רכבים מחוררים בקליעים. אנשים ניסו להסיח את דעתם של הילדים, שלא יראו את המראות. כשהגענו לים המלח היו שם אנשים עם מבט חלול בעיניים. לא כל כך הבינו מי ומה ואיך. ים המלח שימש בשלב ראשון כמקום של ריפוי, אבל זה לא הצליח להחזיק הרבה. אין שם חיים, הייתה תחושת שממה. המקום הפך למוקד הטראומה, עם כל הקהילות שפונו לשם.

"הגיעו אלינו כל מיני מתנדבים, שנכנסו לוואקום שנוצר בגלל אוזלת היד של המדינה. מטפלים הגיעו במטרה לעזור ולספק סיוע ראשוני לאנשים בטראומה, אבל זה לא היה מנוהל: מפונים פגשו איש טיפול, ולמחרת הוא לא היה שם. אנשים שפכו משהו מעצמם אצל מישהו, ואז הוא נעלם. לא הבינו את גודל האירוע, אנחנו לא הבנו את גודל האירוע. גם צוות המלון לא ידע איך לאכול את זה. היינו צריכים ללמד אותם שאנחנו לא אורחים, אלא דיירים. שלא צריך להיכנס לנקות כל יום, ולא צריך להחליף מגבות כל יום. הקהילה הייתה מעוניינת לתפוס שוב את הבעלות על החיים שלה, לקבל החלטות, לקחת אחריות, לייצר ודאות בתוך האי־ודאות, כי הכאוס היה מטורף.

שגיא ארד: "למחבלים היו רימונים, אר־פי־ג'י וקלצ'ים בשפע, והם פשוט תפרו אותנו. התחבאתי מאחורי המחסן, וכשניסיתי לצאת, שמעתי מישהו צועק 'רימון!' וכל המחסנים זזו מההדף. שאלתי את עידו: 'הזמנתם אמבולנס?', והוא צועק לי: 'איזה אמבולנס? יום כיפור, יום כיפור. אנחנו לבד'"

"מהר מאוד הקהילה התאפסה על עצמה והתחילה להתארגן. הרבה מהקיבוצניקים התחילו להעלות הצעות - נעשה אירוע כזה, פעילות תרבותית, שיחת קיבוץ, בואו ניסע לטיול. כל אחד בתחום האחריות שלו. אנשים רצו להיות חלק מכיתת הכוננות, אף שהיא כבר לא הייתה בתחום הביטחון, אלא יותר עניין של שמירה אזרחית או משימות יישוביות. אנשים פנו אלינו במלון, גם מבוגרים, ואמרו 'תעסיקו אותי'. העיקר לא להיות עם המבט החלול הזה".

לקיבוצניקים שרגילים לקום בחמש בבוקר לעבודה, לא קל להיות כלואים בתוך מלון. "אחרי שבועיים בעלי כבר היה פה בקיבוץ ולקח אחריות על קווי ההשקיה", מספרת יאנגר. "באיזשהו שלב התקשרתי לקיבוץ ואמרתי: קחו אותו, הוא מתנוון פה במלון, הוא חייב את זה. אחרת הוא לא היה שורד".

כשהשהות בים המלח התארכה, תכנן הקיבוץ לעבור לכפר־המכבייה כפתרון ביניים, אך התוכנית קרסה ברגע האחרון בשל בעיות לוגיסטיות ותקציביות. שיחת קיבוץ התכנסה, ובסיומה הוחלט: חוזרים הביתה. לא הייתה זו החלטה פה אחד. המבוגרים היו נחושים יותר לחזור בהקדם האפשרי, ואילו בקרב המשפחות הצעירות המצב היה מורכב יותר. "הייתי מאלו שבהתחלה לא רצו לחזור לפה", משתפת בכנות נועה רותם־קליפר (39), מרפאה בעיסוק וחברת הנהלת הרווחה של הקיבוץ. "זו הייתה החלטה לא נכונה בעיניי, אפילו קצת כעסתי בשלבים מסוימים. חשבתי שלא רואים מספיק את המשפחות הצעירות עם הילדים".

במרץ 24' נפתחו הכנות אינטנסיביות לשיקום הקיבוץ, וב־1 באפריל החלו חברי הקיבוץ לשוב לביתם במספרים משמעותיים. המערכות הקיבוציות כמו חדר האוכל והמרפאה כבר תפקדו, וכעבור זמן קצר גם מוסדות החינוך שבו בהדרגה לפעילות סדירה. "כשהרבה מהחברים חזרו הביתה, אנחנו בחרנו לעבור למושב קרוב אבל לא לעוטף, כי חששנו", מספרת רותם־קליפר. "היינו שם בערך שלושה־ארבעה חודשים. במשך כל אותו זמן שאלנו את עצמו: האם נכון להביא את הילדים שלנו לאזור שלמעשה נתון עדיין במלחמה, עם כל הרעש והפיצוצים? האם מותר לנו לקחת אחריות כזאת על הגב שלהם?". בסוף הקיץ הם חזרו הביתה. "הרגשנו שאנחנו צריכים לחזור כדי לנוח. קצת מצחיק לחשוב שדווקא כאן יכולנו לנוח, אבל זו הייתה חזרה למקום המוכר - לא אגיד הבטוח, אבל המוכר. כאן אני יודעת שדואגים לילדים שלי ולמשפחה שלי".

החזרה הפיזית לקיבוץ לא הייתה שיבה לשגרה הישנה. הפחד והטראומה עדיין נכחו בחיי היומיום. "הרבה מהחברים לא העזו בהתחלה לצאת מהבית", מתארת רותם־קליפר. "אני יצאתי עם הילדים רק לשביל, ואחר כך רק לדשא. להסתובב לבד עם הילדים שלי, לא הייתה אופציה: תמיד רציתי שבעלי יהיה איתנו, ושיהיה חמוש. היה ברור לי שאין מחבלים בקיבוץ, וכנראה גם לא יהיו כל עוד יש כאן הרבה חיילים, ובכל זאת לא הייתי מסוגלת ללכת פה בשבילים".

גם היום, חודשים לא מעטים אחרי החזרה לקיבוץ, עקבות הטראומה ניכרים. "יש אנשים שלא מסוגלים לצעוד בשביל ההיקפי. אנחנו לא ישנים בלילה. שלשום קמתי בבוקר וראיתי שמהבומים התפורר לי הקיר. זה טירוף".

"אני פה, אבל אני לא מרגישה בטוחה", מודה גם יאנגר. "אין לי אמון במה שאומרים לי, אני לא מאמינה לאף מילה שיוצאת מהצבא. אני פה כי אני מרגישה שזה הבית, ואחרי שבעה חודשים בים המלח אני מבינה את חשיבות התחושה הזאת. התחלתי לטפל בעצמי, והבנתי שהטראומה שלי שמיעתית מאוד. קולות הנפץ מחזירים אותי אחורה, ממש גורמים לחוסר שינה. כשאני רואה אנשים מסתובבים עם נשק, זה לא נותן לי תחושת ביטחון. מבחינתי, אם יש כאן נשק זה אומר שצריך להשתמש בו, משמע - לא בטוח פה. אני מרגישה לבד גם ברמה האזורית: נירים לא פה, כיסופים לא פה, ניר־עוז לא פה. אנחנו לבד, בקו הראשון".

כולנו עוגה אחת

קרב הגבורה, הפינוי הטראומטי, השהייה במלון בים המלח והחזרה המהוססת הביתה - כל אלה מתחברים לשאלת משמעותה האמיתית של קהילה בזמן משבר. "קו החיים של מגן הוא במובן מסוים קו החיים של חבל הארץ הזה", מנתחת קרין צורף (42), מנהלת משאבי אנוש ופיתוח קהילתי בקיבוץ. "יש פה גם מעשה חלוצי וסיפור שאחרים יכולים אולי להפיק לקחים דרכו. אנשים נוטים לחשוב ש'חוסן' זה להיות הכי חזק ולא להפגין חולשה, אבל למעשה זה בדיוק ההפך. אנחנו בחרנו לשים על השולחן את המורכבות. כשמודים שיש חרדות וחששות, שתחושת הביטחון מעורערת, שאין אמון - זה לא הופך את המציאות ליפה בהכרח, אבל זה הופך אותה לאמיתית וכנה.

"בהנהלה שלנו נהוג לומר שעד 7 באוקטובר לא באמת היה לנו סיפור. פתאום נהיה לנו סיפור, נוצרה לנו מיתולוגיה. ההתמודדות של מגן באותו יום היא אולי רפלקציה של מה שהיינו לפני כן. המאבק, ההתמודדות הקהילתית בתקופת השהות בים המלח, המנהיגות, האמון - הכול תולדה של דברים שהיו שם קודם. אצלנו היה ברור מאוד, גם תוך כדי הפינוי, שאנחנו חוזרים. איך, מתי, האם כולם או לא - אלו דיונים שהתקיימו מאוחר יותר, אבל לא באמת היה סימן שאלה. אקט האמון הראשון נוצר כבר אחרי שבועות אחדים, כשהחקלאים שלנו חזרו לשדות ומפעל הפלסטיק חזר לעבוד וכיתת הכוננות נשארה לגור במגן. זה עשה משהו לחברים. המשכיות החיים הייתה מעשה האמון הראשון שיצרנו, ויש משהו בחזרה למגן שהוא מעין חידוש נדרים. בחסות חידוש נדרים אפשר לבחון הכול מחדש: מה המכנה המשותף בינינו? למה אנחנו כאן?"

ומה גיליתם?

"סביב החזרה למגן עסקנו הרבה בנושא של תחושת ביטחון, וניסינו להבין על מה היא נשענת. זה הרי לא ביטחון אובייקטיבי - חיינו במשך הרבה שנים בתחושת ביטחון גבוהה, כשלמעשה הוא היה בקאנטים. עכשיו היוצרות התהפכו: פיזית יש כאן ביטחון יותר מאי פעם, כי הצבא נמצא בכל מקום, אבל אין תחושת ביטחון כי האמון נסדק. החברים בוחרים מה שנכון להם בכל נקודת זמן ובהתאם לנסיבות האישיות, המשפחתיות והקהילתיות שלהם. אנחנו פה יחד, ומגוון התחושות, הבחירות והרגשות הוא חלק ממי שאנחנו.

"אמרה לי חברה, 'אני יודעת שזה לא המקום הכי בטוח בעולם, אבל כאן יש מי שישמור עליי' - והיא התכוונה לכיתת הכוננות. נוצר כאן נרטיב חדש, שלפיו אנחנו אולי לא יכולים לבטוח באחרים, אבל אנחנו כן יכולים לסמוך על עצמנו. ברגע האמת אנשים מתוכנו קמו ועשו את מה שצריך, ומנעו אצלנו את מה שקרה בכל מקום אחר. והידיעה שכך קרה היא המון עבור החברים".

"יש לנו תודעה פריפריאלית", אומר יעקבי. "אנחנו חיים על הגבולות, מרוחקים ממרכז הארץ, ובחיים היומיומיים שלנו - לא רק בשנה וחצי האחרונות – אין לנו ברירה אלא לדאוג לעצמנו. אנחנו קצת משק אוטרקי, יודעים לספק את הצרכים הבסיסיים של עצמנו".

"במשבר הקיבוצים היינו קיבוץ מסייע", מוסיף דוד כהן. "בזמן שרוב הקיבוצים קיבלו כסף מהמדינה או פריסת חובות מהבנקים, אנחנו תרמנו כסף למערכת. זה נובע מהיכולת של נושאי משרה כאן לנהל את הקיבוץ בצורה אחראית. אם היית נכנסת לפני ארבעים־חמישים שנה לחצר של קיבוץ מצוי, היית רואה שם את כל הטרקטורים הכי חדשים והמכונות החקלאיות שרק יצאו לשוק, כשהקיבוץ עצמו בחובות של עשרות מיליוני שקלים. קיבוץ מגן לא היה כזה. אצלנו מבינים שאם אין כסף, לא קונים. בחצר עומדים רק הכלים שאנחנו צריכים".

קרין צורף משלימה את התמונה: "אין פה קולנוע קרוב, אין מסעדות, אין וולט - אבל ברגע האמת היה מי שרץ לחבוש, היה מי ששכב בשוחה, היה מי שקם ושעט לתוך האש. זו תודעה פריפריאלית, קיבוצניקית, של שומרי הגבולות. והיא הפכה להיות חלק מהדי־אן־איי שלנו. שימי לב שהכוח של הביחד עובר כחוט השני אצל כל מי שדיברת איתו. בכל שנות הקיבוץ וגם דרך הקרב, תקופת הפינוי, תפקוד ההנהגה וכוחות הקהילה כולה. הידיעה שאנחנו לא לבד נותנת כוח ומשמעות. אפילו הפצועים דאגו זה לזה. במלון בים המלח אנשים שמחו לראות זה את זה כאילו לא התראו עשר שנים. ריבים שהוחזקו במשך שנים, הסתיימו בן רגע. אנשים כבר לא זכרו על מה הם רבו, הכול נמחק. מהטפל צמח העיקר, וגם היום חשוב לנו להמשיך לעסוק בעיקר הזה ולברר מה הוא עבורנו.

"אחד הדברים הכי מורכבים בנקודת זמן של טראומה, היא שאנשים מתכנסים בתוך עצמם ומתקשים לראות את האחר. אבל מה שהכי מועיל בטראומה זה לראות אחרים. זה מה שמשקם אותך, מוציא אותך מהפוזיציה האומללה והקורבנית שאת נמצאת בה באותו רגע.

"מדי חודש אנחנו מוציאים לחברים מידע של שיתוף הציבור. יצרנו תרשים עוגה שמתאר איפה כולם בכל רגע נתון: מי נמצא פה, מי במלונות, מי בחו"ל ומי בערים אחרות. למה בחרנו בעוגה ולא בעמודות? כי אנחנו שלם. וגם אם חמישה אחוזים לא נמצאים כאן פיזית כי הם חוששים, אנחנו מקבלים את זה. הם עדיין בתוך התרשים. בעוגה הזאת אי אפשר לשבור את השלם. כולם חלק ממנו, גם מי שקשה לו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il