פוגרום קישינב: הטבח שחולל מפנה בציונות

שיירת יהודים עטויי מעילים כהים, צועדים יחד כגוש אחד. צֶבֶר כהה על רקע פני נוף קפוא. לא ברור כמה הם, נדמה שאין להם התחלה ואין סוף. הם אינם נושאים מזוודות. רכושם לא איתם. רק אחד מהם אוחז ספר תורה עטוף בטלית, ואחר נושא איתו נרתיק תפילין. ילדה אוחזת קומקום ביד, נרעדת. פניהם מיוסרות, גופם שפוף, הם נראים כמתנודדים אל כיוון לא ברור, מותשים. נער אוחז את פניו, כאילו כדי להגן על עצמו ולא לשמוע דבר־מה, זקן מדדה על מקל. בתחתית הציור ארבע אותיות: "גלות".

ציור זה, של הצייר היהודי ממוצא פולני שמואל הירשנברג, נמתח על בד לאורך שני מטרים. הירשבנרג החל לצייר אותו שבועות אחדים לאחר פוגרום קישינב. שנה לאחר מכן הוצג הציור בתערוכה גדולה, ומיד הפך למפורסם בקרב יהודים, ואף נחשב לדימוי חזותי איקוני של סבלות היהודים. הירשנברג הפקיע את ההתבוננות שלו אל מעבר לנדודים שבעקבות פוגרום קישינב, ותיאר התרחשות מתמדת שקשורה לגורל של עם. הציור הוצג במוזיאון היהודי בברלין בשנות השלושים, ואבד לאחר ששלטון הנאצים סגר את המוזיאון.

הציור השפיע, בין השאר, על המשורר מוריס רוזנפלד, שכתב ביידיש את "מארש הגלות" העצוב, אשר בו ביכה את גורלו של העם הניצוד: "עם מקל הליכה בידו, בלי בית ובלי ארץ, בלי מושיע, בלי חבר, בלי מחר, בלי היום, תורתנו טרף, שמֵנו סכנה, שושלתנו צער, דור אחר דור, ללא תקווה וללא מטרה, אפופי אימה ופחד". "לצד הבעת הכאב והזעם על אשר נעשה בפוגרום", כתב ד"ר ניקולא יוזגוף־אורבך, "השיר ביקש לשקף את טראומת הגלות וחרפתה אגב הצגת היהודי כמנודה, דחוי ומשולל זכויות שדינו נדודי נצח, השפלה ורדיפות". כעשור לאחר מכן הפך מחנך מגימנסיה הרצליה, ישראל דושמן, את השיר של רוזנפלד מקינה למארש של תקווה, וכתב על בסיסו את "פה בארץ חמדת אבות", כתגובה עתירת אופטימיות. "ולא עברו שנים רבות וכל הגלות היהודית ובכל העולם שרו 'פה בארץ חמדת אבות'", אמר על כך ד"ר בן יהודה, מנהל הגימנסיה.

אלבום הזוועות

שרשור תגובות זה מדגים היטב את כובד משקלו ועומק השפעתו של פוגרום קישינב, שהיה נקודת מפנה זהותית בהיסטוריה היהודית, ושהלקחים ממנו אולי לא נלמדו עד היום. המאורע האנטישמי האלים התרחש במשך שלושה ימים (כך נוהגים לומר), או במשך יום וחצי (כך מבקש להוכיח ההיסטוריון זיפרשטיין), בכמה סמטאות מצטלבות בעיר נידחת באימפריה הרוסית דאז, ב־19 באפריל 1903. 49 יהודים נרצחו – היום אפשר להוסיף למניין זה בצער את המילה "רק" – מאות נפצעו, אלפי מבנים נהרסו, ספרי תורה נקרעו, והדי הזוועות נשמעו ברחבי העולם. נשיא ארצות־הברית תיאודור רוזוולט אמר שמעולם לא חש אמפתיה גדולה לבני אדם יותר מאשר לקורבנות הפוגרום.

הפוגרום צולם ותועד, וכנראה היה האירוע האנטישמי המצולם הראשון. צילומי ההרס והגופות פורסמו ונדפסו, בין השאר באלבום מחריד לצפייה שמצוי בספרייה הלאומית בירושלים, אשר "נאסף ונסדר על ידי חברי הוועד למען קישינב", והתקבל בבית הספרים הלאומי בשנת 1937, וגם בעיתונות האמריקנית, שאף היא הציגה את הפוגרום כאירוע מכונן, הדגישה אותו ועשתה שימוש ראוותני בתמונה שבה הוצגו כל הגופות, כולל הילדים, מונחות על רצפת בית החולים היהודי. ואולם על אף כל הדימויים החזותיים המצולמים, נדמה שדווקא הציור המאופק יחסית של הירשנברג, מעורר רגש עז יותר מאשר הצילומים ממרחק השנים, בייחוד אחרי הצפת הדימויים האלימים המצולמים שנחשפנו אליהם, לצערנו, בשנתיים ומשהו האחרונות.

ישראלים בוגרי מערכת החינוך המקומית, שלמדו על הפוגרום למבחן הבגרות ועוד לפני כן, בשיעורי הכנה לימי השואה ובמסגרת תוכנית הלימודים שבה מבקשים להציג את המושג "אנטישמיות", רגילים להתייחס לפוגרום קישינב כאירוע ש"ממנו התחיל הכול", כפי שמציין ההיסטוריון האמריקאי סטיבן זיפרשטיין בספר המחקר המרתק שלו, שתורגם לעברית וראה אור במסגרת ספריית אופקים של הוצאת עם עובד.

זיפרשטיין מתמקד בפוגרום קישינב כרגע מכונן שהגדיר מחדש "את קווי המתאר של הגורל היהודי" לפני השואה, ומציין כי בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה, ספרי הלימוד בישראל ציינו שהפוגרום הוא נקודת הפתיחה של המערכה הנאצית נגד היהודים. ההיסטוריון בן־ציון דינור, שהיה שר החינוך בשנות החמישים, הכריז ש"פוגרום קישינב צפה מראש כל היבט אפשרי של השואה". גם עשורים לאחר מכן, ספרי הלימוד מציגים את הפוגרום כנקודת מפנה שאחריה ניתבה התנועה הציונית את פעולותיה, גדלה במספר חבריה, פיתחה יחידות להגנה עצמית, ושוכנעה שטריטוריה יהודית היא עניין הכרחי ודחוף.

תפקידו של היסטוריון אינו רק לאסוף ולהעריך מידע, לבחון השערות, לשאול שאלות בנוגע לאירועים שהתרחשו ולנסות לענות עליהן, אלא גם לחבר את הממצאים – התיעוד הכתוב או הפיזי, הראיות השונות שמתגלות – אל ההווה שמתוכו הוא חוקר. לא רק לפרש את העבר אמור ההיסטוריון, אלא גם לייצר פרשנות לאירועים שעשויים להתרחש בעתיד, כדי למנוע טעויות דומות וכדי לאפשר לקוראים העכשוויים לנקוט אמצעי זהירות או פעולות שתובלנה את ההווה לעתיד טוב יותר. את כל זה עושה זיפרשטיין, פרופסור להיסטוריה מאוניברסיטת סטנפורד וחבר האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, בכישרון רב.

זהו ספרו הראשון של זיפרשטיין, שראה אור בשפה האנגלית לפני כשבע שנים. מאז חיבר זיפרשטיין ספרי מחקר על יהדות רוסיה ואודסה ועל אחד העם, וגם פרסם גילוי דעת על יכולת ההישרדות הרעיונית של החיבור השקרי והמתועב המכונה "הפרוטוקולים של זקני ציון".

כוחה של תעמולה

על אף חומרת הנושא של פוגרום קישינב והטיפול הרציני שהוא מעניק לו, זיפרשטיין יצר מבנה בהיר לקריאה, והוא פונה אל קוראיו תוך יצירת עניין מתמדת, דווקא מכיוון שכל פרט בספר הזה נראה שייך לימינו אנו. כל מה שקרה אז ושם, נושא רלוונטיות מצמררת לכאן ולעכשיו.

הספר נחלק לשישה פרקים, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו. זיפרשטיין פותח בסקירה מעניינת על מקורותיהם של הפוגרומים, החל מהתחקות אחר מקור המילה "פוגרום" בשפה הרוסית, עבור דרך השימוש בה והמטען הכבד שנישא איתה לאורך ההיסטוריה היהודית, וכלה בהקשרים האסוציאטיביים הרגשיים והזהותיים של המילה, ש"נדמה שזיקקה במדויק, יותר מכל מונח אחר... מאות שנים של פגיעוּת יהודית, ויותר מכך – את הבאר חסרת התחתית של האומללוּת היהודית", אולי דווקא משום ש"פוגרומים לעולם אינם קשורים לתקופה, למקום או לרודן מסוימים".

זיפרשטיין סוקר בקפידה את בסרביה דאז, המחוז שבו התרחש הפוגרום, ובודק מי היו תושביו, מה הייתה השכלתם, מה היה מצבם הכלכלי, מה היה תפקידם של היהודים, ובעיקר – אילו סימנים עשויים היו לנבא התפרצות ברוטלית שכזו. קישינב הייתה עיר נידחת, שאפילו רוסים כמעט לא הכירו, אבל "קנתה לעצמה מוניטין מפוקפק – אם מישהו בכלל התייחס לקיומה – של רפיון מוסרי, מקום שבו לכללים המקובלים כמו נימוס חברתי כמעט לא היה מקום".

בתוך המקום הזה הייתה, באופן לא צפוי, נראוּת בולטת ליהודים, שברובם היו פועלים עניים, סוחרי טקסטיל מקומיים או פקידים זוטרים, עגלונים, בעלי מלאכה, דורכי ענבים או קוצרים. האיכרים טענו שהם מנוצלים על ידי היהודים, אבל זיפרשטיין מציין כי "אין ראיות לכך שיהודים ניצלו את תמימותם או את עצלותם של איכרי בסרביה יותר מאחרים". אפילו ראש העירייה טען שבלעדי היהודים מצבה הכלכלי של קישינב יהיה בכי רע. מה שהצית את השנאה, ואחריה את האלימות, נבע מתעמולה שיטתית ואפקטיבית במיוחד שהפיץ במשך חודשים אדם בשם פאבל קרושבאנו, שכתב ופרסם את הגרסה הראשונה של "הפרוטוקולים של זקני ציון".

לקרושבאנו היה עיתון מקומי, שהוא רכש בזול והפך למסמך אנטי־יהודי מוצהר וקולני. ב־1903 פרסם קרושבאנו את הספר המפואר והמאויר שהאשים את היהודים בנצלנות, וטען שהיהודים מתעללים בגויים באופן שיטתי. הספר, שזכה למכתב תשבחות מהצאר ניקולאי השני, תיאר את בסרביה היפה והפורייה, שבשווקיה רוחשים מזימות נגד אזרחים תמימים מצד "דמויות מאיימות כעורבים, כהות, זרות וכחושות, יהודים שפניהם מוצללות חלקית". ואם התיאור הזה נשמע מוכר, הרי זה מכיוון שהיהודים ותומכיהם השתמשו בו כהוכחה לאוזלת היד היהודית לאורך הדורות, בעוד האנטישמים טענו שהאמפתיה כלפי היהודים בעקבות הפוגרום הוכיחה עד כמה מניפולטיביים הם אותם יהודים במשימתם להשיג שליטה עולמית.

זיפרשטיין מנתח את תיעוד הפוגרום ביצירתו של משוררנו הלאומי חיים נחמן ביאליק, ומנגד בדיווחיו של העיתונאי האמריקני מייק דוויט, הממחישים כיצד נתפסו יהודי רוסיה בעיניים מערביות. הוא מבקש לבחון איך ההיסטוריה נכתבת בכל פעם מחדש, איזה יסוד נשמר ומה מיטשטש, ומדוע גם מי שלא יודע בדיוק מה קרה בקישינב, חש שהפיק ממנו לקחים. זהו ספר בעל חשיבות לכל קורא יהודי וישראלי, בתקופה זו בפרט, ובכלל.