ברחוב יחזקאל 35 בירושלים, מול הכניסה לשוק הקטן והצבעוני של שכונת הבוכרים, ניצב מזה כשבעים שנה בניין דו־קומתי נושא כיפה, ובו בית הכנסת "בית מנחם לעולי שושן". בית כנסת צנוע זה, הנאבק בשנים האחרונות על הישרדותו, משמר את סיפורה העדתי והציוני הנשכח של עדת יהודי המדאן, תחילה בפרס ולאחר מכן בירושלים.
הקהילה היהודית בהמדאן – עיר מחוז גדולה במערב איראן, המזוהה בידי רבים עם אחמתא הנזכרת בספר עזרא – מוכרת לפחות מן המאה ה־12, וככל הנראה התקיימה במקום מאות שנים קודם לכן. הנוסע היהודי בנימין מטודלה, שביקר באזור סביב שנת 1170, כתב: "ומאותו ההר עד המדאן מהלך עשרים יום, היא מדי העיר הגדולה, ושם כשלושים אלף מישראל, ושם לפני כנסת אחד קבורים מרדכי ואסתר" (בנימין מטודלה, ספר המסעות, מהדורת נ' אדלר, עמ' כג). על פי גרסאות אחרות, באותה תקופה התגוררו בעיר 50 אלף יהודים.
הכניסה לבית הכנסת "בית מנחם" בירושלים, 1995 | צילום: באדיבות ארכיון התמונות יד יצחק בן צבי
כפי שתיארו נוסעים שונים, תהילתה של העיר בהקשר היהודי היה זיהויה המסורתי (והשגוי, ככל הנראה) עם שושן הבירה, שהביא לכך שמשלב מסוים זוהו בעיר גם קברי מרדכי ואסתר. אלה צוינו במערת קבורה, שבשלב מסוים נבנה מעליה ציון קבר בולט במיוחד שגובהו כ־16 מטרים. בתוך מתחם הקבר סומנו שתי מצבות נפרדות, וכן צוין במקום פתח של מערה, שעל פי המסורת היהודית המקומית הובילה מהמדאן לירושלים. שלא במפתיע, כמו היהודים שהתפללו במקום מעת לעת – ושציינו בו באופן מיוחד את חג הפורים, כמובן – גם מוסלמים בני העיר התייחסו למקום בחרדת קודש, ואולי משום כך הוא השתמר בצורתו, במידה זו או אחרת, עד ימינו אנו. זיהוי מקום קבורתם של מדרכי ואסתר בהמדאן, יש לציין, נוצר במקביל לזיהוי נוסף לקברה של אסתר, ליד הכפר הגלילי ברעם, שאף עליו דווח במקורות שונים כבר בימי הביניים.
הכי מעניין
מר שושני, הגרסה הפרסית
כמו קהילות נוספות בפרס, גם בהמדאן התמודדה הקהילה היהודית בעת החדשה עם לחצים שהופעלו על בני הקהילה להמיר את דתם מכיוונים שונים – מצד המיסיון הנוצרי, ההנהגה המוסלמית המקומית, ואנשי הדת הבהאית. עם זאת, גם בשלהי המאה ה־19 התגוררו בהמדאן כמה אלפי יהודים, ובשנת 1900 אף הוקם בעיר בית ספר של חברת אליאנס (כי"ח), שבשיאו למדו בו קרוב ל־500 תלמידים. אחד ממנהיגיה הבולטים ביותר של הקהילה, שאף שימש כמה שנים כמורה ומנהל בבית הספר המקומי - היה הרב מנחם (בן) שמואל הלוי (1940-1894), שפעל במרחב החינוכי, התורני והלאומי גם יחד, ונאבק רבות נגד המרת הדת בהמדאן ובערים נוספות.
כחלק מפעילותו הציונית ייסד הרב הלוי בעיר את אגודת "מעורר ישנים", כמו גם סניפים מקומיים של ההסתדרות הציונית, קרן היסוד וקק"ל. בשנת 1923, בין השאר בעקבות הצהרת בלפור וראשית השלטון המנדטורי בארץ, החליט הרב לעלות ארצה עם בני משפחתו ועם משפחות נוספות. בני הקבוצה יצאו מפרס להודו, התיישבו בירושלים וביססו בה בהדרגה את מוסדותיהם ואת עדתם.
עם בואם ארצה התיישבו רבים מעולי המדאן בשכונת הבוכרים שבצפון ירושלים. במחצית הראשונה של המאה העשרים התגוררו בשכונה זו בעיקר בני העדה הבוכרית האמידה, שייסדו אותה בשנת 1892, אך גם יוצאי הקהילות השכנות לבוכרה. כך נוסדו בשכונה ובסביבתה מספר רב מאוד של בתי כנסת, בהם בית הכנסת "ישועה ורחמים" ליוצאי אפגניסטן, בית הכנסת ליוצאי העיר יזד, וכמה בתי כנסת של בני העדה המשהדית. באחד מבתי הכנסת המשהדיים פעלו גם יוצאי המדאן בעשרות השנים הבאות.
בית הכנסת חאג' אדוניהו הכהן – הפעיל עד היום במקומו המקורי – נוסד בשנת 1901 בידי אדוניהו כהן־אהרונוף, שכרבים מבני משהד נאלץ במהלך המאה ה־19 להתאסלם למראית עין, ואף לערוך בעצמו מסע למכה ומדינה, שבעקבותיו הוענק לו כינויו המוסלמי. הקשרים שנרקמו עוד בפרס בין הרב מנחם הלוי מהמדאן ובין בני משהד, סביב המאבק המשותף בהתאסלמות הכפויה ובהמרת הדת, היו כנראה הבסיס לפעילותם של בני העדה ההמדאנית דווקא בבית כנסת זה, שמייסדיו התפללו עימם או בבית הכנסת "חאג' יחזקאל" הסמוך. שלושים שנה מאוחר יותר ייסדו בני המדאן את בית הכנסת העצמאי של בני עדתם, שנבנה אף הוא על מגרש סמוך של אחת המשפחות המשהדיות בשכונה.
עם עלייתם השתלבו עולי המדאן בטבעיות במוסדות המקומיים של כלל יוצאי איראן, שהרב הלוי אף הועמד בהמשך בראש אחדים מהם. כן השתתפו בייסוד ובהפעלת תלמוד תורה לבני העדה וכלל יוצאי איראן, שפעל אף הוא באותה שכונה. אלא שבד בבד פעלו העולים גם לשימור לכידותם הקהילתית העצמאית, מנהגיהם ומסורותיהם. כך הוקם עד מהרה בירושלים "ארגון בני שושן", וכך החליטו כמה מן העולים אף לאמץ בצוותא את שם המשפחה "שושני", כאמצעי להנצחת שמה העברי של העיר שממנה עלו. זהות קהילתית ייחודית זו הובילה לימים להקמת בית הכנסת היחיד של בני העדה בארץ ישראל.
"כח פעיל ושמח"
כפי שעשה בהמדאן, גם בירושלים פעל הרב מנחם שמואל הלוי במסגרות חינוכיות, ארגוניות וקהילתיות שונות, תוך שהוא מתחבב במהרה על העילית הרבנית והפוליטית בעיר וזוכה להערכה רבה. באופן שבאותן שנים כלל לא היה מובן מאליו עבור מנהיג יהודי מזרחי, הוא השתלב בשורה ארוכה של מוסדות לאומיים ועדתיים מובילים, בהם הוועד הארצי של קרן היסוד; אספת הנבחרים; ועד העדה הספרדית; בית משפט השלום העברי; הסתדרות חלוצי המזרח, ואפילו גדוד מגיני השפה. כן שימש פעמים אחדות כשד"ר מטעם קרן היסוד ותנועת המזרחי, כשבמסעותיו הוא מבקר בעיקר בארצות המזרח הרחוק. בשלב מסוים החליט לרכוש קרקעות לבנייה עתידית ממזרח לירושלים, "מימין לדרך ירושלים־יריחו".
גם את עבודתו הספרותית הענפה המשיך הרב הלוי בירושלים, תוך שהוא ממשיך ועוסק ביצירת סדרה ארוכה של חיבורים תורניים, מחקריים וספרותיים גם יחד. בין אלה היו תרגום לפרסית של הספר "חובות הלבבות"; ספרון מחקרי על קבר מרדכי ואסתר בהמדאן; ספרי שירה ופיוט אישיים מפרי עטו; וסדרת כתבי יד נוספים שלא עלה בידו להוציאם בחייו.
יהודיה איראנית מתפללת על קבר אסתר המלכה בהמדאן, איראן. | צילום: שאטרסטוק
בשנת 1940, זמן לא רב לאחר שובו משליחות נוספת להודו – שבמהלכה נטען כי נפגש אפילו עם מהטמה גנדי – נפל למשכב, וימים אחדים לאחר מכן נפטר לבית עולמו. בהלווייתו, שיצאה מביתו ועברה דרך בית הכנסת המשהדי להר הזיתים, השתתפו מאות אנשים, בהם רבנים ואישי ציבור מן המוסדות הלאומיים. הספדיהם אף נדפסו למחרת בעיתונות המקומית. אחד מהם היה הרב מאיר בר־אילן, ממנהיגי המזרחי, שהדגיש את פעילותו של הלוי להפצת הציונות בקהילות המזרח שבהן ביקר:
נוסף על כולם דואבים גבאי המזרחי בעיר הקודש ובארץ הקדושה, שנעדר בהם כוח פעיל ושמח בעבודה לטובת היחידים ולשם הציבור. גם כשנתבקש לבקר את ארץ הודו מטעם המזרחי לא היסס, ובהיותו שם עשה נפשות רבות לרעיון הציוני והמזרחי ("לוויית הרב מנחם שמואל הלוי", הצפה, 30 בינואר 1940, עמ' 4).
עם פטירתו של הרב הלוי הפך אחיו, הרב יעקב שמואל הלוי, למנהיגה הארגוני והתורני של הקהילה הקטנה. כמו אחיו הבכור, אף הוא היה פעיל ציבורי וציוני בולט כבר בהמדאן, תוך שהוא מנצל את שליטתו בשפות שונות כדי להתקרב לחוגי השלטון הפרסיים, ובהמשך הבריטיים. בירושלים השתלב בפעילות פוליטית־ציונית מגוונת, ולאחר הקמת המדינה היה לאחד מפעיליה הבולטים של המפד"ל בעיר.
כחלק מפעילותו של הרב יעקב הלוי לשימור לכידותם העדתית של בני המדאן (שרק מעטים מהם נשארו באיראן לאחר הקמת מדינת ישראל), החליט בצוותא עם בני עדתו, ובראשם אחיינו שמעון בן משיח, לייסד עבורם לראשונה בית כנסת עדתי־קהילתי נפרד, שאף ינציח את זכר אחיו. טקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת נערך בל"ג בעומר תשי"ח. השכונה לבשה חג לכבודו, והרחובות הסמוכים עוטרו בכרזות מאירות עיניים. השתתפותם של שני הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, ושורה ארוכה של אישי ציבור ורבנים נוספים מכל רחבי העיר, העידה על ההערכה הרבה ששני האחים זכו לה, ולמקום הייחודי של בני העדה בשכונה ובעיר כולה.
בית הכנסת, הניצב עד היום על מקומו, הוקם כמבנה רבוע הנושא על גגו כיפה גדולה. בחזיתו הוצב שלט ועליו שמו ושיוכו העדתי: "בית מנחם עולי שושן בירושלים". הבנייה ארכה מספר שנים, ושנים אחדות לאחר סיומה ערכו בני העדה טקס נוסף, לציון עשרים שנה לפטירת מנהיגם הראשון, וחשיפת לוח הזיכרון הנושא את שמו: "יד ושם לזכרון עולם, יעמוד לוח זה לזכר נשיא עדתנו המחנך ומורה הדור הרב מנחם ש. הלוי זצ"ל... לוח זה הוצב ונחנך במעמד ראשי עם". לרגל הטקס הוזמן צלם מקצועי, שתיעד את המקום בסדרת תצלומים צבעוניים ונדירים למדי באותן שנים.
הצעירים עזבו
בשנים שחלפו מאז חנוכתו עבר בית הכנסת תהליכים דומים לאלו שהתחוללו בבתי כנסת רבים נוספים במרכז ירושלים. במשך תקופה ארוכה עדיין שימש "בית מנחם" כמרכז המובהק של בני העדה ההמדאנית בעיר, ואולם בשנת 1963 נפטר במפתיע שמעון בן משיח, ממייסדי בית הכנסת וחבר הנהלת העדה הספרדית בירושלים, וחמש שנים אחר כך נפטר גם הרב יעקב שמואל הלוי, מנהיגה הרוחני של העדה.
בעשרות השנים הבאות הידלדל בהדרגה הגרעין הקהילתי שפעל בבית הכנסת והחזיק אותו, עם פטירתם של בני הדור הראשון ומעברם של מרבית הצעירים לשכונות אחרות בעיר ומחוצה לה. מספר המתפללים במקום ירד מאוד, ובית הכנסת הלך והתרוקן מיושביו. בעשרים השנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות לשקם את בית הכנסת, מבחינה פיזית וקהילתית גם יחד, בין השאר הודות למאמציו של איש החינוך שלמה בן־אליהו, יליד ירושלים ובן העדה שפעל רבות לחידוש הפעילות הרציפה בבית הכנסת. עם זאת, התנאים הסובבים וקשיים מנהליים שונים הקשו על הדבר, ובית הכנסת התמלא בעיקר באזכרות או באירועים משפחתיים של צאצאי העדה ומייסדיו. בחג הפורים, עם זאת, המשיך בית הכנסת להתמלא באווירה מיוחדת גם בראשית המאה ה־21:
"מדי פורים מתקבצים לבית הכנסת אחרוני עולי המדאן, ובעיקר הדור השני והשלישי, הילדים והנכדים שכבר נולדו בארץ. בית הכנסת לובש חג, ואנחנו קוראים את המגילה בנוסח המקורי והמיוחד של בית אבא. אנחנו מתחברים לסיפור המגילה ולסיפור שלנו, ומרגישים שאנחנו הסמל של אותה מורשת" (י' פריי, "בין סמטאות ירושלמיות: עולי שושן מתגבשים ומעלים זיכרונות", אתר כל הזמן, 8 במרץ 2017).
כיום, למרבה הצער, לא מתקיימת בבית הכנסת פעילות רציפה, גם בשל בעיות מבניות הדורשות טיפול, נוכח קרבתו של הבניין לקו המתוכנן של הרכבת הקלה ברחוב יחזקאל. כך הולך ונעלם מן התודעה סיפורה של קהילה ייחודית, שהדגישה במשך דורות את זהותה הפרסית־יהודית הייחודית.
ד"ר ראובן גפני הוא מרצה בכיר וראש התוכנית לתואר שני במחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת כנרת