אביחי הגיע מטבריה. הוא החליף אוטובוס באוטובוס אחר ועוד אחד, כדי לבוא מהעיר בשפת הכנרת אל אולם ריימן מערב במתחם כפר המכביה. ב־15:24, יום ראשון, הוא עומד ליד עגלת קפה סמוכה לבניין, מתחבט אם מאפה התרד שווה את המחיר הנקוב, מחכה בסבלנות לשעה היעודה. ארבע. אז תיפתח השבעה של משפחת ביבס לניחום המונים. למה הוא נסע את כל הדרך הזו? "כי להלוויה לא הצלחתי להגיע". למה רצה לבוא להלוויה? "למה לא?", הוא משיב בקול רם. "איך אפשר שלא", מוסיף בשקט.
גם המוני המנחמים האחרים שבאים אל הביבסים מקפידים על לוח הזמנים. כמה דקות לפני השעה היעודה אין כמעט איש במתחם השבעה. רק בני משפחה ספורים יושבים על ריהוט הגן בחוץ. אבל בארבע ועשרה כבר משתרך תור ארוך מול שלט הפלסטיק המוארך, הגדול, שנתלה על הקיר החיצוני. מזכיר באותיות כתומות למשפחת ביבס וסילברמן ש"הלב כואב ואוהב" איתן.
נחמה מירושלים לא מכחישה שבחרה במיוחד בשמלה כתומה לכבוד ההגעה לנחם. "ברגע האחרון לפני שיצאתי מהבית אמרתי לעצמי: מי לובש צבע אחר. אמרתי כאן לדנה שידעו שכל מי שמגיע לנחם זה כי הם באמת נכנסו לו ללב. יש לי בבית שבעה ילדים והרבה עבודה, אני לא מחפשת הרפתקאות. אבל היה לי צורך גדול לעצור רגע את הכול, ולהגיע הנה".
דנה סיטון־סילברמן היא אחותה של שירי. היא איבדה את שני הוריה, יוסי ומרגיט, את אחותה היחידה ואת שני אחייניה הפעוטים, שנרצחו כולם בידי מחבלי חמאס שחדרו בהמוניהם בצהלה שטנית לקיבוץ ניר־עוז. "אני מבטיחה לך, כמו שהבטחתי לאבא ואמא, שהמפלצות מעבר לגדר לא יצליחו במשימה", אמרה באומץ מפעים בהלוויית אחותה ואחייניה בשבוע שעבר. "הם לא יכניעו אותנו, הם לא ישברו אותנו. להפך, המשימה שלהם נכשלה כי התאחדנו, כי התחזקנו, כי נהיינו בלתי מנוצחים. הם הפסידו".
מאחורי האבלים מוקרנים סרטונים: דייסת ירקות מוגשת בכפית לפיו של כפיר, אריאל משחק בחוץ, שירי כלה יפהפייה. על תיעוד האימה ויתרו כאן. השלכותיו המחרידות עוד מפעמות פה בעוז
עם ירדן ועוד בני משפחה, היא יושבת עכשיו על שורת הכיסאות עמוק בתוך האולם, ומקבלת את הבאים. כדי להגיע אליהם לרגע, המונים רבים עומדים בתור ארוך בחוץ, במעין נחש אנושי שבשלב מסוים מתחיל להתעקל אל עבר צד הבניין מרוב משתתפים. עשרות מנחמים שהופכים למאות, אולי אפילו יותר. והם עומדים בשקט, מתקדמים לאט בתור, ניצבים בסבלנות ממושמעת שמתברר כי לפרקים בהחלט קיימת בנו, למרות שאנחנו אוהבים כל כך לרטון שלא.
מאבטח מאשר בכל פעם כניסה של עוד כמה מנחמים, שמתקדמים מהחבל, שנמתח בכניסה לרחבה בפתח הבניין, אל עבר הדלת. שם, בחדר הכניסה, מונחים על הרצפה דליי פלסטיק מלאים בפרחי צבעוני כתומים. על כני עץ מוצבים לוחות מודפסים גדולים עם קולאז'ים, מקבצי תמונות מודפסות, מחייכות, של האם שירי ושני בניה כתומי השיער, אריאל וכפיר.
על השולחן הסמוך לתמונות מונחים נרות נשמה רבים, דולקים או עדיין מחכים להידלק, מסודרים בצורת שלושה לבבות שבוערים זה לצד זה. במחברות גדולות על השולחן הסמוך מוזמנים הבאים לכתוב כמה מילים. הרבה אהבה ודמעות וכאב יש שם בתוך המשפטים בכתב יד. וסליחה. אינסוף סליחה. צורך עמוק של עם ישראל שלא פשע להתנצל על שדווקא להם, לביבסים, קרה מה שקרה. מה שהיה לכאורה יכול לקרות לכולנו.
משם, ממשיכים הבאים בצעדים איטיים אל תוך האולם פנימה, עומדים בעוד תור סבלני כדי להגיע אל שורת האבלים. להנהן בהשתתפות, לאחוז קצרות ביד של ירדן, ניצול השבי, אולי אפילו לחבק. הוא מצידו נושא מבט עצוב, אומר שוב ושוב תודה שקטה, מגיש שוב ושוב את היד ללחיצה.
רבים מהעוברים מולו מניחים את היד כנגד הלב במין מחווה ספונטנית, שמנסה להביע עד כמה הלב הקולקטיבי של כולנו מרוסק עם ליבו שלו. עד כמה הם רוצים ליטול מעל ליבו הכבד, אם רק היה אפשר, איזה חלקיק מעומס האבל והאובדן.
על מסך גדול מאחורי האבלים מוקרנים קטעי סרטונים משפחתיים מוכרים. דייסת ירקות תינוקית מוגשת בכפית לפיו של כפיר, אריאל משחק בחוץ, שירי כלה יפהפייה ומאושרת. הרגעים המתוקים, החיים, של משפחת הקיבוצניקים הצעירה שהייתה ואיננה. על תיעוד האימה ויתרו כאן. אין בו צורך. למעלה משנה לאחר היום השחור ההוא, השלכותיו המחרידות עוד מפעמות פה בעוז. עוד רחוקות מלהסתיים. יום שבאולם הזה אבלים על אחת המהלומות הכי כואבות שהצליחו אויבינו להנחיל לנו בו.
כל מה שקרה
עמית הגיעה מקרוב, היא "כאן מהאזור". כשהיא יוצאת החוצה בתום הניחום, הדמעות מתחילות להתגלגל מתוך עיניה, זולגות במורד הלחיים. "אני חושבת שזה מחייב את כולנו להגיע לפה. לתמוך. להראות לו את האהבה. אי אפשר היה להגיד סליחה באותו רגע בו עמדתי מולו, אז רק לומר שאנחנו אוהבים ושאנחנו איתו יחד. אתה מחזיק את עצמך שם לא לבכות, וכשאתה יוצא אתה מתפרק". החברה שאיתה אומרת שהן מגיעות בכל שבוע לכיכר החטופים.
משאל שקט בקרב כמה מהממתינים בתור מעלה שיש כאן מפוקדי הכיכר, אך יש רבים שלא. ובאמת נמצאים כאן כולם. גלויי ראש וחובשי כיפה. מבוגרים וצעירים. בכיסאות גלגלים או עם עגלות ילדים. נשענים על מקל הליכה או נושאים נשק. מדברים ביניהם בשקט עברית או אנגלית או ספרדית עם ר' מתגלגלת. עם דגלי ישראל או עם שי קטן – כמו זוג כסוף שיער מקיבוץ ברעם, שהגיעו עם ארגזי תפוחי עץ טריים – או בידיים ריקות. כולם עומדים בתור. נסעו לכאן שעות ועומדים פה שעות, בשביל רגע אחד של השתתפות בצער. שבעה שנראה שהמנחמים המגיעים אליה זקוקים לה יותר מבני המשפחה האבלים.
"פשוט, אנחנו מרגישים שאנחנו כבר מכירים אותם", אומרת מרים מרמת־גן. היא מתאמנת בקאנטרי הסמוך, וכשראתה את ההמונים הצטרפה ספונטנית לתור המנחמים. "הוא כל כך רזה, ירדן. כמו ללחוץ יד שהיא עור ועצמות. זה נורא", היא מוסיפה לאחר צאתה.
חלק מהפנים הממתינות בתור מוכרות. כמו ח"כ מאיר כהן, שאומר שמי שנמצא כאן הוא "עם ישראל הטוב. זה שבסופו של דבר כולנו שייכים אליו בלי כל הוויכוחים והפלגנות. רואים פה את הפנים הטובות, הרחמניות, שכל כך מאפיינות את העם היהודי. אני מתרגש להיות כאן". אחר כך הוא מוסיף: "וגם לשמוע מאנשים שמחר בבוקר, כשהאבל יסתיים, הם חוזרים לכנסת ולמאבק. כל הכבוד".
לורן מסיינט־פיטרסברג בפלורידה, מתנדבת ומגייסת מתנדבים ב"לִבְנוֹת": "הרבה אנשים הבינו כמה חשובה ישראל, כי בהרף עין היא הייתה יכולה להיעלם. זאת הפעם הראשונה בדור שלנו שתחושת הנחיצות הזאת של ישראל הייתה ממשית כל כך"
האיפוק של שמירת הדמעות עד ליציאה משותף גם הוא לרבים. השר לשעבר אפי איתם יוצא בעיניים לחות. גם העיניים של אילון לוי מלאות דמעות, מתחת לגבות שהרמתן הפכה לסמל, חלק בלתי נפרד מהניסיון הישראלי להסביר את המאבק הקיומי כאן לתקשורת זרה נטולת הבנה. הוא אומר שבא רק כי רצה לומר לירדן עד כמה הוא מעריך את הכוחות המפעימים שלו. "זה מזעזע", הוא מוסיף. "כל כך מזעזע מה שעשו לנו".
תפילת מנחה מתארגנת בחוץ. מול ממתינים שמתלבטים לרגע אם לעזוב את מקומם בתור כדי להצטרף, מי שמנסה לכנס את המניין אומר בטון מפציר שגם לתפילה יש כוח לנחם. ובינתיים החושך הולך ויורד. שומר משגיח שהתור האנושי הארוך לא יגלוש מהמדרכה לכביש. ביציאה מהחניה של כפר המכבייה משתרך כבר טור מכוניות סבלני, שנע לאט־לאט בדרך הביתה.
בקצה השמיים
במרחק מאות קילומטרים מהשבעה הכתומה ברמת־גן, בשעת צהריים, אוטובוסים החזירו את הילדים מבית הספר לקיבוץ דן לראשונה מזה שנה. מזג האוויר פה היום מושלם, מתגרה במטיילים המבוששים לשוב בהמוניהם. הירוק בשדות זוהר, מטעי השקדיות זורחים בוורוד, השמיים תכולים וצלולים, ונחל דן מפכה בשלווה צפונית נשכחת. בדרך הנה, שלטים שתלויים כמעט על כל עמוד לצד הכביש בקרית־שמונה, מכריזים שהלב חוזר הביתה.
מיכל לאופר מחייכת כשהיא מנסה למנות את כל המקומות שהתגוררה בהם עם משפחתה מאז שעזבו את הבית בדן לפני יותר משנה. הם היו בטבעון, במלון בחיפה, במרום־גולן, בהושעיה. שבועות עברו בין בתי חברים ובני משפחה. מחוץ לביתם בקיבוץ, ערימות חפצים שנאספו מפה בביקורים חפוזים במהלך השנה עדיין ממתינים לשיפוץ שיסתיים, כדי שיוכלו להסתדר מחדש במקומם. שני חתולי המשפחה, שנשארו כאן במהלך כל התקופה, מביטים בחשדנות על הדיירים החדשים־ותיקים שמנסים להרגיש שוב בבית.
ישי לוי, אמירים, מנהל פרויקטים ב"לִבְנוֹת": "החיבור של העובדים, המתנדבים והלב עושה את העבודה. אנחנו כבר חודש וחצי בדפנה. התחלנו בעבודות צבע בגן אחד, ואז ביקשו מאיתנו לשפץ גם את הגן הזה, וגם את זה"
מעל הקיבוץ מתנשאת פסגתו הלבנה של החרמון. היא נשקפת גם מקיבוץ דפנה הסמוך. לשם אנחנו נוסעות כדי לפגוש קבוצת מתנדבות שעמלה על שיפוץ גני הילדים, במסגרת עמותת "לִבְנוֹת ולהיבנות" הוותיקה שלאופר עובדת בה. מילואימניקים בשער עוד שואלים את הנכנסים לסיבת בואם, לא רחוק מעמדת בטון מבוצרת. בתוך הקיבוץ, שלט צהוב עדיין מבקש מהתושבים לעדכן את החמ"ל המקומי בכל כניסה או יציאה מהיישוב.
חבורת נשים אמריקניות, צעירות יותר או פחות, עמלות כאן בדפנה על צביעת גן ילדים ועל פינוי פסולת בניין ממנו אל המכולה הסמוכה. "מטרת העמותה שלנו היא לחבר צעירים מהעולם, בעיקר מארצות הברית, לעם ישראל ולארץ ישראל", אומרת לאופר. בפועל, חצי יום הן עוברות בידיים. בונות. בחצי השני הן מסיירות ולומדות. הכול במטרה ליצור חיבור עמוק, תחושת שייכות, למקום ולעם.
לורן מסיינט־פיטרסברג בפלורידה, בת שלושים, גילתה את "לִבְנוֹת ולהיבנות" ב־2017, כשחיפשה בגוגל אפשרויות להארכת הביקור שלה בישראל לאחר "תגלית". "באתי, וזה שינה את החיים שלי". על כל אחד מקרסוליה יש קעקוע קטן של סביבון. "כך רואים את כל האותיות שלו", היא צוחקת אל מול ההשתאות שלי.
היום היא כבר לא רק מתנדבת בעצמה ב"לִבְנוֹת", אלא גם מגייסת מתנדבים נוספים בארה"ב לביקורים במסגרת העמותה. זאת הפעם השלישית שהיא בארץ מאז 7 באוקטובר. כשהיא נשאלת מה השתנה מאז, היא מניחה רגע את מברשת הצבע. "מאז 7 באוקטובר, אני מרגישה שהרבה אנשים בסביבתי מעורבים יותר, ומעריכים יותר את היהדות שלהם מתוך הבנה כמה מהר היא יכולה להילקח מהם", היא אומרת. "הרבה אנשים הבינו כמה חשובה ישראל, כי בהרף עין היא הייתה יכולה להיעלם. זאת הפעם הראשונה בדור שלנו שתחושת הנחיצות הזאת של ישראל הייתה ממשית כל כך.
"גם יש עכשיו הרבה אנטישמיות בארה"ב, והיא הכריחה אנשים להחליט אם הם רוצים להיות יהודי מהסוג הגלוי או הנחבא. רבים שהיו 'יהודים גלויים', אבל פסיביים בנוגע לזה, החליטו מאז לקחת את השייכות היהודית שלהם קדימה. כלומר, הם מגיעים היום לאירועים יהודיים, ולא מתביישים לעמוד ולצעוק 'עם ישראל חי'. הם מבינים היום שצריך לנקוט עמדה. אני אומרת לא מעט לאנשים בסביבתי, שאם הם חשים פחד בגלל היהדות שלהם – זאת בדיוק העת ללמוד לאהוב אותה יותר מאשר השנאה שהם חווים בגללה".
כשאני שואלת אם המתנדבים שהיא מגייסת למדו בחינוך יהודי, וגדלו עם קשר לעם ולארץ, היא מפנה אותי לאמבר. היא מניו־יורק, בת 27, שפית במקצועה. "זה רק אומר שאני טובה עם הידיים", היא צוחקת בעודה מערבבת דלי צבע. "למדתי בבית ספר כללי ובהמשך ביהודי. בביקור הנוכחי בארץ הייתי אמורה להישאר שבועיים ואני כאן כבר כמעט חודשיים. תחושת השייכות פה עמוקה יותר מכל מה שאני מרגישה במקום אחר. אני חושבת גם על עלייה".
מה ההורים שלך אומרים?
"אבא שלי דואג. הוא לא רוצה שאצא בכלל מתל־אביב. אמא שלי מבינה. אני מרגישה שמה שקרה ב־7 באוקטובר חיבר חלקים נרחבים מהקהילה היהודית למי שהיא". העבודה כאן משמעותית לה: "לפניי שבועיים היו שישה ילדים בגן הזה, היום כבר באו 15. אנחנו רואים שאנשים חוזרים הביתה, ותפקידנו לעזור להם".
בתום העבודה הן יוצאות לסיור. איש ביטחון מקומי מצביע לעבר אל־ח'יאם, הכפר הלבנוני על ההר למעלה, המשקיף ישירות על דן ודפנה. הוא מסביר שכמעט בכל בית שני שם נמצאו אמצעי לחימה שאיימו על יישובי הצפון. ההרס הצה"לי לבתיו של הכפר החורש רע ניכר, כשמתבוננים היטב.
ישי לוי מאמירים הוא מנהל פרויקטים ב"לִבְנוֹת". "העמותה יושבת בצפת. כשהתחילה המלחמה, עזרנו שם בשיפוץ מקלטים. בתוך חודש השמשנו 120 מקלטים. המודל שלנו הוא בניית צוותים מקצועיים שהמתנדבים שלנו מצטרפים אליהם. אף אחד לא רוצה שרק מתנדבים ישפצו לו, ואנחנו רוצים לעשות עבודה טובה. אנחנו עמותה ללא מטרות רווח. לא מרוויחים מהעבודה.
"בדצמבר 2023 התחלנו לעבוד גם בעוטף עזה. התקשרו אז לאהרן בוצר, מייסד העמותה, שאלו אם יכולים לבוא לעזור. שיפצנו שם בתחילה מבני חינוך שנזקקו לתיקון לאחר שחיילים שהו בהם. המשכנו לשיקום בתים שנפגעו מרקטות או ממה שהתחולל ב־7 באוקטובר. ראינו גם מראות קשים. הגענו ל־250 בתים בעוטף. העמותה השקיעה שם חצי מיליון דולר. אנחנו עובדים בעבודה עברית בלבד, וזה יקר. מאז 7 באוקטובר מאות מתנדבים מחו"ל הגיעו לסייע. בעוטף עבדנו גם כשהיו עדיין הרבה אזעקות. אף אחד לא חתך באמצע".
במהלך העבודה, הוא אומר, נוצר חיבור עם הקהילות המקומיות. כמו כאן עכשיו, עם הגננת מהגן הסמוך, שמנסה לרענן את זיכרונם של הילדים לגבי הקיבוץ שעזבו לפני שנה. "החיבור של העובדים, המתנדבים והלב עושה את העבודה", אומר לוי. "אנחנו כבר חודש וחצי בדפנה. התחלנו בעבודות צבע בגן אחד, ואז ביקשו מאיתנו לשפץ גם את הגן הזה, וגם את זה".
מורג בן־סימון מחולתה הוא אחד העובדים המקצועיים שמשפצים מטעם העמותה, לצד המתנדבים. הוא בן ארבעים, נשוי ואב לשלושה. איש חינוך במקצועו, מורה לחינוך מיוחד, מדריך מסעות טיפוליים לבני נוער במדבר – "ובנוסף מפרנס את משפחתי וילדיי וזוכה בבניין ארץ ישראל. כמוני כמוהם, כשאני רואה את הילדים כאן חוזרים ומתרגשים". משפחתו שלו חזרה לאחרונה משהות של כמה חודשים בחו"ל: במילים קצרות הוא מספר שבתור מי שנושא פוסט־טראומה מהצבא, השהייה כאן בעת המלחמה הייתה קצת יותר משהיה יכול לשאת. כשהוא נשאל למה שווה לו כאיש מקצוע לעבוד במסגרת העמותה שמן הסתם משלמת קצת פחות, הוא אומר שהתשובה טמונה בחומר האנושי. "זוכים לעבוד עם חבר'ה נהדרים, כולם חברים ושותפים. אני עושה גם פרויקטים לבד אבל הרבה יותר נעים לעבוד ביחד. שווה אפילו להרוויח קצת פחות".
חזרת עכשיו הביתה לחולתה בביטחון?
הוא נושם עמוק. "זו שאלה מורכבת. כל משפחה עם המורכבות שלה והמסגרות שלה. אנחנו חרדים, זאת האמת. אני מאוד מקווה שלא תתחדש המלחמה".
לוי מתחבר לקושי: "הילדים שלי לומדים במירון. במשך חודשים ארוכים, כשהם היו יוצאים ליישוב המופגז, אשתי הייתה עומדת בחלון ובוכה, מחשש שהם אולי לא יחזרו. יש כאן, בצפון, התרגשות של התחדשות, אבל האמת היא שזה דק מאוד. מתחת לזה יש עדיין חשש עמוק".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
