שלוש פעמים הושחת שלט הזיכרון ברחוב מלאכי 14 בשכונת גאולה בירושלים. "ציונות = עמלק", נכתב עליו בפעם האחרונה. פעם אחר פעם חרדים קיצונים השחיתו את השלט שהכריז שבבית התגוררה "משפחת דוסט, דבורה ועזריה. בדירתה התנהלו שידורי הרדיו החשאי של אצ"ל, קול ציון הלוחמת, וכן התקיימו פגישות של הפיקוד הבכיר. הדירה שימשה מקום מקלט לפצועי אצ"ל בירושלים".
אבל ייתכן ש"מעז יצא מתוק", אומרת נכדתה אורית בן־צבי מגבעתיים – בתה של שושנה סנדלר, בכורתה של דבורה. הרי אלמלא הושחת השלט ליד ביתה של דבורה דוסט, חברת אצ"ל, אולי היא לא הייתה זוכה לחנוכת כיכר על שמה לפני כמה שבועות סמוך לגן החיות התנ"כי במלחה. "ממש התביישתי כשראיתי את השלט המושחת", נזכרת בן־צבי (53), מורה למוזיקה. "בפעם השלישית שזה קרה אמרתי לעצמי: זהו. אני לא מוכנה יותר. פניתי לעירייה ואמרתי: אני לא רוצה שתטפלו בשלט הזה. תשאירו אותו ככה ואני אפעל כדי להשיג משהו אחר".
במקרה או שלא, נפלו תלונותיה על אוזן קשבת והגיעו לשולחנו של יהונתן יוסף, חבר מועצת העיר ירושלים ויושב ראש ועדת ההנצחה, שהוא גם נכדו של הרב עובדיה יוסף. "אמרתי לאורית שאני רוצה שתבוא איתי לוועדה", מספר לנו יוסף. "אני אדאג לכנס אותה, ואני רוצה שהיא תספר שם את הסיפור של סבתא שלה וננסה למצוא פתרון". בן־צבי הגיעה בליווי שלמה גולדהור, איש אצ"ל ירושלמי, והוא גולל בפני הוועדה את סיפורה של המחתרת בירושלים, ותיאר את מקומה של דבורה במערכה. לפתע שאל אותו יוסף: מי היה המפקד שלך?
"הוא אמר לי: אני לא זוכר את השם שלו", נזכר יוסף. "אני רק יודע את הכינוי המחתרתי שלו: 'סוכריה קטנה'. אמרתי לו, יכול להיות שקראו לו נעים עובדיה? והוא אמר לי שכן. אמרתי לו: נעים עובדיה הוא אח של סבא שלי. הוא כונה סוכריה גדולה, ואחיו הקטן כונה סוכריה קטנה. לרב עובדיה היו ארבעה אחים – נעים, אהרון, אברהם ואליהו – וארבעתם לחמו באצ"ל. הוא היה היחיד שלא נלחם, כי הוא בחר לשבת וללמוד תורה כדי שהם יצליחו.
"אורית בן־צבי: "כשהיא הייתה רואה חיילים בריטים באים לאזור היא הייתה שופכת שם מים, מקרצפת את הרצפה ואומרת לבריטים לא לעבור. היא הייתה מומחית לאלתורים. במלחמת השחרור היא העבירה נשק לעיר העתיקה: היא שמה רימונים בסלסילה וכיסתה אותם בבצלים"
"בלי להתכוון, הגענו לסגירת מעגל בין נעים לשלמה, בזכות דבורה. בדיעבד התברר שהמיקום של הכיכר סוגר מעגל נוסף. כשאורית שאלה אותי באיזו כיכר כדאי לבחור, הצעתי לה את הכיכר במלחה כי היא ממוקמת באזור מרכזי שעוברות בו הרבה מכוניות. כששלמה נאם בחנוכת הכיכר הוא סיפר שהיא נמצאת ליד הכפר מלחה, שלוחמי אצ"ל השתתפו בכיבושו ודבורה דוסט טיפלה שם בפצועים".
וכך בזכות משחיתי השלט "דבורה קיבלה כיכר", אומרת בן־צבי בחיוך. "באו לקלל ויצאו מברכים".
מלחמה בתחבולות
דבורה דוסט לא פוצצה גשרים, לא הטמינה מטענים בתחנות רכבת ולא התנקשה בשום לורד, אבל היא השאילה את בית משפחתה לכל צורכי המחתרת. "הבית שלה שימש כמפקדה שהתכנסו בה בכירי אצ"ל, וכבית החלמה שבו טיפלו בלוחמי אצ"ל שנפצעו בפעולות מבצעיות", מספרת בן־צבי. "בשעות הערב הפכה הדירה לתחנת שידורי הרדיו המחתרתי. במעשה הזה הם סיכנו את עצמם, כי מי שנתפס במעשים כאלה היה נתלה בידי הבריטים או מוגלה לאפריקה".
בעלה עזריה היה סוכן סיגריות של מפעל דובק, וזה למעשה היה סיפור הכיסוי שלהם לפעילות באצ"ל: במחתרת נהגו לכנות אותם ואת הדירה שלהם "דובק". "דובק" הייתה רק אחת מתחנות השידור של אצ"ל, שנדדו ברחבי העיר – פעם שידרו מרחוב עזה, פעם מרחוב עמוס, פעם מרחוב בצלאל. השדרניות היו בדרך כלל נערות צעירות, לפעמים אפילו תלמידות בית ספר: רייצה בר־יוסף (ששמה המחתרתי "אלינוער"), או רחל לפידות ("נורית"), ששידרה פעם אחת בלבד והפסיקה מיד משום שתלמידי כיתתה זיהו את קולה.
השידורים מירושלים התקיימו רק מנובמבר 1947 – ממש לקראת תום ימי המנדט, בימי ההחלטה על תוכנית החלוקה ולקראת עזיבת הבריטים. "למיטב זיכרוני, בכל ערב שידרו בקול ציון הלוחמת", נזכר גולדהור. "השידור היה נפתח במילים 'קול ציון הלוחמת, קול ציון המשתחררת'. היינו מחכים לזה. הם היו מספרים שם על מה שקורה, מדברים על מה שצריך לעשות נגד הבריטים. כל שידור היה מלווה בחששות, כי הבריטים עשו מאמצים רבים כדי לתפוס את המשדרים. לכן השידורים היו קצרים, כדי שלא יספיקו לאתר את המקור. גאולה כהן, ששידרה מתל־אביב, נתפסה באמצע השידור. יכול להיות שהיא שידרה זמן ארוך מדי והם הספיקו להגיע אליה. היא קיבלה שבע שנות מאסר, וזה עוד היה בחסד".
למה היה חשוב לשדר?
"זה היה חשוב כמו המלחמה עצמה. היו צריכים להעביר את הרעיון".
בן־צבי: "בזמן השידור סיירו מסביב לבית כמה סיורים של לוחמי אצ"ל. היו צריכים כמה מעגלים של לוחמים כאלה כדי להגן על השידור. כל הזמן היו תקריות של 'כמעט'. עזריה, סבא שלי, שיחד חיילים בריטים בסיגריות כדי שיתעלמו ולא יבואו לחפש. הם כל הזמן הערימו על הבריטים".
בשעות הערב הפכה הדירה לתחנת שידורי הרדיו המחתרתי. "למיטב זיכרוני, בכל ערב שידרו בקול ציון הלוחמת", נזכר לוחם אצ"ל שלמה גולדהור. "השידור היה נפתח במילים 'קול ציון הלוחמת, קול ציון המשתחררת'. זה היה חשוב כמו המלחמה עצמה. היו צריכים להעביר את הרעיון"
דוסט הייתה מעין "מאמא" שכישוריה שימשו אותה במגוון פעולות אצ"ל. "היא עברה קורס עזרה ראשונה ותפקדה גם כחובשת לפצועים שפקדו את הבית בהיחבא", מספרת בן־צבי. "יש סיפור ידוע על אוריאל כהן, פעיל מחתרת שהפיצו בכל הארץ את תמונתו במודעות 'מבוקש'. הוא השתתף באחד המבצעים ונפצע. לקחו אותו לבית החולים בעין כרם והבריטים רצו לגבות ממנו עדות בזמן שהיה שם. הם תכננו גם לקטוע לו את הרגל כחלק מהטיפול הרפואי. אנשי אצ"ל 'חטפו' אותו משם והביאו אותו לסבתא שלי. הבריטים היו מוכנים לשלם הון למי שיסגיר אותו, והיא טיפלה בו במשך חצי שנה.
"לא היה בבית הרבה מקום: היו בו רק שני חדרים – חדר סלון שהפך לחדר שינה של ההורים בלילה, ועוד חדר לילדים. את אח של אמא שלי שלחו לאיזה דוד כדי לפנות מקום. בסוף אוריאל הצליח להחלים ולא קטעו לו את הרגל. לימים הוא הפך לקברניט אל על, וזכה בעיטור האומץ אחרי שהשתלט על מחבל חמוש במינכן ומנע השתלטות של מחבלים על המטוס".
גולדהור: "כשהיו פצועים בבית שדבורה טיפלה בהם, היה רופא שנהג לבוא לבקר אותם, ד"ר קרוק. בירושלים של אז לא היו הרבה מכוניות פרטיות, והגעה של רופא לשכונה כזאת הייתה בולטת מאוד. הוא היה חונה שם והשכנים היו שואלים את דבורה: מה קורה? למה הוא מגיע אלייך לעיתים קרובות? היא לקחה את זה על עצמה ואמרה שלבעלה יש כל מיני בעיות רפואיות".
בן־צבי: "אף אחד לא ידע שיש שם פצועים. ותחשבי מה זה להסתיר דבר כזה. סבתא שלי הייתה הולכת עם סיר אוכל בשכונת הבוכרים, שמה מתחתיו מסמכים שצריך להשמיד, ואז הייתה שורפת אותם כדי לא להשאיר עקבות. באחד הימים הגיע לבית אליהו לנקין, מפקד אצ"ל בירושלים לפני מלחמת השחרור, שהיה אחר כך גם מפקד אלטלנה. אחד האורחים שם זיהה אותו כי הוא היה מבוקש והבטיחו עליו סכום גבוה. סבתא שלי מיד התעשתה ואמרה שהוא בא לקנות סיגריות. השומרים שסיירו סביב הבית מיהרו להבריח אותו.
"בפעם אחרת הגיע לשם מפקד אצ"ל בירושלים בימי מלחמת השחרור מרדכי רענן. הוא היה נראה טרוד וסבתא שלי שאלה אותו: למה פניך נפולות? הוא ענה לה שאין כסף בקופה והם צריכים להוציא פעולות. היא הורידה את התכשיטים שלה ואמרה לו: קח, תמכור אותם. לסבתא שלי לא היה פחד. היא לא ידעה מה זה. הייתה לה אמונה גדולה בצדקת הדרך. היא הבינה שיש פה צומת חשוב ושזה הזמן להקים מדינה, והיא הייתה מוכנה להקריב".
מאבק כפול
שלמה גולדהור הוא מוזיקאי במקצועו, שניצח במשך שנים רבות על מקהלות בארץ ובחו"ל. כלוחם באצ"ל השתתף בקרבות על ירושלים, בין השאר בדיר־יאסין, במלחה, בשייח'־ג'ראח ובפריצה לעיר העתיקה. הוא מאחרוני המוהיקנים של האצ"ל: גם בגילו המופלג, 93, הוא מקפיד להגיע לאירועי הנצחה ולטקסי חניכה. את השיחה איתו ועם בן־צבי אני עורכת בביתו במרכז המושבה הגרמנית בירושלים, ואנחנו צוללים יחד אל ימי טרום הקמת המדינה.
הפוליטיקה הטעונה של אז עדיין משפיעה בעוצמה על ענייני ההנצחה, לדברי גולדהור. "כשרצו לקרוא רחוב על שמו של עמיחי פאגלין, קצין המבצעים של האצ"ל ואחד מכ"ג יורדי הסירה שנודע בכינויו 'גידי', אחת מחברות הוועדה בעירייה התנגדה משום שהיא חשבה שגידי אשם במה שקרה בפיצוץ במלון המלך דוד", מדגים גולדהור. "אנשים לא מכירים את הסיפור במלואו. בן־גוריון התעקש שיפוצצו את המקום מכיוון שהבריטים פשטו על הסוכנות בשבת השחורה ולקחו משם חומרים מרשיעים. הם העבירו אותם למלך דוד, ובן־גוריון היה מעוניין שיפוצצו אותו כדי שלא יישאר זכר מהחומרים האלה.
"אנשי המחתרות פנו לשו, המזכיר של ממשלת המנדט, התריעו בפניו שהבניין עומד להתפוצץ וביקשו ממנו לפנות אותו. נתנו לו חצי שעה. הוא ענה שהאצ"ל לא יכתיב לו מה לעשות ולא נתן לחיילים שלו לצאת. הוא ברח, וקרוב למאה איש נהרגו בפיצוץ. תנועת המרי התפרקה בגלל זה, כשטפלו את האשמה על אצ"ל. אחר כך בהיסטוריה התקבע שזו הייתה תוכנית של אצ"ל, אבל למעשה היו שם עוד בעלי אינטרסים".
שלמה גולדהור: "כשהיו פצועים בבית שדבורה טיפלה בהם, היה רופא שנהג לבוא לבקר אותם, ד"ר קרוק. בירושלים של אז לא היו הרבה מכוניות פרטיות, והגעה של רופא הייתה בולטת מאוד. השכנים היו שואלים את דבורה: למה הוא מגיע? היא אמרה שלבעלה יש כל מיני בעיות רפואיות"
גולדהור היה בן 16 וחצי כשהצטרף לאצ"ל. "לא התגייסת לאצ"ל, זה לא עבד ככה. גייסו אותך", הוא אומר. "להורים שלי היה מפעל קטן בירושלים עם כמה עובדים, ואני תמיד הייתי מתווכח איתם, בעיקר עם אמא שלי, על עניינים פוליטיים. אמרתי שאנחנו צריכים לעשות משהו נגד הבריטים האלה, שהם השתלטו לנו על המדינה ואנחנו צריכים שתהיה לנו מדינה משלנו. היא הייתה אומרת לי: 'אתה בן יחיד, אותך לא ייקחו אפילו אם תרצה ללכת'. אחד העובדים שלה שמע את זה וניגש אליי בסתר. הוא שאל 'אתה רוצה שאקשר אותך לאצ"ל?', וככה התגייסתי".
הפעילות של חברי אצ"ל, מסביר גולדהור, לא הייתה בקונצנזוס. "סבלנו מחוסר לגיטימיות. בשלבים מסוימים אנשי ההגנה היו ממש אויבי אצ"ל". הוא מספר על יעקב סיקא אהרוני, לוחם אצ"ל שנלחם בפעולת אצ"ל בעיראק ב־1941 נגד הגרמנים: יחד עם יעקב טרזי, יעקב מרידור ודוד רזיאל הוא יצא לעיראק כדי לחבל במחסני הנפט שלהם. דוד רזיאל נהרג בפעולה מהפצצה של מטוס גרמני. בעקבות המודיעין שנאסף בפעולה, הבריטים נכנסו לעיראק והצילו את הקהילה היהודית שם. "אבל מה קרה אחר כך? ההגנה חטפה את סיקא אהרוני, חקרה אותו, ואז הלשינו עליו לבריטים. הוא נשלח לאריתראה וישב שם שלוש שנים. כשנלחמנו בבריטים היינו צריכים להיזהר משני אויבים – האויב הבריטי והאויב היהודי – בן־גוריון ואנשי ההגנה.
"אם בריטי רוצה לחטוף אותך אתה מוציא את האקדח ויורה. אבל אם יהודי מההגנה רוצה לחטוף אותך, מה אתה עושה? ההנחיה הייתה להרים ידיים. בגין אמר: 'לעולם לא מלחמת אחים'. היו הרבה מפקדים באצ"ל שהתנגדו לפקודה הזאת, אבל לא הייתה לנו ברירה.
"הבריטים היו אנשים אכזריים. צריך להבין מי הגיעו לכאן, הזבל של אנגליה. כל מיני אנשים עם בעיות משמעת – זה היה סוג של עונש בשבילם. חיילים הוגלו לכאן כי רצו להיפטר מהם. והם לא ידעו איך להתמודד איתנו. היה למשל חוק שאם תופסים אותך עם נשק, לא חשוב איזה, אתה מועמד לעלות לגרדום. על מה תפסו את משה ברזני? תפסו אותו עם רימון יד בכיס. אומנם הוא הלך לפוצץ את מפקד הדיוויזיה התשיעית, אבל לא תפסו אותו באמצע פעולה.
יהונתן יוסף, יו"ר ועדת ההנצחה בירושלים: "הצעתי לאורית את הכיכר במלחה כי עוברות בה הרבה מכוניות. כששלמה גולדהור נאם בחנוכת הכיכר הוא סיפר שהיא נמצאת ליד הכפר מלחה, שלוחמי אצ"ל השתתפו בכיבושו ודבורה דוסט אספה ממנו פצועים"
"גם אני פעם כמעט נתפסתי. זה היה ליד בניין העמודים בירושלים, הייתה שם תחנה של אגד. אחד החיילים הבריטים חשד בי שיש לי משהו בכיס, ניגש אליי עם הטומי גאן שלו ואמר לי 'תוציא את הידיים מהכיסים ותוציא את מה שיש לך בכיסים'. אמרתי לו שאין לי שום דבר בכיסים, והוא התחיל להתווכח איתי אבל לא התקרב, כי הם לא היו כאלה גיבורים. בינתיים ראו אותו נהגי אגד והתחילו להגיד לו: מה אתה רוצה מהילד הזה? הם נעמדו בינינו ויצרו שם חומת מגן אנושית של שישה נהגים. תוך כדי ויכוח אחד מהם אומר לי: תברח. ככה ניצלתי".
העוינות בין המחתרות המשיכה אחרי קום המדינה לא רק בסיפור אלטלנה הידוע, אלא גם בחיים עצמם. "עבדתי במשרד התקשורת", משחזר גולדהור. "יום אחד קראו לי למשרד המנכ"ל. ישבו שם סגן השר וכל מיני אישים חשובים. בהתחלה חשבתי שהולכים להעלות אותי בדרגה, הצטערתי שלא באתי בחליפה. ואז שמעתי מהמנכ"ל: תראה, היינו מאוד מרוצים ממך אבל ממחר אתה לא צריך להתייצב כאן. שאלתי מה קרה, וענו לי: תסתכל על העבר שלך. זה הספיק לי, ישר הבנתי מה קורה.
"יחד איתי פיטרו עוד עשרים חבר'ה. אני עוד הייתי רווק, צפצפתי על הכול. ניגשתי לאליהו לנקין, איש אצ"ל שהיה חבר כנסת וגם עורך דין, וסיפרתי לו על זה. שמתי לו על השולחן את כל החסכונות שאספתי במשך שנתיים, וביקשתי שיגיש נגדם תביעה משפטית. הוא הגיש שאילתא בכנסת ובסוף החזירו את כולם לעבוד, אבל אני לא רציתי להיות שם יותר, התפטרתי".
רחל של בגין
דבורה דוסט נולדה ב־1912 באספהאן שבאיראן, למדה בבית הספר אליאנס, דיברה צרפתית ועבדה בטוויית שטיחים. בגיל 12 התייתמה מאביה ומאמה, ועלתה לישראל. "היא נסעה ברכב של הדואר לבגדד ומשם בעצם החלה את המסע שלה לישראל. כבר אז היה אפשר לראות את יכולת השרידות שלה. היא שיחדה אנשים בדרך כדי לעבור את הגבולות, שילמה לשודדים כדי שיניחו לה, והיא הייתה רק בת 13. הייתה לה הרבה תושייה". ב־29 במרץ 1935 נישאה לעזריה דוסט בטקס קטן בחצר בשכונת הבוכרים. השניים התגוררו בשכונת גאולה ונולדו להם ארבעה ילדים.
הילדים היו שותפים לסוד המשפחתי. "בספר של יהודה לפידות, 'בלהב המרד', מסופרת גם הזווית של הילדים ובהם אמא שלי", מתארת בן־צבי. "הם כבר הבינו מה מתרחש בבית, ובשעה שנערכו שידורי הרדיו שלחו אותם לשמור בחוץ. אמא שלי מספרת שאסרו עליהם להגיד מה קורה בבית, ויום לאחר השידור היא שמעה ילדים בכיתה מדברים ביניהם ומנסים לנחש מאיפה שודרו השידורים. ילד אחד אמר שלדעתו משדרים מבית הספר למל, ילד אחר הצביע על מקום אחר, והיא – שהייתה אז בת שבע – עמדה שם ורצתה להגיד להם שהכול יוצא מהבית שלה, אבל מובן שלא אמרה כלום".
גולדהור לא הכיר את דבורה אישית, אבל שמע עליה הרבה. "אל תשכחי שחיינו במחתרת. הרבה פעמים שואלים אותי 'לא הכרתי את זה? לא פגשת את ההוא?'. אז לא. לא הכרתי אפילו את האנשים שעבדתי בשבילם, חוץ מעשרה אנשים שהייתי איתם ביחידה, ואם הייתי פוגש אותם ברחוב, הייתי מתעלם מהם. לכולם גם היו כינויים, אז את השמות האמיתיים לא הכרנו. זאת הייתה האווירה. זאת הייתה מחתרת שקשה היום לתאר באיזה חשאיות היא עבדה. הכול היה נסתר. הכול היה בהיחבא. אף אחד לא באמת ידע מה האחר עושה".
הסיכון שדוסט לקחה היה עצום. "אם היו תופסים אותה, לא רק היא הייתה משלמת מחיר אלא כל מי שמסביבה", אומרת בן־צבי. "היא סיכנה את כל המשפחה שלה. את בעלה היו שולחים מיד לאריתריאה, ואני לא יודעת מה היו עושים איתה".
איך מסתירים פעילות כזאת? הרי כל הזמן הייתה תכונה של אנשים בתוך הבית.
גולדהור: "יש מקומות שהבריטים עלו עליהם. לדבורה היה מזל. היא נזהרה יותר. היו לה תירוצים כלפי השכנים והיא ידעה להיחלץ ממצבים מסובכים".
בן־צבי: "היא ידעה לשחק דמויות שלא מעוררות חשד. חברה של אמא שלי סיפרה שכשהיא הייתה רואה חיילים בריטים באים לאזור היא הייתה שופכת שם מים, מקרצפת את הרצפה ואומרת להם לא לעבור כי עכשיו היא מנקה. כל מיני דברים קטנים כאלה. היא הייתה מומחית לאלתורים. במלחמת השחרור היא הייתה האחרונה שהעבירה נשק ללוחמי אצ"ל בעיר העתיקה. היא שמה רימונים בסלסילה וכיסתה אותם בבצלים".
גולדהור: "מבחינה פיזית, אני לא חושב שהיא הייתה מאוד מעורבת בלחימה, חוץ מאשר בדיר־יאסין. אבל הפעולות שהיא עשתה והסיכונים שהיא לקחה היו שווים יותר מאשר כוחות הלחימה. אלה היו סיכונים שנלקחו לאורך תקופה ממושכת".
בן־צבי: "בהתקפה על הכפר הערבי דיר־יאסין היא העניקה עזרה לפצועים בשטח ונפצעה בידה. אחרי שהחלימה מונתה למזכירת מטה האצ"ל בירושלים".
דבורה דוסט נפטרה ב־1995; במשך כל חייה עד אז היא המשיכה בעשייה חברתית. היא אספה כספים לקרן המגן, למבצע קניית נשק למען ישראל, לקרן לב"י למען חיילי צה"ל. "הלכתי לאספה של בגין בגן הפעמון", סיפרה באחד הטקסים שכנת הילדות שלה, מרים ותקין. "פתאום ראיתי אותה יוצאת מקצה הקהל ורצה לקראתו. המשטרה באה ותפסה אותה, רצתה להרחיק אותה ממנו. ובגין אמר להם: זוזו הצידה, שלי ושלכם – שלה".
בן־צבי: "הרבה פעמים כשמדברים על לוחמי האצ"ל והמחתרות מתמקדים באירועים הגדולים. אבל האמת היא שמי שהחזיקו את המאבק המרכזי והעיקש היו האנשים הקטנים ביומיום. נשים כמו סבתא שלי, שסיכנו את עצמן במעשים קטנים, החזיקו את התשתית של כל הדבר הזה. הן העבירו הודעות, החביאו רימונים מתחת לבצלים – הן צברו הכי הרבה שעות סיכון. במשך ארבע שנים נמשכה הפעילות הזאת בבית שלה. סבתא שלי הקריבה את עצמה, פשוט כי הבינה את גודל השעה". 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
