כולם דיברו על ירושלים. מילדות היא זוכרת איך היללו את עיר הקודש, עם אור בעיניים והתרגשות בלב. היחסים עם השכנים הערבים בקזבלנקה היו דווקא מצוינים – הם היו ממש בני בית וחברי אמת – אבל ירושלים זה ירושלים. אז אחרי שהמסע לארץ ישראל בוטל פעם אחר פעם משום שהמבריחים נתפסו או נעלמו, משפחת פרץ יצאה סוף־סוף לדרך, לקול בכייה הנורא של השכנה המוסלמית.
לא כל המשפחה השתתפה במסע. האב דוד נפטר עוד קודם לכן, כשהיה בן 70, מותיר אחריו אלמנה בת 45 ועשרה ילדים. חלק מהילדים עלו ארצה במסגרת עליית הנוער עוד לפני אמם, אחרים בחרו להישאר במרוקו. ציפי, הבת התשיעית, הייתה בין אלה שיצאו לארץ ישראל יחד עם האם, כשבליבם חשש לא קל. "פחדתי לעלות לספינה כי לא ידעתי לשחות, אבל לא הייתה ברירה", היא מספרת.
הם קיבלו פחון שלהט בחום, ושמיכות סוכנות ששימשו גם כווילונות וכדלת כניסה. בחורף הנעליים של הילדים נתקעו בבוץ בדרך לבית הספר, והם נאלצו להמשיך יחפים. כשהשמש הציצה מבין העננים, ילדי המעברה קיבלו אישור מיוחד לחזור על עקבותיהם ולחלץ את הנעליים
הם חנו לשלושה חודשי הכשרה באָרֶנָס שבצרפת, יחד עם יהודים נוספים ממרוקו ומתוניסיה ("כולם דוברי צרפתית ומרוקאית, הייתה אווירה טובה"). באמצע אוקטובר 1956 התממש החלום והם נכנסו בשערי הארץ המובטחת, שבה – כך סיפרו להם – "השבילים עשויים חלב וזהב". הם היו מוכנים להתפשר על כורכר או אספלט, אבל במעברה בבית־שמש גם זה לא היה. בוץ לעומת זאת היה בשפע בימות החורף, וכך גם שמש קופחת בשאר העונות. האם שמחה התקשתה מאוד להשלים עם המציאות, אבל ציפי בת ה־12 הייתה שם לעודד ולחזק, וגם לנזוף. "אמרתי לה: 'רצית להגיע לארץ ישראל? הנה אנחנו בארץ ישראל, תשמחי'. לא יודעת איך היו לי התובנות האלה בגיל כזה".
הם קיבלו פחון שלהט בחום, ושמיכות סוכנות ששימשו גם כווילונות וכדלת כניסה. בחורף הנעליים של הילדים נתקעו בבוץ בדרך לבית הספר, והם נאלצו להמשיך יחפים כדי להגיע לכיתות. טוב, לא בדיוק כיתות. "למדנו פעם בבית הכנסת, פעם בסניף נעמת – מה שהיה פנוי". כשהשמש הציצה מבין העננים, ילדי המעברה קיבלו אישור מיוחד לחזור על עקבותיהם, לחלץ את הנעליים מהבוץ ולשוב ללימודים.
מים לא היו במה שנאלצו לקרוא לו בית; רק שלושה ברזים עמדו לרשות המעברה כולה. "הייתי הולכת עם שני דליים תלויים עד לתחנת המשטרה של בית־שמש, חוזרת עם רבע מהמים בקושי. הכול נשפך בדרך", היא מתגלגלת מצחוק. "ואיך אתם חושבים שהתקלחנו? קנינו גיגית, חיממנו מים בפרימוס, ואז היינו שמים סדין מסביב ומתקלחים, מחוץ לפחון כמובן. היה גם איש שצעק 'קרח! קרח!' ברחובות. קנינו ממנו בלוקים שעטף ביוטה. זה היה המקרר שלנו. חתיכת דרך עשינו עם הקרח הזה עד לפחון. מגיעים, ואמא שואלת: 'מה זה? מה הבאתם?'. הרוב נמס בדרך. ותאמינו לי, אני זוכרת את כל זה רק לטובה. חוויה בלתי רגילה". הבנתם נכון, אצל ציפי פרץ לא תמצאו שמץ מרירות על השנים ההן, רק הבנה מלאה. "הגיעו המון עולים בבת אחת, מה אפשר לעשות? תמיד אמרתי למי שקיטר, תפסיקו עם האכלו־לי שתו־לי. מי שרצה להתקדם – הצליח להתקדם". והיא יודעת על מה היא מדברת. חכו חכו.
שנה וחצי אחרי העלייה ארצה, משפחת פרץ שודרגה לצריף והצליחה להוציא ממנו את המיטב, כשאחותה של ציפי מניחה למשל את הקונסרבים של החמוצים כתחתית למזרנים וכך יוצרת ספה. "מצבים כאלה עושים אותך יצירתי, ולאחותי עד היום יש נשמה של אמנית". הם כבר היו עולים ותיקים, שלוש שנים בארץ, כשנקראו לאספה מיוחדת וקיבלו את הבשורה הגדולה: עוברים לשיכונים. "כולם התחילו לשיר 'סימן טוב ומזל טוב'", שרה לנו ציפי בהתלהבות מחודשת. רק מה, בתי השיכון הביאו איתם צרה חדשה: פשפשים. "בנו בתים פרטיים בחופזה, עשו עמודי עץ להפרדה בין החדרים, אבל היה חלל בתוכם. יצאו משם פשפשים ענקיים, איזה גודל! הרגו אותנו. ניסינו לסתום את החלל בניירות, אבל אתם חושבים שהפשפשים לא הצליחו לצאת משם? יצאו! עשינו רעש, לא יכולנו לסבול את זה. אז מהסוכנות שלחו נגר שיסגור את החללים, ובא לציון גואל".
השטחים הסמוכים לבתים אמורים היו לשמש כמשקי עזר חקלאיים, אבל זה לא ממש עבד. "רצו שהעולים יעסקו בחקלאות, אבל למי יש כוח? אנשים בנו שם בתים, חבל על הזמן. היו כמה ששתלו ירקות, אבל מעטים. עד היום קוראים לשכונה שם 'משקי עזר', ואין שם משק אחד". ציפי עצמה סייעה פה ושם בקטיף ירקות, אבל בעיקר למדה. אוהו, כמה שהיא למדה. "לא היה יותר מכיתה י', אבל רציתי להמשיך ללמוד. עשו לנו 'מבחני סטיפנדיה' ושלחו אותי להירשם ללימודים בבית־הכרם, אבל הייתי צריכה לשלם שם מאה לירות לחודש. מאיפה אני אביא מאה לירות? אני בלי אבא, אחי פרנס אותנו וקיבל בעבודה מאתיים לירות. ויתרתי על החלום".
על חלום ההשכלה הגבוהה היא ויתרה, אבל לא על לימודי מקצוע. כל עבודה מכבדת את בעליה, אומרת ציפי, ומבהירה עם זאת שלא הייתה לה כוונה לנקות בתים, כמו חברותיה. בגיל 16 עלתה לירושלים בשני אוטובוסים ("היו אז אוטובוסים בודדים ביום, לא כמו היום"), וחיפשה מקום לימודים. כשנתקלה בשלט "מכון נפחא להנהלת חשבונות", נכנסה ושאלה מי פה מר נפחא. מנהל המקום הזדהה וניסה להבין מה הילדה הצנומה מחפשת כאן. "הייתה לי תעודה מצוינת והייתי חזקה בחשבון, אז חשבתי שזה יכול להתאים לי. הוא הסביר שהלימודים נמשכים שנה וחצי, ויש שלושה סוגי הנהלת חשבונות. אמרתי שאני אלך על ג', ושאלתי אם אוכל לרדת ל־א' אם יהיה קשה מדי". לימים הודה מר נפחא כי הוא התפעל והתרשם מאוד מהפספוסית הקטנה עם השאלות הגדולות. הייתה רק בעיה אחת: מימון הלימודים. "הלכתי ללשכת העבודה ושיבצו אותי במפעל האופניים ICM של קיבוץ צרעה, במקום שהיום עומד הקניון שלנו. התפקיד שלי היה לעבוד עם מכשיר יישור הגלגלים. אחרי שלושה חודשים הודיעו לי שצבי ישפן, המנכ"ל שכולם רעדו ממנו, קורא לי לחדרו. היה ברור שהוא עומד לפטר אותי, וכולם שרו לי בדרך אליו: 'ציפי, זה הסוף'". אבל מר ישפן לא התכוון לפטר את ציפי, להפך. "הוא שאל אם אני יודעת אנגלית, וכשעניתי שכן, הוא עשה לי הכתבה והתרשם ממני מאוד. הוא גם אמר שיש לי כתב יפה, ושאל אם האנגלית שלי היא רק מבית הספר. בטח מבית הספר, במרוקו לא למדנו אנגלית", היא צוחקת שוב.
מתוך שלושים מועמדים היא הייתה היחידה שהגיעה עם תעודה. "המזכיר עשה לי את המוות, כי הוא רצה את התפקיד לאשתו. אמא שלי הייתה באה עם סנדוויצ'ים, והוא לא נתן לה להתקרב למשרד. אמרתי לו: 'שלח את אשתך שתלמד, שלא תעז להגיד לאמא שלי לא לבוא'. מאז הוא פחד ממני"
כך קודמה ציפי ממכשיר היישור למחלקת ציפוי. "היו מכניסים את כל החלקים של האופניים לציפוי, והיה שם עובד דובר צרפתית שלא ידע עברית. אני יכולתי גם לדבר איתו בצרפתית, וגם לבצע לטובת הלקוחות בחו"ל את כל הרישום באנגלית, שאף אחד במפעל לא ידע לכתוב. המעסיקים הלכו לקראתי ונתנו לי לצאת בזמן לאוטובוס, אבל עשרות פעמים פספסתי אותו כשעבר בצומת הרטוב, והלכתי קילומטרים ברגל לבד".
שלוש פעמים בשבוע נסעה לירושלים ללימודי הנהלת חשבונות, בשאר הזמן עבדה במפעל או שקעה בקריאה ובלימוד. אמא שלה הייתה מודאגת, איך ציפי תמצא ככה חתן? "חברה אמרה לי להרים את העיניים מהספרים ולבוא איתה למועדון מפא"י. היא הייתה צריכה לברוח מהבית בשביל להגיע לשם, אותי אמא דחפה לצאת". ציפי הרימה מהספרים את העיניים, ואלה נתקלו בעיניים של אשר פרץ ("מרוקאי, אבל מסָלֶה, עיירה ליד רבאט. אין קרבה משפחתית"). הוא היה חייל בחופשה, היא נערה עובדת; הוא הזמין אותה לרקוד, היא הדפה אותו שלא ייצמד מדי. "אחי התחיל לברר עליו ואמר שהוא לא בשבילי. בטלן, לא עבד לפני הצבא. אבל יצאנו שנתיים, ובסוף אחי התרגל. מסכן אשר, ברח מהצבא לראות אותי, וכל הזמן הכניסו אותו לבית סוהר. היה שלושה חודשים בכלא צבאי בגללי".
בסוף היא הנחתה אותו איך להיכנס למשפחה שלה בצורה נכונה: שיבקש את ידה מאמה ומאחיה. "במקום לבוא עם ההורים שלו, הוא בא עם חבר", היא צוחקת. ומה היה לאמא שלה להגיד? את האמת. "היא אומרת לו ככה, בלי חוכמות: 'תקשיב, ציפי אפילו ביצה לא יודעת לעשות'. אמרתי לה: מה את עושה? אמרה לו מהר: 'אבל היא עוד תלמד'". וציפי למדה, ועוד איך למדה. תשאלו את הבן שלה, שאומר שהיה שווה לעשות את כל הנסיעה מהגולן רק בשביל הקוסקוס של אמא.
האח הדאגן שהזכרנו היה חבר מועצת בית־שמש, וכשלציפי עדיין לא מלאו 18, היא ניסתה להשיג שם עבודה במקצוע שזה עתה רכשה. "חיפשו מנהלת חשבונות למחלקת הגבייה. המצב הכלכלי אצלנו היה קשה, ואמא ביקשה שאחי יזרוק את השם שלי. הכול היה אז בפרוטקציה – 'אם יש קשרים לא צריך כישורים', לא? אבל אחי לא הסכים. הוא אמר, שתיכנס בזכות עצמה". וציפי נכנסה בזכות עצמה. מתוך שלושים מועמדים לתפקיד היא הייתה היחידה שהגיעה עם תעודה, ואת הבחינות היא עברה בהצלחה יתרה. "המזכיר עשה לי את המוות, כי הוא רצה את התפקיד לאשתו ואני קלקלתי לו את התוכנית. אמא שלי הייתה באה עם סנדוויצ'ים, והוא לא נתן לה להתקרב למשרד. כשגיליתי את זה, המרוקאי שבי יצא. נכנסתי בו. אמרתי לו: 'שלח את אשתך שתלמד, מה קרה? שלא תעז להגיד לאמא שלי לא לבוא'. מאז הוא פחד ממני".
מרגע שכף רגלה דרכה במועצה, ציפי החלה להתקדם במעלה התפקידים, וממנהלת חשבונות היא הפכה עד מהרה למנהלת של ממש. במשך 12 שנים ניהלה את מחלקת הגבייה, ומשם עברה לניהול מחלקת ההזנה במועצה, שהפכה כבר לעירייה ("במוסדות החינוך היו אז חדרי אוכל. נסעתי לכל מקום, והעירייה מימנה לי אפילו שיעורי נהיגה"). גם במחלקת כוח אדם הספיקה לעבוד, ואז התבקשה להתמודד על ראשות הסניף המקומי של נעמת. "אני חברת מפלגת העבודה", אומרת ציפי, ומספרת איך נשאבה למפלגה בעקבות אחיה. "אחי היה מספר שתיים של ראש המועצה עמרם לוק, שרץ במפלגה עצמאית אבל למעשה היה איש מפא"י. אני לא התעסקתי בפוליטיקה כזו. הבהרתי לכולן שלא משנה מאיזו מפלגה הן, אני מסתכלת על כל הנשים בשווה. הליכודניקיות היו שואלות אותי איזה פתק לשים כדי לוודא שאבחר. גם המפד"ל תמכו בי, ובאמת נבחרתי ברוב מוחלט. כיהנתי שלוש קדנציות רצופות ויכולתי להיבחר שוב, אבל ב־99' אמרתי די, זה שואב מאוד".
לאורך כל הדרך זכתה ציפי לתמיכה בלתי מסויגת מאשר. "הוא דחף ורץ ממקום למקום. כל מה שהייתי צריכה – הוא תמיד היה שם". גם היא הייתה שם בשבילו מהרגע הראשון. "אחרי הצבא הוא עבד באמקור, הרוויח מעט. שמעתי שמתפנה משרה במכבי אש, ועודדתי אותו ללכת לזה. הבית שלו לא דחף ללימודים כמו אצלנו, והוא פחד, אבל הוא היה מוכשר מאוד. למדתי איתו לבחינות, והוא עבר את כולן. שם התגלו היכולות שלו. היה לו אומץ בלי רגיל, והוא ידע ליצור קשר עם אנשים". אשר פרח וגילה את עצמו מחדש. האיש המוכשר, שגם הרבה לצייר ועסק בנגרות, התקדם בשירותי הכבאות והיה לסגן מפקד תחנה. "הוא היה אדם נהדר. בשנת 2002 פרש מהעבודה, ואז התחילה ההידרדרות שלו. הוא הצליח להתגבר על הסרטן, אבל חלה באלצהיימר. לפני ארבע שנים הוא נפטר, בגיל 77. בימינו זה נחשב צעיר".
ציפי פרשה מהעבודה עוד לפניו, אבל כבר בחודש הראשון הרגישה רע מאוד. "נרשמתי לספרייה, אבל מה אני אעשה כל היום? פגשתי את ראש העיר דני ועקנין, דיברתי איתו והרגשתי שהוא מבין את המצוקה שלי. הוא אמר לי: 'מקומך לא בבית. היית בכל המחלקות בעירייה, תבחרי לאן את רוצה לחזור'". ציפי חששה. היא ידעה שאם היא לוקחת על עצמה תפקיד, היא נשאבת אליו יום ולילה. ההצעה של ועקנין הייתה משרה חלקית כמחליפה של רכזת התרבות במתנ"ס, שיצאה לחופשת לידה. ציפי מילאה את מקומה בהצלחה גדולה, "וכשהיא חזרה, הפכו אותי לרכזת קהילתית. אמרתי לעצמי: מה קורה עם הגמלאים? מי דואג להם? ככה הקמתי את מועדון הגמלאים". כבר 22 שנים היא מפעילה את המועדון, ולוקחת את ותיקי העיר לטיולים בארץ ובכל העולם. "הטיול האחרון שלנו היה לדובאי", היא מספרת. "וזה לא רק טיולים, גם התעמלות וחוגים ומה לא".
הילדים שלה פרושים מרעננה עד גדרה, מנאות־גולן עד יבנה ונס־ציונה, וכולם מוצלחים ומוכשרים. על חורבות המעברה שבה גרה בשנותיה הראשונות בארץ, יושב כעת מתחם קניות גדול ("החנות של פוקס? זה הפחון שלנו"). שתי דקות מהבית שלה צומחת בית־שמש אחרת, חרדית ושמרנית. "היום הם שבעים אחוז מהעיר, וכבר לא גרים רק ברמת בית־שמש. קונים כל דירה שמתפנה. אני לא אוהבת הכללות, אבל לא מבינה את התקציבים ששמורים להם. לא מבינה את הממשלה. לי יש רב אחד, דווקא לא מרוקאי. אשכנזי. הכרנו כשעבדתי במתנ"ס, וכיבדנו מאוד זה את זו. אגב, הדתיים לא קוראים לי ציפי, רק צפורה, אשת משה", היא אומרת וצוחקת שוב. אבל למען האמת, היא פוחדת. פוחדת שיהיה עוד רצח פוליטי במדינה. אז היא מבקשת שנביא לכאן הרבה יותר אחדות, והרבה פחות יוקר מחיה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
