"ישראל זה הבית של העם היהודי, אין משהו אחר"

הפנימיוֹת ממול, חדר האוכל מימין. בניין הכיתות בהמשך, לידו אולם הספורט. לא רחוק פועלת בריכת השחייה, לצידה אולם אירועים צנוע. הרב משה תנעמי, רבה הספרדי של רכסים, מסתובב איתנו בקריית החינוך שבנה בעיר, ומתרגש כאילו הוא רואה אותה לראשונה. רגע לפני שנת השמיטה הוא גאה במיוחד בגינון המושקע, ולא רק משום שהוא רגיש לסדר ולניקיון. למה כן? בגלל המשמעות שמעבר. "אם רואים פרחים, זה סימן לחינוך טוב. אף אחד לא קוטף".

על הקיר במשרדו תלויות תמונותיהם של הרב עובדיה יוסף, רבי יעקב אבוחצירא, והרב מפוניבז'; לצידן תמונתו של אלכסנדר רוזנר, ניצול שואה ערירי ונדבן גדול, שבשבע השנים האחרונות לחייו אומץ בקהילתו של הרב תנעמי; ועל השולחן ניצבת דמותו של נדיב ידוע אחר – שלדון אדלסון. לכל אלה חלק ניכר, רוחני וכלכלי, בבניית האימפריה המקומית שבראשה עומד הרב תנעמי יחד עם ידידו הקרוב, הרב יהודה מלמד. אולם התמונה הנוגעת ללב ביותר במשרד הזה היא תמונתו של אדם אנונימי, "תימני מהדור הישן", שיושב על הארץ לצד ילד צעיר ולומד איתו תורה. בתוך המסלול החצי־משוכנז שעבר הרב תנעמי, נראה כי תמונת המוֹרי משקפת יותר מכולן את שורשי גידולו.

הוא נולד בעיר מנאכה שבתימן, הצעיר מבין 25 אחים. כן, זו לא טעות דפוס. 25. "אשתו הראשונה של אבא נפטרה, מהשנייה התגרש, ואמי לבדה ילדה 14 ילדים", הוא מסביר. "אבל הרבה מהילדים מתו כשהיו קטנים. בתימן זו הייתה ה־בעיה. לא הייתה אנטיביוטיקה. תדעו, האנטיביוטיקה הצילה את העולם. מאמא שלי נשארנו סך הכול חמישה ילדים". האחים שנישאו, הוא מספר, התגוררו לצד ההורים. "היופי הוא שהייתה משפחה מגובשת. גרנו בבניין שבנינו בעצמנו. במרכזו היה אולם גדול, ושם עשו את כל המסיבות והחתונות. זה היה מיוחד".

כשהיה בן 12, שעה שהמשפחה המתינה במחנה עולים בעדן בדרך לארץ ישראל, לקה תנעמי בזיהום בבטנו ואושפז בבית החולים ב"שער העלייה" שהקימה הסוכנות. האחיות הישראליות לימדו אותו עברית והשכלה כללית, וכך כשעלה ארצה השתלב מיד בכיתה ז'. אביו הקשיש לא זכה לבוא בשערי הארץ; הוא נפטר ונקבר בתימן.

אחרי הלימודים בישיבה, הוא התפנה ללמוד נגינה באקורדיון. "לאנשים לא היה כסף, אז ניגנתי לחברים בחתונות, והיה שמח!". ככה, בלי די־ג'יי ובלי שבעה נגנים על שלושה מגברים. הוא ניגן גם בפילהרמונית וחלם להיות מורה למוזיקה, "אבל מהשמיים אמרו: לא, תהיה רב"

את עליית "מרבד הקסמים" תנעמי זוכר היטב. "זה היה חורף קשה מאוד, השנה שבה ירד שלג בכל הארץ. אנחנו היינו באוהלים בעין־שמר שליד כרכור". כעבור כמה חודשים נכנסה המשפחה הגדולה למגורים בשכונת התימנים בקריית־אתא, אולם מכאן קליטתם הלכה והידרדרה. "הייתי ילד יתום מאב, עם פאות מסולסלות", מתאר תנעמי. "היינו 150 יתומים שנשלחו לקיבוצים. אותי שמו בקיבוץ בית־זרע. זרע הפורענות. התייחסו אלינו מאוד לא יפה. לכולנו הורידו את הפאות, לא נתנו לנו לשמור שבת. שמד ממש. את הכיפות שלנו לקחו להצגה כיפה אדומה. בשבת".

בן דודו החייל הגיע לקיבוץ והבהיר שאם הילד לא חוזר הביתה, אמו תמות מרוב צער. משה הצעיר נשלח לביתו, והחל ללמוד בישיבה בחיפה. לימים, כשיהיה אברך צעיר שמתפרנס קצת מהוראת טעמים לנערי בר מצווה של השומר הצעיר, יהיו אלה ההורים שלהם שיכעסו לשמוע שהילדים פתאום לא מסכימים לנסוע בשבת.

בתקופת לימודיו בישיבה היה תנעמי עובד בלילות, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. שמץ מרמור לא מחלחל לדבריו. סיפורו רווי בהכרת הטוב ובאזכור אנשים ומוסדות שסייעו בדרכו, וקצרה היריעה מלהכיל. הוא מודה כמובן לבורא עולם, וגם לעליית הנוער שסייעה כלכלית; לישיבת חברון שלמד בה שנה, ולמרכז הרב שאליה הגיע בהמלצת חבר. הוא מודה במיוחד לרב צבי יהודה הכהן קוק, "שהיה אוהב ישראל אמיתי, ואהב במיוחד את התימנים". בדומה לעולים מאתיופיה, גם עולי תימן סבלו בשעתם מניכור ומספקות לגבי יהדותם, ותנעמי נזכר בהתרגשות בעמדתו של הרצי"ה במאבק הזה. "הרב אמר: מי שאומר שהם לא יהודים – הוא רשע גמור שלא יודע איזו מסורת הם מחזיקים! רמב"מניקים רציניים!". הרצי"ה אף סיפר כי עבד פעם עם תימנים בבנייה, ותיאר כיצד פועל אחד היה מעביר לבנה לחברו ואומר לו "הרמב"ם אומר"; ההוא לוקח ממנו את הלבנה, ובתוך כך מחזיר בשינון "הרמב"ם אומר" משלו. "יכולת ממש להרגיש את אהבת ישראל של הרב צבי יהודה", מסכם תנעמי. אחרי שהרב הלך לעולמו, עבר תנעמי ללמוד אצל הרב הנזיר ואצל הרב אברום שפירא, שגם הסמיך אותנו לרבנות עיר.

איך הגיע לעולם החרדי? במעבר לא חד במיוחד. "אז לא היה קיטוב כמו היום", הוא אומר. "אתה בוחר את הדרך האמיתית לפי אהבת ישראל, אהבת הארץ. התימנים אהבו לבנות את הארץ. תראו מה שעשו בראש־העין. בנו לבד! ישראל זה הבית של העם היהודי, אין משהו אחר".

את אשתו, שרה לבית רמתי, הכיר דרך חבר. "היא ואחיה התייתמו בגיל צעיר, ובתימן היה חוק שאומר שאם במשפחה לא מוסלמית שני ההורים מתים, מאסלמים את הילדים. הדוד של שרה הבריח אותם לכאן, והיא גדלה ב'בית אסתר' ליתומות בירושלים". שרה הייתה בת 17 כשנישאו, הוא בן 22. "זוג יונים, עד היום", הוא מחייך. אלא שילדים לא הגיעו. "גרתי ולמדתי בישיבה של הרב רוזנטל כמה שנים טובות, ואשתי עבדה בתור מורה". הם קנו דירה ברכסים, ותנעמי התפנה גם ללמוד נגינה באקורדיון. "לאנשים לא היה כסף לתזמורת בשמחות, אז ניגנתי לחברים בחתונות, והיה שמח!". ככה, בלי די־ג'יי ובלי שבעה נגנים על שלושה מגברים. הוא ניגן גם בפילהרמונית וחלם ללמד מוזיקה, "אבל מהשמיים אמרו: לא, תהיה רב".

כשמונה לרב היישוב, הפסיק לנגן ופעל מיד לבניית מקווה ולהתקנת עירוב. "כלום לא היה פה. היום זה יישוב חרדי, אבל אז הוא היה חילוני ברובו המוחלט", הוא מספר. הפעילות הציבורית שלו התחילה בארגון "פעילים": "בכל האזור הזה לא היה שום חינוך דתי לבנות. לא בצפת ולא בטבריה. הנערות היו יוצאות לעבוד בגיל צעיר, ונקשרות עם ערבים. זכינו להיות הראשונים לדאוג להן למוסדות חינוך. מתרומות מאנשי כפר־חסידים קנינו בניין, ולקחנו את המורות הכי טובות, יעלה כמה שיעלה.

"הרבנים קראו לנו להקים כאן את מרכז 'אור חדש'. מתוך קבוצת אברכים, אחרי כמה חודשים רק הרב מלמד ואני נשארנו יחד, בלב ובנפש. שרק יהיה בריא". שרה והרב קנו דירה קטנה עם שטח גדול. כש"אור חדש" החל לנוע, אמר לו הרב חיים גרנמן: "עכשיו תהיה לך בת". שש שנים חלפו מאז שבני הזוג תנעמי נישאו ועד שנולדה בכורתם; שתי בנות נוספות נולדו, כל אחת בהפרש של שש שנים מקודמתה. "וזהו. נסגר המעיין, מה נעשה".

"אותי, עם פאות מסולסלות, שמו בקיבוץ בית־זרע. זרע הפורענות. התייחסו אלינו מאוד לא יפה. לכולנו הורידו את הפאות, לא נתנו לנו לשמור שבת. שמד ממש. את הכיפות שלנו לקחו להצגה כיפה אדומה. בשבת"

כשהמפעל הלך וגדל, התרומות המקומיות כבר לא הספיקו, והרב תנעמי החל לנדוד בעולם במצוות רבותיו ולגייס כספים. מה שהתחיל ב־25 דונם, מתפרס כעת על 180. נערות ממשפחות קשות יום מקבלות במקום חינוך, סיוע רגשי ואפילו טיפולי שיניים. הרב תנעמי מספר בהתרגשות על מסירות הנפש של המורות, שמלוות את הבנות הרבה מעבר לשעות הלימודים. הוא נזכר למשל בשלוש אחיות שהצוות הצליח לשקם אותן ואף את הוריהן, וכך הבנות יכלו לשוב לביתן ולעבור ללימודים אקסטרניים. יש אינספור סיפורים כאלה, הוא אומר.

היום המרכז מתפעל גם מוסדות חינוך לבנים, וכן את "צוהר לטוהר" לילדים מיוחדים ו"בצוותא" – מוסדות "לילדי חוזרים בתשובה שלא מתקבלים בשום מקום". יש להם סמינר להכשרת למורות, הוסטלים לבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, גנים, ישיבה גבוהה, בית ספר לנערים בעלי מנת משכל נמוכה, חוגים ומיזם תמיכה כלכלית בבעלי כישרון מיוחד ("מימנו לימודי ספורט בבלגיה לאחת הבנות. אחר כך היא חזרה לכאן ללמד").

כשאנחנו שואלים אותו על שילוב חרדים בצבא ובתעסוקה, הרב תנעמי מושך כתפיים. היהדות החרדית לא רוצה לריב, הוא אומר. מה יעשו בשבתות? אי אפשר שהילדים יגדלו ביחד עם חילונים, מה לעשות. "הרב רצון ערוסי מקריית־אונו תמיד אומר: אם הנוער היה אותו הדבר, מה אכפת לי שהבן שלי ילך לצבא? אבל כשהצבא נראה ככה, אני מפחד שהילד שלי יתקלקל. אני עלול למסור את הנפש של הבן שלי. אני מחנך אותו, ושם מוחק את הכול? גם אתם הייתם מפחדים, לא?"