אפילו גשם הזלעפות לא יעצור את הנשים של "דרך אריאלה" מהפסקת הסיגריה שלהן. "יש לכן חמש דקות", מקציבה להן אתי המדריכה והן נוהרות אל הגג הרטוב. "כדי להחלים כמו שצריך, את צריכה קודם להבין מה זה גבולות", תסביר לי אחר כך חגית. "למשל לרוקן למאפרה. לשתות קפה בזמן". "פה מלמדים אותך על דחיית סיפוקים", מצטרפת קטיה, "יש זמן לקפה. זמן לסיגריה. אוכלים שלוש ארוחות ביום". כש"השתמשו", כפי שהן מתארות את תקופה ההתמכרות שלהן, לא היו ארוחות: "לא עניין אותנו אוכל בכלל".
אני פוגשת אותן במלון חיפאי שהוסב למרכז טיפול של השירות לטיפול בהתמכרויות במשרד הרווחה. הדלת פתוחה ואני קצת מופתעת. "אף אחת לא כאן בכפייה", מסבירה לי הגר מנטל־כהנא, המנהלת. "יש להן זמני יציאה מוגדרים לקניות, למשיכת כסף, לדואר. אבל רק באישור. ובדרך כלל עם אחות מלווה".
אחיות, כך הן קוראות זו לזו. בשלב הראשון הן יישלפו מהרחוב, מהכלא, מהתחתית שנפלו אליה, ויעברו גמילה באשפוזית במשך חודש בערך. משם הם ימשיכו לקהילה הטיפולית, וכל דיירת טרייה תקבל אחות גדולה – מישהי שרק לפני כמה חודשים הגיעה לשם, באותו מצב כמוה, וכבר נמצאת בתוך הטיפול. "זה אחד הדברים היפים פה", אומרת יאנה, "מצמידים אותך למישהי שהרגע הייתה שם. היא יודעת מה עברת. היא לא שכחה. את רואה אותה ואומרת לעצמך בסדר, זה אפשרי".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הנדל חושף: כך איבדנו את ההזדמנות לריבונות
– מאיראן להאג: הרמטכ"ל יוצא למלחמה מדינית
– איך יוצאים מזה?
ריח טוב של כביסה שוטף את המסדרונות. החדרים נאים ומטופחים. המיטות מסודרות. "בסוף אנחנו לא מטפלים רק בהתמכרות", מסבירה לי מנטל־כהנא, "הרבה נשים מגיעות לפה אחרי שבשנות החיים הראשונות שלהן לא היה מי שילמד אותן מיומנויות חיים בסיסיות. יש פה כאלה שלומדות פעם ראשונה לסדר מיטה, שצריך להתקלח, לצחצח שיניים. הייתה לי פה מישהי, אם לשלושה, שסיפרה שהתרגשה ללמוד כאן להכין חביתה".
מי האכיל את הילדים כל הזמן הזה?
"סבא וסבתא. יש ילדים שחיים ככה".
* * *
אני נקראת להצטרף לסדנה היומית שלהן, שמתקיימת בשיטת 12 הצעדים. מפגשים קבוצתיים מתקיימים כאן בין שלוש לחמש פעמים ביום. הבנות יוצרות מעגל כיסאות. חלקן ערניות ופעילות, אחרות עדיין מנסות לברר מה הן עושות כאן בעצם. "זה טבעי", מסבירה לי מנטל־כהנא בהמשך. "בהתחלה המוטיבציות שלהן חיצוניות. הרבה מהן מגיעות לכאן בחלופת מאסר, או כי הרווחה לקחה להן את הילדים. העבודה המרכזית שלנו היא להפוך אותן למוטיבציות אישיות, שהגבולות יהיו גבולות פנימיים".
אחת הבנות רוצה לפרוש מהמפגש, והמדריכה אתי ברכאל מנסה לשכנע אותה לא לוותר לעצמה. "תעשי מאמץ", היא מעודדת אותה ופונה לשאר הבנות. "אתן יודעות איך זה – אנחנו טובות בלהשיג סמים למרות הקורונה, למרות שהסוחר מת. אף אחת לא הלכה לישון בלי לדעת שהיא מאורגנת. יש לנו התמדה ויצירתיות בכל מה שנוגע לסמים. בהחלמה אנחנו עייפות יותר, מוותרות לעצמנו: אין לי כוח, לא מבינים אותי. אם נפנה לתהליך ההחלמה עשירית מההתמדה שהקדשנו למחלה – השמיים הם הגבול".
אחרי הסדנה – שוב הפסקת סיגריה בחדר. חמש מהן מזהירות אותי לא לשבת על המצעים של אחת הדיירות. "יש כאלה שרגישות לזה", הן מסבירות, "כל אחת פה והעניינים שלה".
ובפינה תמיד מנקר הפחד: כשנצא נחזור להשתמש. "לכן אנחנו חיות רק את היום", אומרת קטיה. "בכל בוקר אני אומרת: היום אני נשארת נקייה. רק היום. זאת מחשבה מרגיעה"
"אחד הדברים שקורים פה הוא שאת לומדת להכיר את עצמך", אומרת הודיה. "אני למשל הייתי מתבודדת, שלא יוצאת מהבית. חברים היו מתקשרים אליי והייתי אומרת להם: עזבו אותי, תנו לי להישאר בבית, להשתמש בשקט מתחת לשמיכה. אבל פה אי אפשר לברוח. את כל הזמן בחברה, ויש מודעות להתנהגות שלך. את לומדת לקבל פידבק מהסביבה".
השמות האמיתיים שמורים במערכת. מי שמדמיין רק נערות שוליים יופתע מהמגוון האנושי. חלקן עם תארים מתקדמים, רבות מהן היו עד לא מזמן נשים עובדות ומתפקדות שפשוט הידרדרו לשימוש בסמים, מכל מיני סיבות. "אני למשל הגעתי להתמכרות משימוש בתרופות מרשם", מספרת ליהי. "הרבה זמן בכלל לא ידעתי שאני מכורה. חשבתי שזה בשליטה".
"לוקח זמן להבין שאת בהתמכרות", מסכימה הודיה. "את אומרת לעצמך: אם כולם משתמשים, גם אני יכולה. השתמשתי בקנביס ובנייס גאי, צרכתי 15־20 גרם ביום. הייתי אמורה בכלל להיות במקלט לנשים מוכות, כי היה לי בן זוג אלים. אבל בגלל השימוש לא יכולתי להיות שם. המילים האחרונות שלו היו שהוא יעשה ממני שירה איסקוב".
"יש לנשים פה שני בסיסים משותפים: התמכרות, ופגיעה במרחב היחסים", מסבירה לי מנטל־כהנא. "99 אחוז מהנשים שמגיעות לכאן הותקפו מינית או סבלו מהזנחה".
אז ההתמכרות היא בעצם סימפטום?
"ההתמכרות מקלה על הכאב. זה בעצם מנגנון לריפוי עצמי. כשהן משתמשות הן לא מרגישות כלום".
יאנה: "אני מאמינה שלכל אחת שמגיעה לפה יש משהו בפנים שרוצה למות".
"במשך תקופה ארוכה ניסיתי להיעלם", משלימה קטיה. "הסתובבתי בתחנה המרכזית ולא הוצאתי משם אצבע. לא רציתי שיראו אותי. לא רציתי שידעו מה באמת קורה לי. רציתי להיות בלתי נראית. לפני כן היו לי חיים נורמליים. עבדתי במוקד טלפוני בתל־אביב. הרבה שנים חשבתי שאני סתם סטלנית. פה ושם שותה במסיבות, המילה נרקומנית תמיד הפחידה אותי. הפעם הראשונה שנגעתי בסמים גם לא הייתה טובה, הקאתי, לא יכולתי לפתוח את העיניים, הרגשתי נורא. אבל בפעם השנייה זה התלבש עליי".
ילדיה של קטיה נמסרו לרווחה. גם בארבעת ילדיה של חגית מטפלים בני משפחה.
יש חשש ממה שיקרה כשתפגשו אותם?
קטיה: "אני לא יודעת למה לצפות. הרבה שנים אני לא בקשר עם הילדים. הייתי אמא טובה. יש להם זיכרונות טובים ממני, לכן גם האכזבה גדולה יותר".
חגית: "עם אחד הילדים היו לי הסדרי ראייה. יום אחד הגעתי אליו שתויה. הוא הודיע שהוא מפסיק לראות אותי, שאלתי אותו למה והוא ענה: 'אני לא יכול להיות איתך כשאת שותה. תטפלי בעצמך'. מגיע לילדים שלי אמא שלא תבוא למעון ותעמוד בשער עם ריח של וודקה".
* * *
חגית וחברותיה נמצאות כבר בעיצומו של הטיפול. בסיומו הן יעברו לדירת מעבר, שם יגורו בליווי הקהילה ובתמיכתה, בתחנה בדרך לחיים הרגילים. המחשבות על המעבר מלוות בלא מעט חששות. "ברור שיש פחד", מודה חגית, "אתמול ליוויתי מישהי לחתונה. ראיתי שם משקאות, והראש שלי רק חשב: איך בא לי לשתות עכשיו. ואז אמרתי לעצמי: לא. באת לחתונה. תשמחי, תרקדי, את יכולה גם בלי התדלוק הזה. אחד הדברים שאת לומדת פה הוא לתת לרגשות להיות. כשאני מרגישה משהו ועוברת אותו בלי הצורך להשתמש, אני מתמלאת גאווה. את יודעת מה זה בשבילי, לחזור מחתונה, לעשות בדיקת שתן ולדעת שאין לי ממה לחשוש? הסתובבתי בתחושת ניצחון".
ולא שאין דרכים להבריח חומר לתוך הבית. "מי שרוצה משיגה", אומרת ליהי. "זו לא בעיה. אבל אם היא נכנסת עם זה לפה, לקהילה, אנחנו כועסות עליה. כי וואלה, אני לא יודעת אם אני חזקה מספיק לומר לא".
קטיה: "אם את רוצה תשתמשי לבד. למה את מפילה אותנו איתך? אנחנו מקיאות פה, נלחמות בציפורניים, באיזו זכות את נכנסת לפה עם חומר?"
מלבד הודיה, שנמצאת בקהילה רק חודשיים ועדיין מתהלכת בגוף צנום, רוב הנשים נראות בריאות. קטיה הגיעה לפה במשקל 45 ק"ג. ליהי – רק 38 ק"ג. "אחרי שמתנקים ומתחילים לקבל תיאבון, המלחמה השנייה היא לעשות דיאטה", הן צוחקות.
ובפינה תמיד מנקר הפחד: כשנצא נחזור להשתמש. "בגלל זה אנחנו חיות רק את היום", אומרת קטיה. "בכל בוקר אני אומרת: היום אני נשארת נקייה. רק היום. זאת מחשבה מרגיעה".
ליהי מודה שהשיחה איתי קשה לה. "בכל פעם שאני נזכרת בהתמכרות אני נכנסת לקונכייה. אבל זה מה שיפה, כשאצא מפה יהיה לי גם רגע של צחוק, ואשים לב אליו. הדינמיות של הרגשות פה עצומה. אבל פה את לומדת שמותר להרגיש רגע אחד שהעולם חרב עלייך, כי בסוף יבוא גם רגש אחר".
חגית: "כשהייתי בחוץ, בכל פעם שהעולם חרב עליי הלכתי והשתקתי אותו עם הסם. היום אני לומדת להיות בתוך החוויה. גם כשהיא כואבת. לא לברוח ממנה".
כשלמישהי עולה הרגש על גדותיו יש נוהל ברור בין האחיות: "לפעמים יש כאן הקפצות רגש. זה כלי טיפולי", מספרת ליהי. "אם חגית חווה עכשיו משהו ורוצה לחלוק את זה עם הבנות כדי להוריד מעצמה, היא אומרת 'הקפצת רגש' וכולן יורדות איתה למטה ונותנות לה להוציא את מה שיש לה להגיד".
הקהילה, שמשתייכת לעמותת "הדרך" המפעילה מרכזי גמילה מהתמכרות, לא מתהדרת במאה אחוזי הצלחה. "אנחנו אף פעם לא יודעות לצפות מי תעבור את הטיפול בשלום ומי לא", אומרת מנטל־כהנא בגילוי לב. "יש נשים שמגיעות לכאן ונראות בהתחלה נחושות ופתאום מידרדרות, ויש כאלה שבהתחלה נראה שאין להן סיכוי ופתאום נופל להן האסימון. הייתה לנו מישהי בת 68, עם היסטוריה רצופה בשימוש, שסיימה טיפול בהצלחה. הכי מרגש הוא שיש בצוות שלנו שש נשים שעברו את הטיפול ועובדות כאן כמדריכות".
אחת מהן, חלי אלמקייס, נקייה כבר שנתיים ושבעה חודשים. היא הגיעה לשם ביולי 2018, בחלופת מאסר: "המפקח של קצינת המבחן אמר לה, 'אין סיכוי לבחורה הזאת'. אחרי מלחמות הצלחתי להיכנס. בהתחלה עברתי על חוקים, ואחרי כמה זמן, כשהבהירו לי שאם בתוך שבועיים אין עליי תסקיר חיובי יטענו לי לעונש בבית המשפט, משהו הפחיד אותי. חלחל. עד אז לא חשבתי שאסיים את התהליך בקהילה, לא חשבתי שאשכור דירה לבד בלי שום עזרה. כשאני פוגשת דיירות חדשות, שהדרך נראית להן ארוכה, אני אומרת להן – תבקשו מהמדריכות האחרות שיספרו לכן איזו פרא הייתי".
גם עכשיו, אחרי שיקום ארוך, חלי חוששת ליפול שוב לתהומות: "ככל שהזמן עובר הדודא לסם פוחתת. אבל את כן מבינה: את לא תשתי בחתונות. אפילו בירה בלי אלכוהול מסוכן לי לשתות. הלוואי שהייתי יכולה לשתות פעם בכמה זמן, כמו שאר האנשים, אבל אוי ואבוי לי".
בסוף המפגש עם הבנות אני שואלת מה הדבר הראשון שיעשו כשיצאו מכאן. לאכול סושי, ליהי אומרת. חגית מפנטזת על רישיון. קטיה הייתה שמחה ללכת למכון יופי. הודיה חולמת לשכור דירה לבד. יאנה רק רוצה לטייל עם המשפחה. וליהי בסוף משנה את דעתה ואומרת: "כל מה שאני רוצה זה לשבת עם המשפחה שלי באיזו גינה והקשיב להם. פתאום יש לי סבלנות. פתאום קלטתי כמה נהדר להקשיב, אחרי כל כך הרבה שנים שמנעתי מעצמי להיות נוכחת ברגע. אז כן, לא צריך יותר מזה, סתם מפגש משפחתי. ואם אפשר שיהיה בו גם סושי – מה טוב".
