כאשר קיסר רומא אדריאנוס ביקש להבהיר שירושלים אינה קיימת עוד, בשנת 130, ושבמקומה קיימת רק איליה קפיטולינה, הוא בחר לבטא זאת באמצעות הקמת מקדש לשלישיה הקפיטולינית בעיר. השלישייה הקפיטולינית היא השילוש האלילי הבכיר ביותר שהיה למיתולוגיה הרומית: ראש הפנתיאון יופיטר, אשתו יונו ובתו מינרווה. בלב רומא נוסד עוד לפני שנת 500 לפנה"ס מקדש לשלישייה הזו, ואדריאנוס ביקש להקים אחד נוסף דווקא בלב עיר הקודש המובסת בפלשתינה, כתחליף למקדש היהודי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ארגוני המורים זקוקים לחיסון נגד שביתות
– המיסטיקה הצפתית אל מול הטראומה הקולקטיבית
– חיסונים וננו־כמוסות: חזית המחקר בדרך לניצחון על מחלת הסרטן
היכן הקים אותו? רבים מהחוקרים הניחו שעם דיכוי מרד בר כוכבא בחר אדריאנוס לייסד את מקדשו, להכעיס, במקום המקדש היהודי מקדם. לכך סייע לכאורה תיאורו של ההיסטוריון הרומי־יווני בן התקופה דיו קסיוס, שכתב על אדריאנוס ש"הקים במקום מקדש הא־לוהים מקדש אחר לזאוס", שהוא המקבילה היוונית של יופיטר. הניסוח הגביר את הרושם שהמקדש האלילי נבנה בידי הרומאים במקומו הפיזי של מקדש ה'.
כמו כמה חוקרים לפניו, הארכיאולוג פרופ' דן בהט (בספרו החדש "הר הבית – המתחם הקדוש בירושלים") משוכנע שהרומאים דווקא לא בנו את מקדשם בהר הבית. הוא מציין שהמדיניות הרומית היתה שלא לבנות מקדש חדש במקומו של מקדש שחרב, ומוסיף שהעדויות ההיסטוריות מהתקופה הרומית והביזנטית מתארות הר שמם.
לפי הכללים הרומאיים שפירט האדריכל והסופר הרומי מרקוס ויטרוביוס, מקדש לשלישיית האלילים הקפיטולינית ייבנה בנקודה הגבוהה בעיר. כך זה הרי ברומא, שם נבנה המקדש הזה בראש גבעת הקפיטולין – זו שהאמריקנים שאבו ממנה את שמה של גבעת הקפיטול שלהם. אילו היו הרומים מייסדים מקדש משלהם בהר הבית הם היו עושים זאת בנקודה הגבוהה ביותר בו – על אבן השתייה. אולם אין למבנה אלילי מרשים כזה כל אזכור היסטורי.
ההפך הוא הנכון, דווקא. הנוסע מבורדו, למשל, שהגיע ארצה בשנת 333 לספירה, מתאר אירוע שבו אחת בשנה – ככל הנראה בתשעה באב – התירו הרומאים ליהודים להתכנס סביב אבן נקובה, למשוח אותה בשמן ולבכות. האבן הנקובה היא אבן השתייה המצויה כיום בכיפת הסלע, ובה קיימת מערה. בהט משוכנע שאילו היה שם מקדש ליופיטר בעת ההיא, היהודים היו נמנעים מלהיכנס לשם. התייר מבורדו גם אינו מזכיר מקדש רומי כלשהו שניצב בעידן כזה או אחר על מקום קודש הקודשים.
הירונימוס (347־420), מאבות הכנסייה הנוצרית, ציין שבימיו עוד ניצב פסל של אדריאנוס במקומו של קודש הקודשים היהודי – פסל בלבד ולא מקדש אלילי. בחיבור עתיק המכונה "הדיאלוג בין תימותיאוס ואקילס" מצוין שלא נותרה "אבן על אבן" מהמקדש היהודי, ונאמר שאת אבני ההר נטל אדריאנוס כדי לבנות מבנים אחרים. אם הרומאים בחרו להשאיר את ההר פנוי ממבנים, ודאי נכון הדבר לביזנטים שירשו אותם. כנוצרים הם ביקשו להגשים לנצח את חזון ישו, שלא ייוותר דבר מהמקדש, וזהו אכן התיאור שמסרו המבקרים מהתקופה ההיא. הבישוף קירילוס מירושלים, בן המאה הרביעית, טען שבזמנו התגשמה נבואת מיכה ש"ציון שדה תיחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער", ומוסיף: "ועתה המקום מלא בגני מלפפונים". הר הבית חזר אם כן לשמש כשדה. הירונימוס מתאר את ההר בזמנו כ"ערמת אשפה של ירושלים הנוצרית החדשה".
בתקופה הרומית היו בהר ככל הנראה בתי מרחץ, שקיבלו את מימיהם מאמת המים הקדומה שהובילה מים מגוש עציון, אותה אמה ששימשה את המקדש בימי בית שני. לפי כתובת שנמצאה סמוך להר מניח בהט שהר הבית הפך מימי אדריאנוס לכיכר כמעט ריקה ממבנים, ובמרכזה פסליהם של קיסרי רומא, כמו בערים אחרות ברחבי האימפריה הרומית. גם ברומא עצמה קיימת כיכר כזו, כיכר הקפיטול, שתוכננה אף היא במאה השנייה, כשאדריאנוס ייסד בירושלים את המקדש הקפיטוליני. גם במרכז הכיכר שברומא ניצב פסלו של אחד הקיסרים, מרקוס אורליוס.
אם לא בהר הבית, היכן בנה אדריאנוס את המקדש הזה? לדעת בהט, מקדשו ניצב סמוך למקום כנסיית הקבר. בחפירות שנערכו בכנסייה בשנים 1960־1980 אכן נמצאה כתובת המזכירה את אדריאנוס ומלבדה נמצאו שרידים שהעידו על מקדש אלילי שעל גביו נבנתה הכנסייה.
רמז למפעל בנייה כביר כזה, שבמהלכו ניטלו האבנים העתיקות מהר הבית לטובת המפעל העירוני החדש, איתר בהט בכותל הדרומי של ההר. בניגוד לכותל המערבי ולנדבכים ההרודיאניים המוכרים שקבועים בו, או אלו שאותרו למרגלותיו כשהם שבורים ומרוסקים, בכותל הדרומי לא נותרו כמעט אבנים בסגנון הסיתות המוכר של הורדוס. בהט משוכנע שהדבר קשור לבנייתה של איליה קפיטולינה.
לפי השרידים והשכבות שנמצאו בקיר הזה, תיקון מחודש של הכותל הדרומי נערך רק מאות שנים אחרי אדריאנוס, כשהמוסלמים הגיעו לכאן ובנו בהר מבנים משלהם. העובדה הזו, פירוק הכותל הדרומי, מוכיחה שאדריאנוס לא בנה בהר הבית מבנה חשוב, כי אחרת – מדוע שיפרק את חומותיו?
"שלא כמו בחומה המערבית (של ההר)", כותב בהט, "שאפשר לראות בה ערמות גדולות של אבני מפולת שנפלו כשניסו הרומאים להרוס אותה כליל, בחפירות הכותל הדרומי לא נמצאה אפילו אבן מפולת אחת. רובה הגדול של החומה הדרומית של הר הבית הנראה כיום בנוי באבנים מאוחרות, בעיקר אבנים מהתקופות המוסלמיות. מכאן אפשר ללמוד שהחומה הדרומית פורקה בזהירות ואבניה נלקחו לבנייה במקומות אחרים. אולם באבני החומה המערבית לא היה אפשר להשתמש כי כשהושלכו ממרום החומה הן נשברו ולא היו ראויות עוד לשימוש חוזר. אפשר לקבוע בביטחון שהפירוק חל בימי ייסודה של איליה קפיטולינה, הואיל ומתחם המקדש שהיה במקומה של כנסיית הקבר בנוי באבנים הרודיאניות".
אוסביוס בן המאות השלישית והרביעית, הארכיבישוף של קיסריה, ציין שעד לבניית כנסיית הקבר בשנת 326 שכן במקום מקדש לאלילת היופי והאהבה אפרודיטי, או ונוס, כפי שכינוה הרומאים. לדעת בהט פסל ונוס אמנם הוצב במקום אבל המקדש ששכן שם היה של השילוש יופיטר־יונו־מינרווה כאמור.
הנוצרים, בעלי שילוש מקודש משל עצמם, פירקו את המקדש האלילי ובנו את הכנסייה שלהם, ממש כפי שעשה אדריאנוס עצמו מאתיים שנה לפניהם למקדש היהודי. קיר אחד מהמקדש הקפיטוליני נותר בכנסיית אלכסנדר נבסקי הסמוכה לכנסיית הקבר, והוא מעיד לדורות על ניסיונו הכושל של אדריאנוס להמיר את ירושלים באיליה קפיטולינה. אחרי הכול, מי בכלל זוכר כיום את יופיטר ויונו, ונוס ומינרווה?
