הבית // קומה אחת עם גג רעפים אפרפר במגרש של 700 מ"ר בהרחבה בשכונת הבנים הממשיכים בקיבוץ. בחלל המרכזי אח עצים, פינת ישיבה, סלון ומטבח וחלונות מסביב, "כדי להזמין את החוץ פנימה". חדרי השינה נמצאים מאחורי קיר ספרייה החוצה בין החלל הציבורי לחלל הפרטי. החלונות משקיפים למרפסת ולחצר, ובהן מסעדה עם ויטרינה לסגירת חורף, המשקיפה לגינה המקסימה ובה מגוון עצי נוי ופרי. הכניסה למסעדה דרך שביל גישה ייעודי מסביב לבית.
בוקר טוב // בני המשפחה קמים בשש וחצי ומתגלגלים לאט מהמיטה. לוטם שותה שוקו וצופה בתוכנית בוקר. הגדולים מתארגנים לבית הספר בקצב כי ההסעה יוצאת בשבע וחצי. ענת לוקחת את לוטם לגן, ומשם מצפינה לעבודתה בכפר הגמילה מלכישוע בגלבוע. ירון שותה קפה של בוקר ולאחריו סידורים לקראת פתיחת המסעדה אחר הצהריים.
בסגר // כשאין מסעדה או לימודים במוסדות החינוך, הם אוכלים ארוחת בוקר, הילדים לומדים בזום, ובהמשך הם יוצאים לטיול בוקר בקיבוץ ועוד. ירון: "טוב לגור בקיבוץ בגלל המרחב מסביב. יש יתרון גדול לעבודה שלי – אני לא הולך רחוק. ענת עובדת חיונית, וממשיכה לנסוע יום־יום לעבודה".
עבודה // ירון מנהל את המסעדה האיטלקית בביתו, שמתפקדת גם כחומוסייה בימי שישי. "זה חלום ילדות שהתגשם בעזרת קצת חזון ותעוזה". ענת היא עובדת סוציאלית ופסיכותרפיסטית בכפר לטיפול בהתמכרויות מלכישוע. מלבד זאת, בקליניקה הפרטית שלה היא פוגשת מטופלים בכל הגילאים. "יש לי הרבה סיפוק מהעבודה שלי. משמח אותי שבשנים האחרונות הזדמנויות הפרנסה באזור התרחבו, בטח בתחום הטיפול. בעבר זה לא היה כך".
מקצה הערבה // ירון גדל בקיבוץ אילות, שהוריו היו ממקימיו. הוא השלישי מחמישה ילדים, ויש לו אח תאום. כשהיה בן 12 החליטה המשפחה לעבור לעין־חרוד. "עברנו מהדרום לצפון. אמי היא בת קיבוץ עין־חרוד ורצתה להיות קרובה לסבא וסבתא שלי ובכלל לקיבוץ שגדלה בו". הוא למד במקיף עין־חרוד והתגייס לחיל התחזוקה. כשהשתחרר עבד במסגרייה בקיבוץ: "בין השאר הייתי מרתך חלקי מתכת לטנקים במפעל המתכת של הקיבוץ". משם התגלגל לתל־אביב ועבד בתור סו־שף וטבח במסעדות גדולות. "תחום הבישול תמיד דיבר אליי. עבדתי במסעדות הכי נחשבות בתל־אביב, ואז החלטתי לנסוע לטיול בעולם ולקחתי פסק זמן של שנה מהעבודה".
התמקצעות // כשחזר נרשם ללימודים בבית הספר למלונאות תדמור, והחל להתמקצע ברזי הבישול, ניהול המזון והמשקאות. "חשבתי שאעבוד במלונאות אחרי שנים של עבודה במסעדות, אבל בסוף לא הלכתי לכיוון הזה אלא יצאתי לדרך עצמאית. מה שלמדתי שם עוזר לי עד היום בניהול ספקים ומספרים חשובים בעסק". במקביל ללימודים עבד בחברת שיווק למסעדות, ופגש את המסעדנים הגדולים בארץ.
סוציאלית // ענת גדלה ברמת־גן, והיא האמצעית בין שלושה אחים. היא למדה בתיכון אוהל שֵם, התגייסה לצבא כמש"קית הוראה בבסיס מחו"ה אלון, ולמדה עבודה סוציאלית. בתחילה עבדה בחברת סיעוד ואז בעיריית תל־אביב. אחרי תואר שני בעבודה סוציאלית היא המשיכה ללימודי פסיכותרפיה.
ההיכרות // הם נפגשו לפני 15 שנה בטיול לתאילנד. "נפגשנו לגמרי במקרה, בטיול ג'יפים, בין שייקים לפילים. הלבבות התחברו כשהאווירה, הנופים והתזמון של כל אחד מאיתנו עשו את שלהם. משם המשכנו לטייל ביחד עד שחזרנו לארץ". ענת בדיוק סיימה את התואר הראשון שלה בעבודה סוציאלית, וירון היה במהלך הטיול הגדול שלו. כשחזרו לארץ גרו בעין־חרוד, ואז חזרו למרכז למשך שבע שנים – בתחילה גרו בקריית־אונו ואז בבית־דגן ולבסוף במודיעין. שם גם נולדו התאומים.
בחזרה לצפון // הם חיפשו מקום להשתקע בו ולהגשים את החלום לשטח אדמה ובית פרטי, והם גם רצו לגור סמוך למשפחה של ירון. בעין־חרוד לא הייתה אז הרחבה, והם חיפשו מקום שקרוב לקיבוץ והזדמנות נדל"נית. ירון: "אחרי ויכוח מתמשך אם נשארים במרכז או עוברים לצפון, ראינו במקרה פרסום על הרחבה בשדה־נחום, והרגשנו שזה יתאים. אחרי שנתיים עברנו, עם תאומים בני שנה וחצי, לתוך מציאות חדשה אך לא זרה בעמק המעיינות".
איכות חיים // ענת: "אנחנו מאושרים מהבחירה בשדה־נחום בכל יום מחדש. ירון זכה לבנות את העסק שחלם עליו, בתוך הבית שלנו, וקיבלנו איכות חיים שלא היינו מקבלים בשום מקום אחר בארץ: מרחבים לגוף ולנפש, סוג של רילוקיישן קטן, ובעיקר יכולת לגדל את הילדים בנחת וליהנות מנוף שמרחיב את הנפש ופותח את הלב. הורדנו את הרגל מהגז".
הגשמה // ירון: "חלמתי מילדות לפתוח מסעדה בבית שלי, ובגיל ארבעים כשסיימנו לבנות את הבית אזרתי אומץ והגשמתי אותו. פתחת מסעדת בוטיק באווירה ביתית, 'אצל צרפתי', ומובן שזה לא היה קורה אם לא הייתה לי תמיכה מענת. במשך שלוש שנים המסעדה נפתחה רק פעמיים בשבוע, אבל עם הזמן זה התרחב לשבוע שלם. במסעדה יש אוכל איטלקי מכל הסוגים. אני מאוד מחובר אליו. אני מכין מאפים, פסטות ודברים שעושים טוב ללב ולנשמה. לקח לי כמה שנים לדייק את החלום הזה ואני שמח שאני מגשים אותו. אין ספק שזה דרש לא מעט כוחות ותעוזה, וגם נישלתי מהבית את המרפסת לטובת החלום הזה, אבל היום אני יכול להגיד בפה מלא שאני בנאדם מאושר. אנשים באים, אוכלים את האוכל שאני מכין להם, נהנים, והכול באווירה אינטימית כמשסביבי נוף ילדותי".
עסק ובית // במהלך השנים הם הפרידו בין הקריירה למשפחה, ובנו כניסה נפרדת למסעדה ושירותים נפרדים. "אבל הילדים עדיין חלק מהעסק ומסתובבים בו חופשי, והם אוהבים לדבר עם אנשים חדשים שמגיעים אלינו לאכול ולשמוע סיפורים".
הקורונה ואנחנו // ענת: "הקורונה שיפרה לנו את שריר הגמישות. היא גרמה לנו להעז לחלום יותר בגדול, לצאת מגבולות העמק ולראות את הנולד בלי לחשוש רק מהיום הזה. ירון מארח המון קבוצות ומטיילים והתאים את עצמו למצב. הוא עושה סדנאות לקבוצות קטנות. נפח העבודה שלו ירד דרסטית בסגר, כי יש אפשרות רק למשלוחים, אבל אנחנו מצפים לטוב".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
