להתהלך עם מגדיר צמחים אנושי

שמעתי עליו, קראתי עליו, חיכיתי לראות אותו והנה הוא לפניי במלוא הדרו – עץ קטלב אדום גזע ואדיר ממדים שמתגלה במעבה הגן. לפני כמעט שישים שנה נשא אותו עָתָי יפה בתרמילו כשהוא משתרך באוטובוסים מנחל נשר עד לעמק האלה. "היה לי מזל, מצאתי אותו בתוך ערוץ הוואדי", הוא מספר. "הוא צמח בתוך שקע בסלע, והיה קל להוציא אותו עם האדמה ועם הפטריות – הוא הרי בשותפות עם פטריות. שמתי אותו בתוך קופסה, הכנסתי לתרמיל הגב והבאתי אותו לקיבוץ".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– פחות נתניהו, יותר אמונה: הושק קמפיין הבחירות של ש"ס
– בלי הפתעות: מנהיג האופוזיציה שהורעל שב לרוסיה ונעצר
– לא משחק ילדים: יצחק זמיר חוזר לקריירה הסוערת עם ספר

יכולתי להתפייט, לתאר את העץ האצילי שבדיוק מתנשל מקליפתו ושולח זרועות שריריות עבות לצדדים, אבל מאיר שלו תיאר אותו יפה כל כך לפניי ומי אני שאתחרה במאיר שלו. "הקטלב הכי גדול שאני ראיתי צומח בגנו של הבוטנאי עתי יפה בקיבוץ נתיב־הל"ה", כתב בספרו "גינת בר". "הוא כל כך גבוה וכל כך רחב, עד שענפיו העצומים פיתחו להם התעבויות ארוכות בצידם התחתון כדי שלא יישברו ממשקלם הם. על עץ כזה בדיוק כתבו מחבר תהלים והנביא ירמיהו את תיאור המאמין הצדיק, שלא הלך בעצת רשעים ולא עמד בדרך חטאים: 'והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שורשיו, ולא יירא כי יבוא חום, והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי' – ומי יודע, כיוון שירמיהו היה נביא אולי אף התכוון לקטלב הזה ממש וניבא שבעוד אלפיים וחמש מאות שנה הוא יצמח מעל לברכת צמחי המים בגנו של עתי".

הקטלב ההיסטורי נמנה על מה שעתי מכנה "החמישיה הפותחת" – חמישה עצי ענק שייסדו בלא ידיעתם את הגן היפה והעשיר הזה שהוא מטפח בעצמו במסירות אין קץ. 700 מיני בר של צמחי ארץ ישראל יש כאן וחמש בריכות מים ושלוליות חורף והמון יצורים חיים – לטאות, צפרדעים, חרקים, ציפורים. שלטים לעומת זאת אין, ומתוך בחירה – "הגן הזה הוא לא גן בוטני בהגדרה, כי אני לא מוכן לשים שלטים. על זה אני לא מתפשר. אני מוותר על התקציב הממשלתי, ואת יודעת מה, אני מכיר תחביבים יקרים מזה. אני רוצה שיסתובבו כאן כמו בטבע. את תסתובבי פה עכשיו ותביני על מה אני מדבר", הוא אומר ומוביל אותי בין משעולי הגן.

האלה האטלנטית והאלון המצוי שמתנשאים בכניסה – גם הם בחמישייה – חגגו בסתיו שישים. עתי חגג 79. "אני סופר את שנות הגן מאז השחרור", הוא מסביר. "הגעתי לקיבוץ בנח"ל ועבדתי בנוי. השטח הזה היה נטוע כולו אורנים, אבל ראיתי את הפוטנציאל שבו, עם הסלעים הנפלאים שאת רואה שלא נגעו בהם והאדמה הנהדרת, וחלמתי על גן, ובינתיים הכנתי שתילים כדי להתחיל להגשים את החלום".

אבל סיפור האהבה של עתי עם עולם הצומח התחיל הרבה לפני הצבא. "תמיד אהבתי טבע. עוד כשהייתי ילד בשייח'־אבריק, אספתי מאובנים וחרקים וקונכיות ופרפרים. צמחים לא יכולתי לאסוף, כי הם מתייבשים, אז החלטתי שפשוט אגדל אותם. היה לי גן של צמחי ארץ ישראל, ואבא שלי בנה לי בריכה לצמחי מים וסלעייה לשרכים. לבר המצווה שלי קיבלתי במתנה את המיקרוסקופ של סבא שלי, שהיה רופא ונפטר בשנת 1920. התחלתי לבחון מתחת למיקרוסקופ מה מסתתר בשלוליות, איך נראית בהגדלה טיפת מים. מנחם זהרוני (מורה לטבע מיתולוגי וממקימי החברה להגנת הטבע, יפ"א) היה ידיד המשפחה והוא השקיע בי את כל הנשמה. הייתי נוסע אליו משייח'־אבריק לכפר־יהושע באופניים והיינו מסתכלים יחד על צמחים. פתחנו ספרים והוא לימד אותי להגדיר צמחים, והסביר על בעלי חיים ועודד אותי לגדל מינים שונים. הוא ממש גידל אותי, הייתי אצלו המון בכל ימי התיכון. לצערי הוא נדרס בגיל מוקדם ומותו הוא אבידה גדולה. הוא זה ששתל בי את האהבה הגדולה לטבע".

צריף אדום ומאורך שמציץ מתוך החורש היה לביתו הראשון של עתי. כך יכול היה לגור בתוך המפעל הבוטני שהקים. "התמזל מזלי והפלמ"חניקית שגרה בו עברה לשיכון ותיקים, ואני נכנסתי", הוא נזכר. 25 שנה גר בו, יצא לעבודתו כמורה לביולוגיה בקיבוץ, בכפר־מנחם, בגבעת־ברנר, בבית הספר האזורי, נישא והקים משפחה בת ארבעה ילדים וטיפח את הגן החדש בשעות הפנאי. כבר 12 שנה הוא פנסיונר ויכול להקדיש את מיטב זמנו לטיפוח ולהדרכה של ילדים ומבוגרים, קבוצות מדריכים, חוקרים וסקרנים. הביקור, יש לומר, הוא רק בליוויו של עתי.

אנחנו מסתובבים בגן במשך שעתיים ויותר. מארחי מציג לי קצח שדה, גיבסנית בר, קרנן במים, וכמו מגדיר צמחים אנושי הוא שולט בזמני הפריחה והכמישה, באסטרטגיות הרבייה וההישרדות, ברשימת המאביקים והאויבים. הכול רשום בקפידה בפנקס קטן שהוא מראה לי. בין שורותיו מסתתרת אינפורמציה יומיומית שתורמת ידע גם לבוטנאים הגדולים שמדי פעם באים להחליף מידע או לערוך בגן מחקר. לכל צמח יש כאן היסטוריה. את הדולב המזרחי הענק הביא מנחל כזיב, "ובשנים הראשונות הבן הבכור שלי התחרה בו מי גובה יותר". הלִבְנֶה הגדול, הוא מספר, היה כאן לפניו, והנה החצב הגלוני ש"הוציא היום את הפרחים ממש לכבודך".

בשלב מסוים עתי מראה לי צמח שפריו מזכיר מטוס: "קוראים לו חומעת האווירון, והוא צמח אנדמי לישראל שכמעט נעלם מהעולם. לפני שנים גילו אותו מחדש והתחילו להעביר אותו לגנים בוטניים, וגם אני קיבלתי זרעים. מי שגילה את הצמח ליד בנימינה היה לא אחר מאהרן אהרונסון, בשנה שגילה בה את אם החיטה. הוא לא הכיר אותו, ולכן שלח למומחה לצרפת שגם לא הכיר אותו, ואז שלח למומחה של חומעות בשוויצריה, והאחרון אמר שזה צמח חדש למדע. אהרונסון פרסם את התגלית וקרא לצמח 'רומקס רוטשילדיאנוס' – רומקס הוא השם המדעי לחומעה, וכדי לתת כבוד לברון רוטשילד הוסיף את השם השני.

"אממה, הפרסום היה כנראה בעיתון לא מכובד מספיק. בינתיים הבוטנאי פרופ' אלכסנדר איג, שאני טוען שידע שאהרונסון הוא זה שגילה את הצמח, פרסם אותו מחדש וקרא לו 'רומקס אירופלניפורמיס' – חומעת האווירון, בגלל צורת הפרי. איג נפטר וכעבור עשור בערך יצאה המהדורה השנייה של מגדיר צמחים שכלל את העיזבון של איג, ושם כתוב 'חומעת האווירון' – ובשם הלטיני מופיע 'רומקס רוטשילדיאנוס אהרונסון', נתנו כבוד למגלה, וכך זה עבר ממגדיר למגדיר. לפני 15 שנה מישהו חיפש על מה לכתוב וכתב מאמר על איך צריך לקרוא לצמח. מכיוון שהייתה ועדה בז'נבה שהחליטה שהשם נקבע לפי הפעם הראשונה שהמין פורסם באופן מסודר, אהרונסון נשמט מהסיפור".

אז הנה אתה מחזיר לו את כבודו האבוד.
"בכל הזדמנות שיש, ובכלל, הכול פוליטיקה. אהרונסון לא היה אהוב על חלק מהציבור בגלל ניל"י, איג ניצל את העובדה שאהרונסון לא פרסם את התגלית כמקובל ומחק אותו מההיסטוריה".

הוא לא הצליח, אני מציינת. הרי כולם יודעים מי היה אהרונסון, לגבי איג אני לא משוכנעת. אבל עתי כבר עם הפנים קדימה, מזהיר אותי לא לדרוך במקום שאמורים להופיע בו ראשי הגיאופיטים שהתחבאו מתחת לאדמה. מדי פעם הוא מוציא מזמרה קטנה שמתחבאת בנרתיק המחובר לחגורה, וגוזם מה שצריך.

מה זה אומר, לתחזק את הגן?
"זה אומר כל הזמן לעבוד – לנקות את הצמחים היבשים, לכסח ולאסוף זרעים, בחורף יש המון עבודת עישוב. אם את לא מטפלת בבריכות את לא רואה את המים בכלל. אני עמל לגדל כאן צמחים מכל הארץ. אם צמחים גדלים בנגב, זה לא אומר שהם לא יכולים לגדול בגליל. בגליל יש מתחרים חזקים מהם, ואם אני מסלק את המתחרים הם יוכלו לצמוח. יש לי כאן צמחים מהחרמון ומהנגב בו זמנית. יש לי קשר עם גנים בוטניים ועם בנק גנים ועם מגדלים פרטיים, ואני מכניס כל הזמן צמחים חדשים ארצישראליים, חלקם נדירים מאוד".

צפרדע הנחלים מדגמנת לנו על סלע. אני מתקרבת עם המצלמה והיא לא זעה. לא נראה שהנוכחות שלי מטרידה אותה. "תשמעי, לפני כמה ימים ניקיתי פה את הבריכה ותלשתי עלים ישנים של הנימפאה התכולה, והייתי עשרים סנטימטר ממנה והיא לא זזה, היא כבר לא מפחדת מאנשים", עתי מספר ועובר לדבר על שרכים, או ליתר דיוק על שרך ייחודי: אברה ארוכת עלים שהביא מנחל בצת בגיל 15. בטבע היא נכחדה כבר בשנות השישים, אבל לא הוא ייתן לה להיעלם מהעולם. משהו אחד מושך את תשומת לבי: דגי זהב. גם בלי להיות עתי יפה אני יודעת שמקומיים הם לא. "זה באמת הדבר היחידי שהתפשרתי עליו. הבאתי אותם לבריכות בשביל ארבעת הילדים שלי והנכדים שלי והילדים הרבים שבאים לכאן".

 אתה מכשיר דור המשך?
"יש לי שני בנים שבהחלט מראים עניין, ויש לי נכד שעוזר לי יותר מכולם. אני מאד מקווה שמישהו מהם ייקח את השרביט".