"למה הם צועקים שם?"
"כי הם כועסים ורוצים שינוי".
"איזה שינוי?", המשיכה לאתגר בת השלוש.
"אנחנו לא בטוחים", ענינו בידיעה שזה לא יספק את הסקרנות שלה, "אבל כזה שבו ביבי לא ראש הממשלה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מנהלי בתי חולים: המדינה לא ערוכה לגל תחלואה בחורף
– רצון הילד או החוק: כיצד קובעים מי יגורש מהארץ
– תקיעת המרפסות: מיזם תקיעת שופר המונית באותה שעה
בארבע השנים האחרונות אנחנו חיים סמוך לבית ראש הממשלה. חלונות ביתנו משקיפים אל רחוב בלפור, אל הפרוכת הענקית המכסה את מחסום הביטחון בניסיון למנוע מהעוברים ושבים לראות את המתרחש מעבר לו.
המחאה כאן ברחוב אינה עניין חדש: בעבר היה מאהל למען שחרור גלעד שליט, ועד ימי הקורונה עמד מאהל למען אברה מנגיסטו. גם ההפגנות נגד נתניהו לא התחילו בקורונה, אלא חודשים רבים לפני כן. אבל בשבועות האחרונים, כשחברים שואלים איך אצלנו, אנו לרוב גולשים מיד לסיפורים על צעדות מחרישות אוזניים, ועל אנחת הרווחה הפושטת בבית כשהמפגינים חולפים בלי להעיר את הילדות. נכנסנו למצב משונה, שבו המחאה היא קודם כול מטרד, מבחינתנו, ורק אחר כך דיון פוליטי־חברתי מרתק וחשוב.
את עוצמת ההפגנה הבנו רק כשיצאנו ערב אחד מהבית היישר לתוך פקק של צפירות ודגלים שחורים. ביקשנו בנימוס שייתנו לנו לעבור, ובתשובה הסבירו לנו ש"יש עכשיו מלחמה, לעבור זו פריווילגיה". כן, לגור בפינת רחוב בלפור זו אכן פריווילגיה. מי עוד זוכה לסריקה ביטחונית סביב ביתו בכל שעה עגולה, ולרשת מצלמות ששומרות לו על האופניים? ויחד עם זאת, היציאה מהבית בתקופה האחרונה הפכה לנושא מורכב. בכל ערב חוסמים לנו את הרחוב, ואם שכחנו להזיז מראש את הרכב, אפשר לוותר על האפשרות של נסיעה.
להתרחשויות ברמה הלאומית יש לעיתים השפעות בלתי צפויות על אנשים פרטיים שלכאורה לא קשורים לאירוע כלל. שני מכרים שגרו בקרבת מקום סיפרו לי שנאלצו להעתיק את מקום מגוריהם – אחד באופן זמני, האחרת באופן קבוע – אחרי שמצאו את עצמם בכל לילה מתהפכים במיטה במשך שעות, ומנסים להרגיע ילדים שהתעוררו בבהלה מצלילי זמבורות.
אבל גם ברמה הפרטית, יש לפעמים השלכות חיוביות להפגנות. אפי, בעל בית הקפה השכונתי, נפגע קשות מהקורונה ומהסגר – ופתאום הגיעה המחאה. הוא, ביביסט עם חוש הומור נפלא, מצא את עצמו מתפרנס בזכות מאות המפגינים נגד נתניהו שחלפו על פני הקפה המקסים. אגב, העסק שלו מייצג נקודת מפגש מרתקת של ממשקים עם ראש הממשלה: תוכלו לראות שם איך הדלת נפתחת ואבנר נתניהו נכנס בקלילות של בן בית אחרי טיול עם הכלבה – ובשולחן לידו נשים בחולצות שחורות של "אין מצב" מנהלות ויכוח ציני על קץ הדמוקרטיה.
גם ביתנו הפך למוקד עלייה לרגל. אנחנו זוכים להרבה ביקורים של חברים רחוקים שמזמן לא ראינו. הם נכנסים לעצירת שירותים וכוס קפה, וזוכים לחיבוק (מרפק כמובן). גם אם נאטום את החלונות ונתייחס להמולה כסוג של רעש לבן, כל חבר שמבקר מזכיר לנו שהרעש היומיומי המציק הוא למעשה סיפורים רבים של אנשים אמיתיים שחשים מצוקה ותסכול ותקוות. מחוץ לחלוננו אלפי קולות משוועים לאוזן קשבת: הם עולים ממעגלי המדיטציה, מכיסאות הים המתקפלים ומהספסלים המאולתרים, מהמחאות של האמנים ושל העצמאים ושל קהילת יוצאי אתיופיה ושל המאבק להגנה על נשים מפני אלימות. לא כל כך משנה מה מושא ההפגנה, ואם תסכימו איתה או לא – כואב שם בחוץ.
מגורים בפינת בלפור מבטיחים התרחשות תמידית, וגם אתגר מוסרי: האם לפתוח את הלב לסבלו של האחר, או לשמור על שגרה יציבה ומוגנת? למעשה, זה קצת כמו לגור מול הכותל (בלי להשוות שכנים, כמובן). אנשים באים מקרוב ומרחוק לזעוק את הכאב שלהם, לבקש שינוי, להישמע.
הזעקות כאן הן כבר חלק מהנוף. גם פרצופי השוטרים מוכרים. אך בבואנו לחג, אנו מבקשים שעל אף שהמשבר הפך לשגרה, קולנו יישמע. זה יותר מחצי שנה שהזעקות עולות לשמיים, ונדמה שהייאוש הופך למובן מאליו. הימים ימים קשים, ואנו זקוקים השנה לחלונות פתוחים לרווחה. אנו רוכנים לעבר בנותינו הקטנות ומסבירים להן על כאב וזעקה של אחרים, כשליבנו ועינינו פונים מעלה בתפילה משלנו: יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך. יהיו לרצון אמרי פינו והגיון ליבנו לפניך.
