בפרק השלישי במגילת איכה מקונן המחבר על מר גורלו ועל ייסוריו, ופונה לבורא בתפילה שלא יעלים אוזנו לשוועתו. בפסוקי הסיום הוא אומר: "שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם ה' / כָּל מַחְשְׁבֹתָם עָלָי // שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיוֹנָם / עָלַי כָּל הַיּוֹם // שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה / אֲנִי מַנְגִּינָתָם". לדבריו, אויביו חושבים כל העת היאך להרע לו. המילה "מנגינה" כאן פירושה "שיר לעג וזלזול". זו הופעתה היחידה של המילה הזו בתנ"ךה, ואכן – בפיוט הארצישראלי הקדום השתמשו ב"מנגינה" בהקשר שלילי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מנוחת הלוחמים: הגרסה הסינית לאמא הפולניה
– עלייה בחולים קשה בקורונה עלולה להציף בתי חולים
– נסראללה מנסה להכתיב משוואה שהרמטכ"ל לעולם לא יקבל
אך ברבות השנים המילה הפכה למקבילה לחברתה הקצרה יותר, "נגינה", ושימשה בהקשרי זמרה כלליים. למשל, בספר הטבע "תולדות הארץ" שנכתב בתקופת ההשכלה המחבר יוסף שיינהאק מספר שהתוכיים "יכולים להמיר את קולם לקול שאר החיים – לנביחת הכלב, המיית החתול, לשחוק ואנחת האדם וכדומה, אך לא יוכלו להעריך מנגינות כציפורים המזמרים" – ובעברית, להשמיע נגינות כציפורי שיר אחרות.
בהמשך התפתחותה של העברית קיבלה המילה מנגינה את משמעה המוכר לנו כיום – לחן ומלודיה של שיר. כיצד זה קרה? חמדה בן־יהודה, אשתו של אליעזר, סיפרה בשנת 1946: "את המילה תזמורת חידש בן יהודה לעניין שאנו קוראים היום בשם מנגינה, ולא לאורקסטרה. וכך, במשמע זה, הופיעה המילה פעמים אחדות בעיתון… והנה אירע משהו שהפך את הקערה על פיה. אגודת המכבי בראשון־לציון ייסדה מקהלת נוגנים. מייסדי המקהלה, שבחלו בשם המשכילי הזוגי [= המורכב משתי מילים] 'מקהלת נוגנים', ביקשו לקצרו למילה חדשה אחת, מצלצלת, והנה נתקלו במילה תזמורת, שהציצה פה ושם בעיתונות היישוב. המילה מצאה חן בעיניהם, ובין שהבינו או שלא רצו להבין את המשמע שאנחנו קבענו לה, אימצו להם את השם 'תזמורת' ל'מקהלת הנוגנים'… אז נמנינו וגמרנו להתרצות לקול העם. בן־יהודה בדק במקורות והעלה את המילה מנגינה מאיכה לאותו עניין של מלודיה או נעימה שתחילה התכוון לקרוא לו תזמורת".
הדברים חביבים וצבעוניים, אך אינם מדויקים: במילה "מנגינה" במשמע מוזיקלי ייחודי החלו להשתמש עוד לפני בן־יהודה, ומי שמעיד על כך הוא לא אחר ממנו עצמו, בערך "מנגינה" במילונו: "ישתמשו בה בזמן האחרון במשמע נגינה ערוכה ומסודרה לפני קהל שומעים, concert". וכך השתמשו במילה בעיתון "הכרמל" כבר בשנת 1861, כשאליעזר הפעוט היה בן שלוש. בידיעה מיום כ"א בתמוז תרכ"א מסופר שבעיר פולטבה הוקם "בית מחסה להעלות ארוכה לחולי עמנו", היינו בית חולים, והמוסד אמור לקבל את כספו בין השאר מ"נדבות הבאים והבאות לשמוע מערכות המנגינה המפוארה, קאנצערט, אשר נגנו המנגנים".
במקביל לשימוש במשמע קונצרט, או אופרה, החלה לשמש המילה מנגינה גם במשמע לחן לשיר, כשימושה בימינו. למעשה המהלך היה כזה: המילה "מנגינה" שימשה בעברית המתחדשת במובן קונצרט, וכן במובן לחן ונעימה. בן־יהודה חידש במקומה את המילה תזמורת – אך בראשון־לציון שינו את משמעה אל האורקסטרה. עם השנים הקונצרט עצמו נשאר בלעזו ולא קיבל שם עברי, והמנגינה התנגנה במשמעה המוכר לנו, כמלודיה ולחן.
