בתחילת אוקטובר רשם המתעמל הישראלי הוותיק, אלכס שטילוב, הישג יוצא דופן. כשהבטיח את השתתפותו במשחקי טוקיו 2020, שיחלו ביפן ביולי הבא, בכך הפך שטילוב לספורטאי הישראלי החמישי בהיסטוריה שישתתף באולימפיאדה בפעם הרביעית. "כשהחלטתי להמשיך עד טוקיו פחות חשבתי על מספר האולימפיאדות שאשתתף בהן, אלא על המטרה להצליח לקבוע קריטריון ולהגיע לשם, כדי להיות הכי תחרותי שאפשר ולעשות את הכי טוב שאני יכול", מספר שטילוב. "ידעתי שאני יכול לעשות את זה, אבל אף פעם זה לא היה ברור מאליו. יש הרבה מתעמלים טובים מאוד, והתחרות על הכרטיסים האולימפיים קשה".
האסטרטגיה שבחר שטילוב הייתה להשיג את הכרטיס האולימפי דרך תחרות הקרב רב באליפות העולם שנערכה לאחרונה בשטוטגרט, משימה שעמד בה בהצלחה. שטילוב לא העפיל לגמר, אבל הוא סיים שביעי מבין המתעמלים שהנבחרות שלהם לא העפילו למשחקים, מה שהעניק לו את הכרטיס לטוקיו באופן מעשי. "בקרב־רב מחלקים יותר כרטיסים לאולימפיאדה, בניגוד למכשירים הבודדים, שם רק שלושת הראשונים שמעפילים לגמר באליפות העולם נכנסים", הוא מסביר. "זו הדרך שבה הגעתי לבייג'ינג ולריו, וידעתי שיש לי סיכוי גדול יותר להעפיל גם לטוקיו בצורה הזאת. זה הצריך ממני במשך תקופה להוריד את דרגת הקושי בתרגילי הקרקע, כדי שלא אקח סיכונים מיותרים ואעשה הכול כמו שצריך, בלי שגיאות גסות. ברגע שהבנתי שעשיתי את זה הרגשתי סיפוק גדול, שמחתי שהורדתי מהלב את הדאגה שלא אצליח להעפיל. הייתה לי הקלה כשהבנתי שאני לא צריך להמשיך לחפש את הקריטריון בתחרויות אחרות, ושעכשיו אני יכול במשך שנה להתכונן בראש שקט לטוקיו".
במשחקים האולימפיים ביפן מתכוון שטילוב להתחרות במקצועות החזקים שלו, הקרקע והמתח. "ברגע שהשגת את הקריטריון אתה יכול לבחור במה אתה רוצה להתחרות באולימפיאדה, כי שלב המוקדמות בהתעמלות מכשירים נערך ביום אחד שבו משתתפים בכל המקצועות, בנוסף לתחרות הקבוצתית והקרב רב. בשנה הקרובה אני מתכוון לעבוד קשה מאוד, והמטרה הראשונה היא לעלות לגמר הקרקע. אני מאמין שזו מטרה ריאלית. כבר למדתי שבאולימפיאדה ביום נתון הכול אפשרי. צריך להילחם עד הסוף, ועד שזה לא נגמר, זה לא נגמר. בתחרויות כאלה אין באמת פייבוריטים, כי גם המועמדים הכי חזקים לזכייה מתרסקים לפעמים, והרבה פעמים מגיע האנדרדוג וזוכה בהן".
חצי רגל בחוץ
ההעפלה של שטילוב לטוקיו אינה מובנת מאליה, בעיקר בגלל מה שהתרחש בעקבות אולימפיאדת ריו 2016, לשם הופיע כאחת ההבטחות הגדולות של המשלחת הישראלית למדליה. אחרי ששם את ענף ההתעמלות המקומי על המפה העולמית, ואחרי שני מעמדי גמר יוקרתיים במשחקי בייג'ינג ולונדון בתרגיל הקרקע (סיים שמיני ושישי בהתאמה), הייתה תקווה שילך שלב אחד קדימה ויכבוש גם את הפודיום האולימפי. בפועל, האולימפיאדה ההיא הסתיימה עבורו בצורה עגומה והוא נשר כבר בשלב המוקדמות. "זו הייתה אכזבה ענקית עבורי, שלא עמדתי במטרה וזכיתי במדליה אולימפית. זה משהו שקמתי עבורו בבוקר ועבדתי קשה במשך הרבה זמן כדי להשיג אותו. עם השנים למדתי לקחת את הדברים בפרופורציות. אני משתדל לא לחשוב על זה יותר מדי, ותמיד מעדיף להסתכל קדימה ולא אחורה. יכול להיות שזה פשוט לא היה הזמן שלי, ומי יודע, אולי השיא שלי עוד לפניי".
אחרי האכזבה בריו נראה היה שמדובר רק בעניין של זמן עד שאחד הספורטאים הישראלים הגדולים בכל הזמנים יודיע על פרישה, בגיל 28. "אחרי ריו לא חשבתי או תכננתי יותר מדי קדימה", הוא משחזר, "לקחתי הפסקה וחופש של כמה חודשים, טיילתי בעולם עם אשתי אלה, ובתום התקופה הזו החלטתי להשתתף באליפות אירופה ב־2017 בקלוז', ברומניה, שם זכיתי במדליית ארד. תכננתי להשתתף גם באליפות העולם, אבל אלה הייתה בהיריון ואמורה הייתה ללדת אז החלטתי לוותר. אז באמת בפעם הראשונה חשבתי על פרישה. באותה תקופה אימנתי את נבחרת הנוער והמשכתי להתאמן קצת בעצמי, אבל המחשבה הייתה לסיים את השלב הפעיל בקריירה, והייתי כבר עם חצי רגל בחוץ".
רגע לפני שהוא מכנס את מסיבת העיתונאים המסורתית, החליט שטילוב להשקיע עוד מחשבה בעניין. "חשבתי המון והתייעצתי עם המשפחה, ובעיקר עם אלה. ניסינו להבין אם אני יכול להמשיך לעסוק בספורט מקצועני מבחינה פיזית ומנטלית, והאם ניתן יהיה לשלב בזה בצורה טובה ובריאה גם את חיי המשפחה, והבנו שזה אפשרי. עדיין היה לי רצון, הוכחתי שנשארה גם יכולת וזה גרם לי לחזור. הבנתי שלפרוש אני תמיד אוכל, והשאלה הייתה אם לא אצטער בעתיד שפרשתי מוקדם מדי".
ההחלטה להמשיך החזירה את שטילוב שוב לעבודה הסיזיפית היומיומית שהוא משקיע במשך שנים באולם ההתעמלות. "אני עדיין קם לאימונים עם הרבה רצון ותשוקה ולא עושה את זה רק כי אני חייב ומתפרנס מזה, אלא מתוך אהבה אמיתית לעניין. לא השגתי את כל המטרות שלי בקריירה ואני בהחלט מרגיש שיש לי עוד משהו לתת. העובדה שאני תכף כבר בן 33 וכבר לא ילד בן 20 הובילה אותי לעבוד בצורה חכמה יותר כיום. לא שיניתי הרבה מבחינת האימון עצמו, אבל יש לי תוכנית עבודה ואני נצמד אליה, לא לומד אלמנטים חדשים ומתרכז במה שיש. אני מתאמן פחות שעות, ממוקד מאוד בזמן האימון, עובד רק על מה שצריך ולא מבזבז זמן על דברים מיותרים. אני עובד כל הזמן לשמור על הגוף בעזרת טיפולי פיזיותרפיה, עיסויים וחיזוקים, ואני שמח שבינתיים הגוף עובד יפה מאוד ואין תלונות".
את אחד ההישגים המרשימים שלו בדרך לטוקיו רשם השנה בחודש מרס, כשזכה במדליית זהב בתרגיל הקרקע בתחרות מסדרת גביע העולם, שהתקיימה בדוחא שבקטר. שטילוב עלה רביעי לגמר מתוך 56 משתתפים. שם הוא הציג תרגיל נפלא וזכה בציון נהדר שנתן לו מקום ראשון בפודיום, שעליו עמד ושמע את ההמנון הישראלי מתנגן בבירת המדינה הערבית לחוף המפרץ הפרסי. "קיבלנו שם יחס מצוין. לפני שהשמיעו את ההמנון לקחו אותי לחדר צדדי והשמיעו לי אותו כדי שלא תיפול איזו טעות במקרה, שתוביל לתקרית פוליטית. זה היה יום מרגש מאוד עבורי כי הצלחתי לזכות בזהב ראשון אחרי הרבה שנים, ועוד בתחרות כל כך יוקרתית שהתקיימה ביום ההולדת שלי. הכול פשוט התחבר לי והרגשתי מצוין. זו הייתה הפעם השנייה שלי שם, אחרי שחצי שנה לפני כן נסענו לאליפות העולם, לא לפני שהיה סיפור שלם, אם נקבל אישורים או לא ואם נוכל להגיע לשם. אז הגענו עם ציפיות גדולות לקבל איזה מלון פאר, ושיכנו אותנו במקום מתחת לכל ביקורת. הפעם המלון היה ממש טוב, והחוויה כולה הייתה מצוינת עבורי".
פורץ דרך
אלכס שטילוב נולד וגדל בטשקנט, אוזבקיסטן, למשפחה רוסית ממוצא יהודי. אמא שלו עסקה באקרובטיקה, וממשיכה עד היום לאמן בתחום. הוא עצמו החל להתאמן כבר בגיל חמש. "אח שלי, שגדול ממני בשלוש שנים, החל להתאמן כשהייתי בן ארבע, ומאוד רציתי גם, אבל אף אחד לא הסכים שאצטרף לקבוצה שלו בגיל כזה והייתי צריך לחכות שנה. הייתי ילד תחרותי, לא משנה במה, ומאז שאני זוכר את עצמי רציתי לנצח ובעיקר לא להפסיד. כל הזמן המצאתי משחקים, תחרויות, ריצות או קפיצות לגובה, ואהבתי את זה מאוד".
הספורט עזר לי להתאקלם מהר יחסית בארץ. מיד התחלתי להתאמן, הכרתי אנשים, למדתי את השפה והייתה לי נחיתה רכה למדי, בלי הרבה משברים. ברגע שהתגייסתי לצבא, העברית שלי השתפרה מאוד, והיום רוב החברים שלי ישראלים ואני מדבר בעיקר בעברית"
בגיל 12 עבר שטילוב ללמוד בפניימית ספורט לנוער, ובשנת 2002, כשהוא בן 15, החליטה משפחתו לעלות ארצה. "זה היה שלב מעבר מבחינתי. סיימתי את הלימודים בתיכון, כי התחלתי ללמוד בגיל שש וקפצתי כיתה. הייתי צריך להחליט אם לעבור לאוניברסיטה ולנבחרת הבוגרת או לבחור כיוון אחר. ההורים שלי חשבו על העתיד של כולנו, בהבנה שאוזבקיסטן היא לא מדינה מפותחת במיוחד. לאורך השנים ההורים שלי ביקרו בארץ, המשפחה של אמא שלי עלתה כבר בשנות ה־90 והייתה לנו אפשרות להצטרף. למרות שמעולם לא ביקרנו בארץ לפני כן, אחי הגדול ואני לא התנגדנו למהלך, והחלטנו ללכת על זה".
שטילוב ומשפחתו נחתו בישראל במהלך חג החנוכה, כשהוא מתנדב להדליק נר בשדה התעופה, במה שהפך לזיכרון הראשון שלו מהארץ. יומיים לאחר מכן כבר התאמן לראשונה באולם בהדר יוסף, ומשם עבר לשנה וחצי בקיבוץ אשדות יעקב. "לפני שעלינו בדקנו איפה מתאמנים כאן, ובאותו הזמן המועדון בעמק הירדן נחשב לחזק ביותר בארץ. פאבל גופמן, שייצג את ישראל במשחקי אתונה, התאמן שם עם עוד כמה מתעמלים. הם הזמינו אותי להצטרף, וחלק מהסידור היה שאגור במקביל בקיבוץ".
איך נראית לך העלייה לארץ היום, במרחק 15 שנה?
"בשלב הראשון זה היה עבורי פשוט מקום חדש, שאליו אני חוזר מתחרויות וממחנות אימון בעולם, אבל היום אני מבין שהספורט עזר לי להתאקלם מהר יחסית בארץ. מיד התחלתי להתאמן, הכרתי אנשים, למדתי את השפה והייתה לי נחיתה רכה למדי, בלי הרבה משברים. ברגע שהתגייסתי לצבא, העברית שלי השתפרה מאוד, והיום רוב החברים שלי ישראלים ואני מדבר בעיקר בעברית".
בסיום התקופה בקיבוץ עבר שטילוב למרכז והצטרף לאגודת מכבי תל־אביב, שם הוא עובד עד היום עם המאמן שקיבל את פניו בארץ, סרגיי וייסבורג. בגיל 19, עם מקום שביעי באליפות העולם בדנמרק בתרגיל הקרקע, ומקום חמישי שנה לאחר מכן באותו מעמד, הפעם בשטוטגרט, החל שטילוב לאותת שיש כאן משהו שעולם ההתעמלות הישראלי לא ראה לפניו. במשחקי בייג'ינג 2008 הפך שטילוב למתעמל הישראלי הראשון שמעפיל לגמר אולימפי, וסיים במקום השמיני בתרגיל הקרקע.
לאחר מכן זכה במדליית זהב בגביע העולם בסקוטלנד, וב־2009 הפך לישראלי הראשון שמעפיל לגמר וזוכה במדליות ארד באליפות אירופה ובאליפות העולם. שנתיים לאחר מכן, בטוקיו, זכה שטילוב בעוד ארד באליפות העולם, וב־2013 הוכתר לאלוף אירופה בקרקע, בתחרות שנערכה במוסקבה. בסך הכול השיג שטילוב עד היום שבע מדליות באליפויות אירופה, בנוסף לשתיים באליפות העולם. "עד שהתחלתי לזכות במדליות בתחרויות הגדולות, אף אחד, כולל אני, לא חשב שזה אפשרי בכלל. כשאני מסתכל אחורה ואני רואה מה השגתי בענף, אני חושב שעשינו דבר גדול שהוביל צעירים נוספים להתחיל להתאמן ולזכות במדליות, ובזכותנו הענף הזה קיים בארץ. זה דבר מיוחד עבורי, להיות פורץ דרך בענף ההתעמלות בארץ, וזו הרגשה טובה לדעת שעשיתי כמה דברים יפים בקריירה".
"חסרים לנו מתקנים, אולמות ותחרות שתתקיים כאן במדינה. העובדה שאין מספיק מועדונים בארץ מורידה את רמת התחרות הכללית, ואם יהיו עוד מועדונים הרמה תעלה וזה יהיה נפלא
אחד הקשיים שאיתם מתמודדים ספורטאים ישראלים רבים הוא הקושי לשרוד כלכלית, אבל במקרה של שטילוב, נראה שההצלחות עוזרות לו לחיות בנוחות יחסית. "לשמחתי ולמזלי יש לי ספונסרים אישיים, כמו חברת 'מאיר' של יעקב שחר, שתומכים בי כבר 18 שנה. גם כשהתלבטתי אם לפרוש או לא, הם לא הפסיקו את התמיכה לרגע, למרות שידעו מה המצב שלי. יחד עם המלגה מהוועד האולימפי ועם העזרה מהאיגוד ומהמועדון שלי מכבי תל־אביב, אני בהחלט יכול להתפרנס ולחיות כמו שצריך. בסופו של דבר, הרבה דברים תלויים בי, ואם אני מצליח להביא הישגים זה מבטיח לי הכנסה. אני לא מצפה שמישהו יפרנס אותי בלי לתת משהו בתמורה. זה עובד ככה בכל העולם".
מי שפרץ לצידו של שטילוב ויגיע איתו לטוקיו הוא ארטיום דולגופיאט, שבשלוש השנים האחרונות הוכתר פעמיים לסגן אלוף העולם בתרגיל הקרקע, ונחשב כיום לאחד המתעמלים הבכירים בעולם. "אני מלווה את ארטיום מאז שהוא הגיע לארץ בגיל 12, הוא כישרון גדול וכיף לראות אותו עובד קשה, מתקדם ומצליח. אנחנו מתאמנים יחד והוא פשוט גדל לי מול העיניים. הקשר בינינו טוב מאוד. אנחנו לא יריבים, אין בינינו קרב ישיר, כל אחד עושה את התרגיל שלו ואנחנו ממש מפרגנים. ברור שאנחנו רוצים גם לנצח זה את זה, אבל העובדה הזו רק מדרבנת אותנו לעבוד קשה יותר ולהשתפר".
ההצלחה של דולגופיאט היא גם הוכחה נוספת ליכולת האימון הגבוהה של וייסבורג, שמאמן את השניים לאורך השנים. "יש הרבה אנשים שאמרו שהגעתי לסרגיי כבר ספורטאי חצי מוכן, כי התחלתי לעבוד איתו בגיל יחסית מאוחר. עם ארטיום הוא מוכיח שוב את היכולות הגבוהות שלו, ושהוא בטח לא מאמן של אתלט אחד שהצליח. הוא הרבה יותר מזה, ויודע לגדל גם ספורטאים מגיל צעיר ולעזור להם לממש את הכישרון שלהם. אני שמח שהוא ידע למנף את ההצלחה המשותפת שלנו לגידול דור חדש של מתעמלים בארץ".
מה חסר לענף כדי להמשיך ולהתקדם?
"חסרים לנו מתקנים, אולמות ותחרות שתתקיים כאן במדינה. העובדה שאין מספיק מועדונים בארץ מורידה את רמת התחרות הכללית, ואם יהיו עוד מועדונים הרמה תעלה וזה יהיה נפלא. אני בטוח שבמקרה כזה נצליח גם לפתח נבחרת מצוינת, לא רק מתעמלים בודדים".
ביקור מולדת
בשנתיים האחרונות הפך שטילוב יחד עם אשתו אלה, שהייתה בעבר מתעמלת אומנותית והיום מאמנת בתחום, להורים לבן בשם רום. "האבהות לא שינתה אותי, אבל לימדה אותי לקחת דברים בפרופורציות. אם פעם חשבתי שזכייה במדליה זה האושר הכי גדול, ותחרות לא טובה זה הדיכאון הכי גדול, אז היום אני רואה את הדברים אחרת. כשרום נולד הבנתי שמשפחה, אשתי וההורים שלי, זה דבר הרבה יותר חשוב מקריירה ספורטיבית, והכי חשוב שכולם יהיו שמחים ובריאים. השאר זה מותרות".
לפני שנה ערך שטילוב לראשונה ביקור מולדת באוזבקיסטן. "לא הייתי שם 15 שנה וזה היה פשוט מעולה. פגשתי את סבתא שלי וקרובי משפחה נוספים, וגם הלכתי לבקר ולהתאמן באולם שבו גדלתי. פגשתי שם את המאמן הראשון והיחיד שהיה לי עד שעליתי לארץ. הוא כמעט בן 80, עדיין מאמן. עשיתי איתו אימון, יחד עם הילדים שהוא מדריך. המפגש היה מרגש מאוד, וגיליתי שהוא מספר לצעירים עליי לאורך השנים ומלא בגאווה על מה שהשגתי".
מה מבחינתך רגע השיא שלך בקריירה?
"אני מקווה מאוד שהשיא עוד לפניי, אבל עד עכשיו אני חושב שהזכייה במדליית הארד הראשונה באליפות העולם ב־2009 היא הישג שאפילו לא חלמנו עליו. זה היה הישג שיא והוכחה שהכול אפשרי".
על מה אתה חולם?
"החלום זה לסיים קריירה ספורטיבית בלב שלם, עם סיפוק ומחשבה שעשיתי את כל מה שיכולתי ורציתי, זה הכי חשוב".
טוקיו יהיה אקורד הסיום של הקריירה שלך?
"למדתי לא להגיד לא או להכריז על משהו סופי, אבל רוב הסיכויים שטוקיו תהיה האולימפיאדה האחרונה שלי".
יש לך כבר תוכניות לעתיד?
"אני מקווה להישאר קרוב לענף, להקים מערך של חוגים פרטיים באולם משלי ולעבוד ביחד עם איגוד ההתעמלות. יש הרבה אופציות על השולחן".
יש לך זמן לתחביבים אחרים?
"אני אוהב גלישת גלים וסנובורד, אלו דברים שונים אבל די דומים מבחינה טכנית. זה מסוכן, ועד לפני ארבע שנים פחדתי לנסות כי לא רציתי להיפצע, אבל אז ניסיתי לגלוש על גלים ופשוט התאהבתי בענף הזה. עכשיו אצטרך לקחת הפסקה ארוכה לפחות עד טוקיו, כדי שלא יקרו תקלות לא צפויות".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני ב־4.9 כי תמיד צריך להשאיר מקום לעוד. אני מרגיש בר־מזל להיות עם משפחה הכי תומכת בעולם, יש לי ילד מקסים, אישה נהדרת שמאוד מבינה ועוזרת, ולאורך הקריירה והחיים פגשתי המון אנשים טובים שתומכים ומפרגנים. אני אסיר תודה על כך שאני עוסק בדברים שאני באמת אוהב לעשות".
