"באיזשהו שלב אתה מבין שהאדמה מדברת. שולחת רמזים. פתאום אתה רואה עקבות, אתה רואה שמשהו קרה לצמחייה, שמישהו היה כאן. כשאתה יודע מה אתה מחפש, קל לך יותר למצוא אותו. ואז אתה מבין שאתה במקום הנכון, שכל התנאים שאמורים להתקיים אכן מתקיימים – עכשיו רק חסר הצבוע. והנה עוד משהו שלמדתי: גם אם אתה חושב שלא קורה פה כלום, זה לא אומר שבאמת אין כלום. הכול עניין של קשב, של תשומת לב. לפעמים אני נוסע ורואה פתאום כוס חורבות או אוח עיטי. אני עוצר בצד ומתרגש, ומי שנמצא איתי באוטו יכול לומר לי 'יאללה, סע, מה עצרת?'. הוא פשוט לא רואה אותם. ככה זה, אפשר להסתכל על משהו בלי לראות אותו.
"בקיצור, ישבתי שעות וימים ברחבי הנגב, חום של קיץ, נמסתי. קפצתי הביתה לחפש מידע באינטרנט, ושוב חזרתי. ויום אחד זה בא. פתאום אני רואה אותה מציצה משום מקום. לא האמנתי שזה באמת קורה, זו התרגשות שאין לתאר", משחזר צלם הטבע עוזי דגני בהתלהבות את הרגע שבו אוזן הגיחה מעבר לתלולית עפר, והייתה לספתח של מערכת יחסים ארוכה בינו לבין הצבועים.
בארבע השנים שחלפו מאז, הספיק דגני לצבור כמה אלפי שעות צפייה ומעקב, רובן ליליות, אבל את המפגש הראשוני הוא לא שוכח. "אני יושב שם, עוד לא נרגע מהאוזן, ופתאום יוצא הצבוע ממקומו, מתגלה בשלמותו ומתחיל להתגרד. שתי דקות אחר כך מופיע עוד אחד. הלסת שלי נשמטת. תביני, זו פעם ראשונה שאני רואה צבוע מפוספס מקרוב יחסית. והנה מגיע עוד אחד. הייתי בהלם: שלישייה של צבועים מפוספסים צעירים. הנצחתי את הרגע, ופרסמתי את הצילום. אחר כך קיבלתי טלפון מצלם טבע בכיר מאוד, שבינתיים גם הפך לחבר. הוא רצה להחמיא על שתפסתי שלושה גורים כאלה בטבע. זה הישג, בטח בשביל מישהו שלמד הכול בעצמו. אבל הצילום הוא לא המטרה שלי. אני פשוט התאהבתי, נכנסתי לדיבוק. חרשתי את השטח בשביל למצוא אותם, לא בשביל הקליק, ממש לא. אני רוצה שאנשים יכירו את בעל החיים המופלא הזה, ויפסיקו לעשות לו עוול".
לא קל להיות צבוע בימים אלה. העיבוד החדש והדמי־ריאליסטי לסרט "מלך האריות" העמיק עוד יותר את הרתיעה מהיונק הטורף. שלישיית הצבועים הנאלחת שחוברת לאריה הערמומי סקאר, היא לא משהו שתרצה לפגוש בחצר האחורית שלך; חזיר יבלות וסוריקטה כנראה יחליקו טוב יותר בגרון. המדען מאוניברסיטת ברקלי שאפשר לכותבי התסריט המקורי לבקר בתחנת המחקר של הצבוע הנקוד, ביקש מאוחר יותר להחרים את ההקרנות של הסרט, מחשש שיגרמו לפגיעה בשימור הצבועים בטבע.
אלה ששורשי השנאה ליונקים הללו לא טמונים בסרט מבית דיסני, אלא נעוצים אי שם בין קפלי התרבות העממית. אמונות טפלות ומיתוסים שדבקו בצבוע, ללא אש ולפעמים ללא עשן, ממשיכים לפעול את פעולתם גם היום. המבנה הבלתי־סימטרי של הצבוע – פלג גוף קדמי איתן בעל רגליים חזקות, לעומת פלג גוף אחורי חלש יחסית; הדמיון הרעוע לקרובי משפחתו החתולים יפי המראה; המיתוס על מיניות מתחלפת; החיבה לפגרים ולפיצוח עצמות – כל אלה הציתו דמיונם של מספרי סיפורים. אחת האמונות הרווחות גרסה שהצבוע יכול להפנט את מי שנקרה בדרכו, להוליך אותו למאורתו ולקנח בעצמותיו.
גם אם מאז קום המדינה לא נרשמו כאן עדויות בדבר פגיעה של צבועים בבני אדם, השטנה לבעלי החיים האלה חלחלה עמוק פנימה. רק לפני כמה שבועות הפיץ תושב הצפון סרטון מזעזע, שבו הוא נראה משסה את שני כלביו בצבוע מקומי. החיה האומללה מתה מאוחר יותר מפצעיה. אפשר להניח שמקרים רבים אחרים של פגיעה בצבועים לא נקלטו בעדשת המצלמה, כמו גם הרעלות וירי. אוכלוסיית הצבוע המפוספס – המין הקיים בישראל – קטנה בצורה משמעותית, מה שהביא את דגני להחלטה לפעול לפני שיהיה מאוחר. אחרי שהקדיש שנים למעקב אחר הטורפים שאהבה נפשו, בימים אלה הוא עומד בראש פרויקט הסברה של איש אחד.
"אנשים לא מכירים באמת את הצבוע, והתדמית השלילית שנוצרה לו היא חזות הכול", אומר דגני. "בכמה מגזרים בישראל עדיין קיים פחד ממנו, ומופנית כלפיו אלימות מזעזעת. לולא אותו סרטון מחריד, לא היה לאף אחד מושג על התופעות הללו. אנשים צריכים להבין שהצבוע נמצא בסכנה. אני החלטתי לנסות לשנות את החשיבה דרך החוויה הצילומית שלי. אם תהיה הסברה של גוף ממסדי בנושא הזה, היא תהיה מרובעת ושגרתית. לעומת זאת ברגע שרואים את הצבועים בעין הצלם ובסיטואציות שלא פוגשים בדרך כלל, ברגע שצופים בסרטוני וידאו שמתעדים את ההתנהגות המדהימה שלהם, ברגע ששומעים את מה שיש לי לספר – והחלום שלי הוא לקחת איתי פרט של צבוע להרצאות – התמונה בראש משתנה. אי אפשר שלא להתמוגג".
להכיר את האמא והדודה
במסגרת יוזמת ההסברה של דגני נפתחה בחודש שעבר תערוכה בשם "עמק הצבועים", שמוצגת בלב העיר העתיקה בבאר־שבע על קירותיו של "קפה לולה", מוסד מוכר באזור. התערוכה תמשיך לנוע בארץ כשהתחנה הבאה היא רמלה.
הצילומים מעניקים הצצה חלוצית לאפיזודות מחייו של הצבוע המפוספס, שקצת התפספס בעולם המחקר, בטח ביחס ליונקים אחרים. לצד התמונות מובא הסיפור שמאחורי הקליק, בלשונו הפיוטית של דגני. אפשר לראות שם את השלישייה ההיא שהתחילה הכול, גור צבוע מנשנש שאריות של דיה, פרט צעיר אחר מפהק ברביצה, וגם ארבעה פרטים משתובבים יחד. "אם קודם הייתי הצלם שתיעד שלושה גורי צבוע מפוספס, עכשיו כבר תפסתי בעדשת המצלמה ארבעה. יכולתי לעוף עם זה ולפתח אצלי את עניין הצילום, אבל החלטתי שלא בא לי להיות צייד הצבועים שמוציא לאנשים את העיניים. אני רוצה סגנון תיעוד אחר, שיראה לאנשים איך הצבוע חי, מה הוא אוכל, כמה הוא חברתי ומה החשיבות שלו בטבע".
למי שמורגל בתמונות טבע צבעוניות ורבות ריטוש, אומר מראש – כאן לא תמצאו שמיים כחולים בוהקים או סומק בלחייהן של הצבועות. "חשוב לי שהפרויקט הזה יהיה הכי קרוב למציאות. אני אותנטי מאוד בהגשה, מטפל קצת בתאורה אם צריך ומוריד רעשים, אבל לא מתעסק בזה יותר מדי. בניגוד לכל סוגי הצילום שעסקתי בהם בעבר – ציפורים, אירועים, מוצרים – כאן אני רוצה להראות איך נראה הצבוע ביומיום", מסביר דגני.
אנחנו יושבים בצומת בית־קמה. בשיחה מקדימה ביקשתי מדגני לחבור אליו בשטח ולתצפת על אחת המאורות שבהן מתגוררים הצבועים, אבל נעניתי בשלילה חד־משמעית. "אני מבין את הרצון. כל הזמן מבקשים ממני להצטרף, אבל אני לא חושף את הנקודות, אלא הולך לשם לבד. אני שומר מכל משמר שלא יראו אותי בני אדם, ומקפיד להציג רק תמונות שלא ניכר בהן איפה הן צולמו".
אנשים יגידו שתפסת בעלות על הצבוע. תאר לעצמך שכל מי שיחפוץ, יבחר לעצמו בעל חיים ולא יאפשר לציבור לחקור אותו או ליהנות מתצפיות עליו.
"תראי, מדי תקופה אני חוזר לכל אחת מהמאורות, ואני מגלה נזק, הרס שאפשר לראות שהוא מעשה ידי אדם. האמונות הטפלות מעבירות אנשים על דעתם, והבעיה היא לא רק חוסר המודעות או הפחד מהצבועים: גם חובבי טבע אמיתיים עלולים לגרום נזק. עלייה לרגל של בעלי מצלמה מלאי כוונות טובות, תפריע לחייהם של הצבועים. אני עושה הכול כדי שלא ירגישו בי: מתלבש בצבעים כהים, דואג שהאופנוע שלי לא יהיה חשוף. אני מגיע עם משקפת, תופס לי פינה, שוכב שם שעה־שעתיים, רואה את מה שאני רואה, מבין מה שאני מבין, והולך הביתה.
"פעם אחת, באור אחרון לפני החשכה, ראיתי שועל שמגיע לכיוון המאורה, חוטף גור ובורח. צבוע אחר הבין שכנראה משהו קרה, והתחיל לצווח ולהשתולל. מחזה מחריד בצורה בלתי רגילה, אבל זה הטבע, אלה בעלי החיים, ואני לא מפריע. אגב, לא כל ביקור מניב תמונה".
בנוסף להרצאות שהתחיל להעביר לאחרונה, דגני מתחזק עמוד פייסבוק פעיל בשם "הצבוע המפוספס בישראל", שבו הוא מפרסם תמונות, מידע מזווית אישית וגם הגיגים שצפים בשטח. את רכיבי ההסוואה הוא אימץ בינתיים כדרך חיים. כבר בחנייה הבחנתי בבחור גבוה, לבוש במכנסי שטח כהים ובחולצת טריקו שמדמה מדי צבא מנומרים. בידו החזיק קסדה עטופה במין טפט ג'ונגלי, וכיסוי דומה הוצמד גם לכמה מחלקי האופנוע. "אני באמצע העבודה, עוד לא סיימתי לכסות הכול", הוא מסביר.
אחרי כל כך הרבה שעות התבוננות, מה התחדש לך בקשר לצבועים?
"זו חיה סופר נקייה ומטופחת, כך לפחות מההתרשמות שלי. ראיתי צבוע שהתגרד בסמוך למאורה שלו, ואחר כך הגיע צבוע שממש פינה חול מהמאורה. צילמתי את זה כי חשוב לי שיראו. אני לא זואולוג ולא ביולוג, ויכול להיות שהפורמט שבו אני מנהל את הרישום שלי הוא לא מדעי, אבל אני לומד ממה שאני רואה בעיניים: הצבועים הם יונקים מטופחים שרחוקים מאוד מהתדמית שלהם. וכשהם מפצחים עצמות – תשמעי, זו גם עוצמה מדהימה, וגם שירות שהם עושים לנו. הצבוע מנקה את השטח עבורנו, הוא הסניטר של הטבע!
"לפעמים אני גם מוסיף אינפורמציה לידע הקיים. באחת הפעמים ראיתי גור שהטיל שתן ואחר כך התחכך בסלע. ככה הוא מסמן טריטוריה. ידעתי על הנוהג הזה, אבל לא ראיתי תיעוד שלו. אז הנה, עכשיו יש".
באחת התמונות שצילם נראית נקבת צבוע שמחזיקה בפיה מעין שק גדול ומוזר. מבט מקרוב מגלה לי במה מדובר. "זה היה לילה ארוך", מספר דגני. "ישבתי בשטח הרבה זמן. היה כבר ארבע וחצי לפנות בוקר, חמש. ניסיתי להישאר ערני בתקווה לאתר פעילות, וכלום. פתאום אני מרגיש שמישהו כאילו מתצפת עליי. תוך שניות אני מבין שזו צבועה יפהפייה, שמחזיקה בין השיניים שליה ענקית של כבש או פרה. זו הייתה האמא של שלישיית הגורים שראינו, והיא הביאה להם אוכל".
מה, אתה מכיר את כל המשפחתולוגיה?
"אחרי ארבע שנים בשטח אתה יודע מי האמא, מי הדודה וכמה משפחות גרות בשכונה. זו תוכנית ריאליטי, רק הרבה יותר מוצלחת מאלה שמשודרות בטלוויזיה. בתחילת הדרך עוד הייתי חוזר הרבה לנקודה ההיא ועוקב אחרי השלישייה. באותה תקופה לא ראיתי הרבה את הבית שלי, ואני חייב לפרגן לאשתי שתמכה בי ואפשרה לי להיעדר בשעות מטורפות, כשהיא עם ילדה קטנה בת שנה".
והנה הוא חוזר לספר על הצבועה עם השליה: "האֵם התחילה לתקשר עם הפרטים האחרים, אבל בעוצמה נמוכה מאוד. בקושי שמעתי, רק ראיתי את ההתרחשות. בכלל, חוש הריח עובד אצלם חזק מאוד, ועוזר להם לנתח את השטח. זה מסוג הדברים שאי אפשר להבין עד שאתה לא רואה אותם. בכלל, כשעוצרים את הריצה ומביטים על הפרטים הקטנים וההתרחשויות, לומדים הרבה על מעגל החיים הקסום. כל מה שצריך זה הרבה סבלנות".
דגני ממשיך לדבר בעיניים בורקות על הצבועים, מתלהב מכל ניואנס של ההתנהגות שראה בשטח. "אלה חיות חברתיות מאוד. כשהאמא 'הולכת לסופר' להביא אוכל, היא יוצאת לבד והגורים נשארים מרוכזים. מדהים לראות את זה. ועוד משהו מעניין: הנקבות משתפות פעולה בגידול הגורים. פה יש תמונה של צבועה שמנקה את האחיין שלה מטפילים. ברגע שהיא סיימה איתו, היא הלכה לגורים שלה שחיכו במאורה. זה יפה בצורה בלתי רגילה".
יום שלם בשביל ציפור אחת
דגני (48) הוא יליד באר־שבע, נשוי בשנית ואב לשלושה. "אני מה שנקרא בוגר שכונה ג'. יש לי תשע שנות לימוד, וגם הן בלחץ. ניגנתי וכתבתי בכל הזדמנות, ופחות זרמתי עם ענייני בית הספר. וזהו, התגלגלתי עם החיים".
המשיכה לצילום עברה אליו כנראה בתורשה: "אבא שלי היה צלם מקצועי, אחי התחיל לצלם בעקבותיו, ובבית שלנו הייתה מעבדת פיתוח. עם השנים הם עזבו את המצלמה". במשך כמה שנים עבד כשכיר בתחום הבניין, והצילום נשאר אצלו בינתיים כתחביב. "תמיד היה לי צורך שתהיה בכיס מצלמה קטנה – זה היה בדיוק בתפר, לפני שהגיעו מצלמות הטלפון. התחלתי לצלם טבע, פה שקיעה, פה שפירית, וראיתי כי טוב. רק בגיל 35 החלטתי לקחת את התחביב קדימה, וקניתי מצלמת ריפלקס. עדיין לא כיוונתי גבוה, רק רציתי לתפוס ציפורים, אבל מצאתי את עצמי נשאב – קראתי על ציפורים, ואז נרשמתי לקורס צפרות. התחלתי לבלות בשטח בכל הזדמנות, בשביל ציפור אחת הייתי מוכן להיות בחוץ יום שלם, גם אם בסוף לא ארוויח תמונה. בכלל, המוטו שלי בחינוך לצילום נכון, הוא 'צילום טבע ערכי'. כלומר, לדאוג שהתמונה לא תבוא אף פעם על חשבון בעל החיים. התמונה היא לא חובה. נתקלתי בכאלה שקצת חורגים מהכללים, מהנדסים סיטואציות שלא אמורות לקרות בדרך הטבע. למשל, מרססים במים פרפרים או זחלים, ובכך מקשים על תנועותיהם, כדי שהמצלמה תוכל לעשות בהם כבשלה. זה נורא. צריך לתת לסיטואציה הטבעית להתקיים".
דגני הפך לאוטודידקט בתחום. קרא ואז צילם, התחדש בציוד ושוב יצא לצלם. הוא מראה לי תמונות מרהיבות וצבעוניות מתקופת הציפורים שלו: שרקרק אוחז דבורה בצבת המקור שלו, ירקון טובל במים, לבנית שדג ענק תחוב בגרונה. כולן שונות מאוד מסגנון הצילום שפיתח בהמשך, כשיצא אל הצבועים.
עם הזמן דגדג לו הרצון להכיר בעלי חיים נוספים. "הבנתי שיש גם שועלים ותנים, וכן, גם צבועים מפוספסים. התחלתי לחפש חומר על הצבוע, וראיתי שיש ואקום. רוב המידע נמצא במאמרים אקדמיים באנגלית, רחוק מאוד מהציבור הרחב. אז במקום לקרוא על המנהג של הצבוע לסמן טריטוריה, העדפתי לראות בעיניים ולהגיש לאנשים".
גם היום, אחרי שצבר תמונות רבות של צבועים, הוא ממשיך לצאת לתצפיות ברחבי הנגב, לבדוק מאורות, לעקוב אחר הפרטים. לא מוותר, גם כשהיציאה מהמיטה אינה קלה עבורו. במהלך הריאיון חושף בפניי דגני כי הוא סובל ממחלה שעד היום לא דיבר עליה בפומבי. לאור התנהלותו ותנועותיו, טיולי האופנוע שלו וסיפורי השטח, לא הייתי מנחשת לרגע שהוא מתמודד עם כאב תמידי. בתחילה הוא מבקש ממני שלא אזכיר את הפרט הביוגרפי הזה, ואני מכבדת וממשיכה הלאה. כמה ימים אחר כך הוא חוזר אליי ומבקש לדבר על המחלה לציטוט, מתוך רצון לעורר מודעות. "בשנים האחרונות נוספה לחיי באופן רשמי הפיברומיאלגיה", הוא אומר. "זו מחלה שקופה שנופלת בין הכיסאות – הן בטיפול לקוי שמרגיש לי כמו ניסוי וטעייה, והן במעמד האבסורדי שלה, כמחלה שמוכרת על ידי ביטוח לאומי אך אינה מקנה זכאות לקצבה כלשהי. הקפדתי לשמור בסוד את השינוי הבריאותי וההידרדרות במצבי הפיזי, שעם הזמן שחלף וחוסר המענה הטיפולי מצד מערכת הבריאות, השליך גם על המצב הנפשי. הקפדתי לשדר עסקים כרגיל גם בימים הקשים שלא הותירו בי טיפת אנרגיה, כשהכאב והמצוקה היו בשיאם.
"החלטתי לחשוף ולשתף את הפן הזה בחיי, שאיתו אני מתמודד 24/7, ולחזק אחרים שחווים את המחלה השקופה הזו. רציתי להראות שאפשר להתמודד, ואני מאמין שהבחירה נמצאת בידיי. למדתי שהצילום הוא כלי שיכול לסייע ולחזק מורלית, דבר שנחוץ מאוד בהתמודדות כזו. כלל המפתח שלי לעשייה נכונה ובריאה הוא 'אם אין אני לי, מי לי', משפט מחץ ששימש בסיס חזק להחלטה שלי לשמור על המשכיות החיים, קיום חיי משפחה תקינים ופרנסה שוטפת. הבנתי שהגישה חייבת להיות חיובית.
"איני מוכן להיכנס לרחמים עצמיים, למרות הקושי העצום והתשישות הנוראית שיוצרת אצלי הרגשה של מומיה מהלכת. חשוב לי להביא את המסר האישי שלי לשותפים למחלה, ולהראות שאפשר גם אחרת, בעזרת התבוננות פנימית ותיעוד הרגשות. אני רואה איך במקום לשקוע בעצב, אפשר דרך הצילום להגיע לנבכי הנפש, וקליק אחד יכול למלא חודש שלם באנרגיות טובות ולהעלות חיוך".
בסיום שיחתנו אני שואלת את דגני מה היה מאחל לעצמו ולצבועים בשנה הקרובה. "הייתי רוצה לפגוש כמה שיותר אנשים ולדבר איתם על הצבועים", הוא אומר. "השבוע קיבלתי פידבק נפלא אחרי הרצאה, לא מבחינתי – מבחינת הצבועים. אנשים התלהבו, אמרו 'איזו חיה יפה, כמה שהיא חכמה'. אני שואף שכולם יראו וידעו את זה, ולא ייכנעו לרב־סרן שמועתי. הכול מתחיל בחינוך נכון. הבת הקטנה שלי שאלה לא מזמן חברה של אשתי: 'למה את מפחדת מצבועים? הם לא עושים שום דבר'. זו בעיניי הצלחה בחינוך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
