בשנה שעברה התחלתי במה שאני מקווה שיתפתח למנהג קבוע: לקחת את האחים הקטנים שלי לקמפינג במכתש רמון כדי לראות את מטר המטאורים. די בשמיים זרועי הכוכבים של שמורת האור במכתש כדי להצדיק את הנסיעה, אך מטר הפרסאידים, ממטרי המטאורים הבולטים והמרשימים שמתרחש בכל שנה בחודש אוגוסט, הופך אותו לחוויה בלתי נשכחת. לשם כך עליתי גם השנה על כביש 40 דרומה בואכה מכתש רמון, והחוויה אכן הייתה מטאורית.
הנסיעה בכביש 40 היא מסע בין תחנות משירותי הצבאי. גבעות גורל שבהן למדנו לנווט, הנסיעה דרומה מבאר־שבע לכיוון שיבטה ומאוחר יותר לכיוון צומת הרוחות ובה"ד 1. על הדרך התחרינו בינינו מי מזהה ראשון את "העין של סאורון", תחנת הכוח הסולארית באשלים שנראית ממרחק רב, ומדמה את העין המפורסמת של הרשע מסדרת ספרי שר הטבעות. אלא שבכל הכבוד ל"חיים שכאלה" שעשיתי לעצמי, כביש 40 הוא הרבה מעבר לסיפור אישי.
מגדל תחנת הכוח | צילום: נתי שוחט, פלאש 90
החלוקה הקלאסית של מספרי הכבישים בישראל היא כזו שהמספרים האי־זוגיים ניתנו לכבישים ממזרח למערב, ואילו הכבישים הזוגיים הם מדרום לצפון. 40 הוא הכביש השני באורכו בישראל וגומע כ־300 קילומטרים. בקצהו האחד העיר שבה איכות החיים הגבוהה בישראל לפי נתוני הלמ"ס – כפר־סבא, בקצה השני - צומת קטורה, חצי שעה נסיעה מאילת, עמוק בחלקה הדרומי של הערבה המבודדת. בין הנקודות האלה מצטופפים כמעט כל הגוונים שיש למדינה שלנו להציע: פרוורים שקטים ופסלי מחאה סביבתית, קיבוצים היסטוריים ובסיסי אימונים, יקבי בוטיק וחוות בודדים, עיר נבטית שהוכרזה אתר מורשת עולמי ומכתש שהוכרז כ"שמורת אור".
הכי מעניין
כדי לנסות לעזור לקוראים להרחיב את ארסנל המקומות שבהם כדאי לטייל בחול המועד הקרוב, להלן מדריך תחנות לאורך הדרך, מצפון לדרום; לא רק אתרים קלאסיים, אלא גם תצפיות, מסעדות, יקבים, עגלות קפה וחוות ששוות ביקור.
| צילום:
פינת היסטוריה
לפני שיוצאים לדרך, שווה לדעת מה עברה עליה. הקטע הצפוני של הכביש שבין גדרה לקסטינה, היה כבר בשנות ה־30 של המאה הקודמת חלק מהדרך הראשית בין יפו לעזה. במלחמת העולם הראשונה סללו הטורקים את הציר שבין באר־שבע למשאבי־שדה של היום כדרך גישה לסיני, והבריטים שדרגו אותו במלחמת העולם השנייה. הקטע בין צומת מלאכי לצומת קמה נסלל בין 1949 ל־1951 בידי סולל בונה. רק בשנת 1970, ביוזמת דוד בן־גוריון, פרצה הקרן הקיימת לישראל את הכביש בין משאבי־שדה לשדה־בוקר - הקטע שנחנך בפברואר 1973 וייתר סוף־סוף את המעבר הארוך דרך ירוחם.
במשך יותר מעשור שימש כביש 40 כדרך הראשית לאילת, עד שהושלמה סלילת כביש הערבה (כביש 90). יש הטוענים כי ההרחבות המאוחרות יותר של הכביש נקשרו לפוליטיקה מקומית; הקטע שבין צומת מלאכי לצומת פלוגות הורחב לארבעה נתיבים ב־1984, כביכול לכבודו של תושב האזור ח"כ דוד מגן, ואת כביש עוקף לוד הרחיבו לדו־נתיבי בתחילת שנות ה־80, כך נטען, לכבודו של ח"כ משה קצב.
עד 2002 חצה הכביש את באר־שבע מצפון לדרום ממש. מאז הוא מאגף אותה ממזרח. במשרד התחבורה כבר גיבשו תוכנית לפצל את המספור: הקטע הדרומי, בין רהט לקטורה, עתיד להפוך בעתיד לכביש 30.
מפל נסתר, מבצר ומרר
הקילומטרים הראשונים דרומה מכפר־סבא אינם מציעים למטיילים הרבה סיבות לעצור. זהו ציר תפקודי בעיקרו החוצה את השפלה ואת מטרופולין תל־אביב ומתפתל בהמשך דרומה בואכה קריית־גת.
ובכל זאת, אם אתם מחפשים תחנות עצירה חביבות באזור המרכז תוכלו למצוא כמה. ב"פארק ארץ הצבי" שבמושב אלישמע יש פינת חי נחמדה לילדים, הפארק האקולוגי בהוד השרון הוא מקום נהדר לפיקניק, וסמוך לו פינת חמד קטנה בדמות המפל הנסתר "שרונית", שבו תוכלו לשכשך רגליים ואולי אף יותר מכך.
תוכלו לבקר במבצר אנטיפטריס, אתר יפה וירוק בלב המרכז, שמו מבצר עות'מאני מרשים החולש על אגם ומדשאות רחבות, ומעלה רגשות נוסטלגיה למערכון המיתולוגי של מדריך הטיולים "חיזקי" בארץ נהדרת. מדובר בביקור קליל של שעה־שעתיים (אפשר גם יותר בשילוב בריכות השכשוך בבריכת הנופרים או בתל אפק). מתאים לכל הגילים.
אם ההליכה פתחה לכם את התיאבון תוכלו לעצור לארוחה קלה בחומוס של ג'ינג'י בקיבוץ עינת, חוויה פסטורלית למדי לצד עצי האיקליפטוס של הקיבוץ. ואם כבר הצלחתם להתחבר להיסטוריה העות'מאנית תוכלו להמשיך משם לבית הכנסת הוותיק "בית מאיר" ביהוד, ולהתרשם מהמקום המשמש את אחת הקהילות היחידות בישראל של יוצאי איזמיר שבטורקיה.
בהמשך הכביש מגיע נוף אחר: רכס גבעות הכורכר "מע'אר" (גבעות מרר) הנשקף מהכביש בקטע הצפוני שלקראת גדרה. הגבעות מוכרזות בחלקן כגן לאומי, ויש בהן מסלולי טיול קלים שפופולריים בייחוד באביב. בסוכות תוכלו למצוא בשמורה פריחה סתווית ואולי תבחינו בכמה חצבים.
משם ואילך חוצה דרכנו את הנגב הצפוני ולבסוף מגיעה לאזור באר־שבע. אבל האופי האמיתי של הדרך מתחיל להתגלות רק מדרום לבירת הנגב, בקטע שבו הכביש חולף סמוך לעומר, מדרום ללקיה, ובין גבעות גורל לבין העיר.
הפארק האקולגי בהוד השרון | צילום: שאטרסטוק
מבצר אנטיפטריס | צילום: מנו גרישפן – באדיבות רשות הטבע והגנים
המפל הנסתר שרונית | צילום: צביקה מינץ- מתוך אתר פיקויקי
גורל קדום
גבעות גורל אינן רק זיכרון אישי משירות צבאי. מדובר בשטח הררי בגובה 300־500 מטר מעל פני הים המוכר לדורות של לוחמים כ"בית הספר לניווט" הלא רשמי של צה"ל, שכן תבליט הקרקע שלו נוח במיוחד ללימוד התמצאות. אם משום מה תמצאו את עצמכם מסיירים במקום כאזרחים, תמצאו שם מאות רבות של כתובות גרפיטי ו"רוג'ומים" - מגדלי אבנים קטנים, המשמשים את צה"ל לניווטים. חלק משטחן הוכרז שמורת טבע בשם "להב דרום", והן תחומות בין כביש 40 במערב לכביש 60 במזרח.
ברשות הטבע והגנים ממליצים לעוברים בתוואי הדרך לפקוד את הגן הלאומי תל באר־שבע. התל מזמין את המבקרים למסע של כ־3,000 שנים לאחור אל אחד האתרים המקראיים החשובים בישראל, שאף נכלל ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. מהתל נשקף נוף רחב אל בקעת באר־שבע ואל העיר המודרנית, ובין שרידי היישוב הקדום אפשר להתרשם ממערכת ביצורים, שערי העיר, בית המחסנים, "ארמון המושל" ומבנים נוספים המְספרים את סיפורה של העיר בתקופת המקרא. באתר שחזור של מזבח האבן ומפעל המים הקדום, הכולל פיר בעומק של כעשרים מטרים. הביקור כולל הליכה קלה ונוחה במסלול מעגלי חשוף לשמש של כשעה וחצי.
תל באר שבע | צילום: קובי חזן, רשות הטבע והגנים
בקצה הצפוני של באר־שבע, במחלף חטיבת הנגב, שווה לעצור לרגע גם בלי קשר לתדלוק. ליד אנדרטת חטיבת הנגב הוותיקה פועלת כבר כחצי שנה עגלת קפה כשרה בשם "הדבשת", שהקימו שלושה בוגרי ישיבת בני עקיבא "אוהל שלמה" בעיר. המקום הפך לאחרונה לנקודת עצירה מבוקשת הן לתושבי העיר והן לנוסעים לאילת, עם טוסט הבית וקפה קר ממותג, ואף מארח ערבי במה פתוחה לאומנים בתחילת דרכם.
דרך היין: מצומת הנגב לשדה־בוקר
מדרום לבאר־שבע, ליד הכניסה למתחם התעשייה נאות חובב, אי אפשר להחמיץ את "שומר הנגב" - פסל שיצר האומן אמיליו מוגילנר ב־2005 כמחאה נגד זיהום האוויר ממפעלי הכימיה הסמוכים. מוגילנר הוא אומן מחאה מיוחד במינו, בן 61, הנמנה עם חסידי חב"ד. ב־2001 פרץ לביתו רעול פנים, ירה בגבו והותיר אותו משותק בידו הימנית, היד הדומיננטית. למרות זאת, הוא המשיך ליצור. בדצמבר 2024 הוצב פסלו "שמע ישראל" מול בית העלמין הצבאי ברחובות, לזכר חללי 7 באוקטובר. "שומר הנגב" הוא פסל ענקי בגובה 16 מטרים, מהפסלים הגדולים בישראל, ותושבי האזור מכנים אותו "שימדורה".
מכאן ואילך נכנס הכביש לקטע שהמועצה האזורית רמת נגב מכנה רשמית "דרך היין": חלקות כרמים ויקבים הפזורים לאורך המקטע מצומת הנגב ועד מבואות מצפה־רמון ומוריקים את המדבר. בהמשך, סמוך ליישוב אשלים, אי אפשר שלא להבחין במגדל הענק המבריק בשמש. מדובר בתחנת כוח תרמו־סולארית שבה יותר מ־50 אלף מראות המרכזות את אור השמש למגדל גבוה שקצהו הבוהק, כך אומרים, נצפה אפילו מתחנת החלל הבין־לאומית. למי שרוצה להתקרב אליו ולא רק לצלם מהחלון: "שביל הידע במדבר", מרכז החדשנות החקלאית של רמת הנגב הסמוך, מציע סיורים שכוללים ביקור בחממות, ביקור במרכז גולדה מאיר, טעימת ירקות ופירות עונתיים ואפילו סיור רכוב במתחם תחנת הכוח עצמה.
מבן־גוריון לדרך הבשמים
שדה־בוקר, שאליו עקר דוד בן־גוריון עם אשתו פולה בדצמבר 1953 כשפרש מראשות הממשלה, הוא התחנה הבאה. אחוזת הקבר שלהם, בשולי מצוק הצינים, מציעה למבקרים שיעור בהיסטוריה ובציונות וגם נוף מדברי עוצר נשימה. תוכלו לבקר גם בצריף המיתולוגי, "ביתם המקורי של ראש הממשלה הראשון ורעייתו פולה", כפי שמזכירה לנו מנהלת הצריף גיל שניידר. "בצריף תוכלו להיחשף לחדר השינה, כולל נעלי הבית שנשמרו כשהיו, למטבח עם המתכון המפורסם של הקוץ' מוץ', לספרייה עם 5,000 הספרים ולמוצגים מעניינים נוספים המלמדים על אורח חייו, תפיסת עולמו ואישיותו של דוד בן־גוריון". במתחם פזורות תצוגות מגוונות, חלקן אינטראקטיביות, המיועדות לקהל רחב. פעילויות קבועות וסיורים מודרכים מתקיימים מדי יום.
קבר בן גוריון | צילום: נתי שוחט, פלאש 90
צמוד לצריף בן־גוריון פועל יקב שדה־בוקר, אחד היקבים הראשונים שקמו בנגב. ייסד אותו ב־1999 צבי רמק, עולה מקליפורניה שהתמחה בייננות בעמק נאפה לפני שחזר לגדל ענבים במדבר. היקב קטן - כמה אלפי בקבוקים בשנה - והיינות נושאים כשרות של "צהר".
ממש בכניסה למדרשת בן־גוריון נמצאת גם הכניסה התחתונה לגן הלאומי עין עבדת, המציע מפגש מרשים בין מצוקי המדבר, מים זורמים וחיות בר בקניון עמוק. הנביעות מזינות פלג הזורם לאורך כל השנה ומפל הנשפך אל בריכה טבעית. זהו קניון עמוק ומרהיב שחוצה נחל צין, ובעבר שכנו בין סלעיו נזירים ביזנטיים שהתבודדו במערות המצוק. שני מסלולי הליכה יש בגן הלאומי, אחד קצר של כ־800 מטר עד המעיין וחזור, ואחר ארוך יותר המגיע לעין עבדת עליון ולחורשת צפצפות הפרת שבקצה השני של הקניון, ודורש הקפצת רכב. ברשות הטבע והגנים אומרים כי אפשר להגיע גם לתצפית עין מעריף, המציעה מראה מרשים בתקופות שבהן נחל צין שוצף. הכניסה למים אסורה, הן מטעמי בטיחות והן לצורך שמירה על בית הגידול הייחודי, מציינים ברט"ג.
עין עבדת | צילום: מנו גרינשפן - באדיבות רשות הטבע והגנים
בשנה שעברה טיילתי במקום בסוף הקיץ ומפלס המים היה נמוך כצפוי, אך ייתכן שעד חול המועד ירדו גשמים נוספים על אלה שפקדו אותנו באמצע הקיץ האחרון, ויהפכו את החוויה למהנה בהרבה.
כ־13.5 ק"מ מדרום לשדה־בוקר, צמוד לכביש עצמו, נמצא גן לאומי עבדת - עיר נבטית שהוכרזה ב־2005 אתר מורשת עולמי של אונסק"ו לצד שבטה, ממשית וחלוצה, כחלק מ"דרך הבשמים – ערי מדבר בנגב". בעבדת פועל גם כרם מורשת ניסיוני, שנטעו בו ב־2023 חוקרים מאוניברסיטאות תל־אביב וחיפה זני ענבים קדומים ששוחזרו על סמך שיטות מהתקופה הביזנטית, לפי הכתוב במסכת "כלאיים" שבמשנה.
ואם הערים הנבטיות סקרנו אתכם, ואתם מוכנים לרדת מהכביש הראשי לרגע, תוכלו לפנות בצומת טללים מערבה אל כביש 211, ולאחר כ־30 ק"מ להגיע לגן הלאומי שבטה, העיר הנבטית־ביזנטית השנייה בשרשרת "דרך הבשמים". היא לא הוקפה חומה מעולם אך בתיה החיצוניים נבנו בקו רציף שיצר ביצור דה־פקטו.
גן לאומי שבטה | צילום: דורון ניסים, רשות הטבע והגנים
מכתש, כוכבים ובית ספר לקצינים
אחרי שדיברנו על המקום בעל השם המגניב ביותר בישראל, גבעות גורל, הגיע הזמן למקום השני במצעד השמות – צומת הרוחות. סמוך לצומת הידוע לשמצה שוכן בה"ד 1, בית הספר לקצינים, וכחמישה קילומטרים אחריו – מצפה־רמון.
בעיירה עצמה שווה לטפס אל הר גמל, נקודת התצפית של המקומיים בקצה הדרומי של מצפה־רמון, המציעה תצפית היקפית אל המכתש וסביבתו, ולפסוע ב"טיילת הצלילים" - גן פיסול פתוח ובו יותר מעשרים פסלים אינטראקטיביים בהשראת עולם המוזיקה, שמוביל גם לשביל ישראל לאורך מצוקי המכתש. טיפ של אלופים: מומלץ להגיע לטיילת של מצפה, ממש על שפת המכתש, כחצי שעה לפני השקיעה, וייתכן שתראו את עדר היעלים ששוטף את העיירה במהלך היום יורד למטה. חוויה מדהימה לילדים וגם למבוגרים.
אם חשבתם שמכתש רמון נוצר בידי מטאור, צר לי לאכזב אתכם, מדובר במכתש סחיפה – תופעה גאולוגית נדירה שקיימת בשבעה מקומות בלבד עלי אדמות, כולם בנגב ובסיני, וגם באנגלית קוראים לה "Makhtesh". רמון הוא מכתש הסחיפה הגדול בעולם. אורכו כ־40 ק"מ, רוחבו המרבי כ־9 ק"מ ועומקו מגיע עד 350 מטר. הוא הוכרז בספטמבר 2017, לראשונה במזרח התיכון, "שמורת אור כוכבים בינלאומית" מטעם ה־International Dark Sky Association, בזכות אותם שמיים זרועי כוכבים שבשלם שווה מלכתחילה לארוז שק שינה ולצאת לנגב.
ממש בנקודה שבה מתחילה הירידה, לפני ש"מעלה העצמאות", כביש ההרים המתפתל שנסלל עוד בשנות ה־50 ונחשב עד היום לאחד הקטעים המרשימים בכל רשת הכבישים הישראלית, צולל אל תוך המכתש, מגיעים ל"מצפור ברק ועמיחי". זו תצפית מסודרת עם פרגולה, ספסלים ושילוט, שהקים משרד התיירות ב־2020 לזכר שני אחים ממושב שדה־ורבורג שבשרון: סג"ם ברק איטקיס, קצין בחיל הים שנפל במילוי תפקידו ב־1998 בגיל 20, ורב־סרן עמיחי איטקיס, טייס קרב שנספה ב־2010 בתאונת מטוס F־16 בטיסת אימון לילית מעל המכתש עצמו, עם הנווט רס"ן עמנואל לוי. זו אחת מנקודות התצפית המרשימות באזור.
בתוך המכתש יש כמה מסלולי טיול. אחד הבולטים שבהם הוא הגן הלאומי "צבעי רמון", שבו אפשר לשוטט בין מכרות עתיקים, כבשן ענק שפעל בעבר והגיע ל־1,600 מעלות, ולהתרענן בבריכת "אגם המכרה". בין מוקדי העניין מצביעים ברט"ג על הקניון הסגול, שרידי מפעל החרסית, תצפית לעבר מכרה תת־קרקעי שפעל בשנות ה־50 ודיונות החול הצבעוני.
הנחלים גדולים, המדבר אינסופי
דרומית למכתש ולצומת ציחור הנוף משתנה שוב: ההרים הגבוהים של הר הנגב מתחלפים במרחבי ואדיות רחבים יותר, מדבריים ומבותרים, בדרך אל הגבול הדרומי. ציון דרך מרכזי בקטע הזה הוא מחנה שיזפון, בסיס ההכשרה של חיל השריון. ממערב לכביש משתרעת שמורת הנחלים הגדולים, שבו אפשר למצוא נחלים שרק לעיתים רחוקות זורמים בהם מים, לצד עדות לפעילות אדם מתקופות קדומות, שטח נרחב וסהרוני שדרכו ובאזורו עוברים קטעים של שביל ישראל.
סמוך לשיזפון נמצא קיבוץ נאות־סמדר שנבחר אשתקד בידי האו"ם לאחד מ־250 הכפרים התיירותיים הטובים בעולם. הקיבוץ ידוע בארכיטקטורה יוצאת הדופן שלו, כשהיהלום שבכתר הוא בית האומנויות - מבנה מרהיב, צבעוני ויוצא דופן בעל מגדל צינון מים בולט שנראה למרחקים. מדובר בפיסול אדריכלי מרהיב שנבנה במשך כ־15 שנה על ידי חברי הקיבוץ עצמם.
אם פונים בצומת שיזפון ימינה מגיעים בתוך זמן קצר לאחד המקומות המיוחדים והכי בלתי מדוברים בישראל – שמורת הטבע חולות כסוי. מדובר בשטח דיונות לא גדול אך יפהפה, ובו חול חלק בגוון צהבהב. אפשר לטפס על הדיונות בקלות כדי ליהנות מהנוף. הטיפוס אל ראש הדיונה הגדולה לוקח חמש עד עשר דקות של הליכה בחול הרך, ומלמעלה נחשף נוף מדברי עוצר נשימה.
מומלץ להגיע בשעת שקיעה או בשעות הבוקר המוקדמות. מקום חובה לעצירה למשך של עד שעה אם אתם באזור.
* *
פתחנו ברוח צבאית ונסיים ברוח צבאית: הוראות בטיחות. המקטע הדרומי של כביש 40 הוא גם הקטע הכי פחות סלחני של הדרך. הקפידו על נסיעה בזהירות מרבית, והעיקר – חזרו לשלום.
עוד כתבות בנושא
