היין של הנגב על המפה העולמית

אחד המקומות שהמחישו לי את מהפכת היין בנגב, הוא היקב של איל יזרעאל בחוות כרמי־עבדת. עד לפני מספר שנים, כשיזרעאל היה מספר על החווה שלו הוא היה אומר שיש לו בחווה צימרים ולצידם יש לו יקב. היום הוא מספר שיש לו יקב ולצידו גם צימרים. בשנת 2005, כשהיקב בכרמי־עבדת הוקם, הוא היה אחד הבודדים בנגב, לצד יקב רמת־נגב הוותיק בקדש־ברנע. היום יש בנגב כבר 37 יקבים ו־35 כרמים. היקב הקטן בכרמי־עבדת מייצר בסך הכול עשרת אלפים בקבוקים בשנה ואין לו שאיפות לגדול הרבה מעבר לכך, אבל ביקבי הנגב כולו מיוצרים היום למעלה ממיליון בקבוקים בשנה.

ומעכשיו יש גם הכרה בינלאומית. לפני שבועיים זכה אזור הנגב להכרה רשמית כ"כינוי מקור" (אפלאסיון). זוהי הגדרה הממתגת חבל ארץ מסוים כאזור בעל תנאים ייחודיים לייצור יין, ומבטיחה לצרכן שהיין הופק בתנאי אקלים ואדמה ייחודיים, תחת פיקוח וסטנדרטים מחמירים. את הדיפלומה המכובדת נושאים אזורי היין המובילים בעולם, בהם שמות אייקוניים כמו שמפיין, קיאנטי, בורדו, ונאפה. אזור יהודה הוכר לפני כמה שנים והיה לאזור היין המובחן הראשון בישראל, וכעת זה קורה בנגב.

ההכרה הרשמית מציבה את המדבר הישראלי ואת מורשת היין המפוארת של הנגב על מפת היין העולמית. את המהלך יזמה והובילה קרן מיראז' ישראל, שלקחה על עצמה להוביל את פיתוחו של הנגב כאזור תיירות יין מוכר ברמה בינלאומית. התהליך ארך כארבע שנים, וכעת הוגדר בישראל אזור יין חדש ומשמעותי ששמו "נגב", שגבולותיו משתרעים מקריית־גת בצפון ועד אילת בדרום.

ביום ראשון השתתפתי בסיור יקבים וכרמים מיוחד שקיים "מועדון יקבי הנגב" לרגל הבשורה. מדובר במועדון שהוקם לפני שש שנים על ידי קרן מיראז׳, כחלק מהמהלך לפיתוח תיירות היין בנגב. היקב הראשון שבו ביקרנו היה יקב יתיר הוותיק, שנוסד בשנת 2000 כמיזם משותף של כורמי הסביבה ויקבי כרמל. את פנינו קיבל מנכ"ל היקב, יעקב בן־דור, מוותיקי היישוב יתיר. עוד לפני השיחה על היין הזכיר לי בן־דור שבמקום שבו יושב היקב, בסמוך לתל־ערד, היו ניסיונות התיישבות יהודית לפני למעלה ממאה שנה. משלחת חקלאית ובה האגרונום יצחק בן־צבי, לימים הנשיא השני, ואשתו רחל ינאית, בדקה פה אפשרות לקיום התיישבות בשנת 1921. בשנים הקרובות אמורים לקום כאן סוף־סוף יישובי מבואות תל־ערד, ולהגשים את חזון ההתיישבות של בני הזוג בן־צבי.

אבל אנחנו התכנסנו כדי לדבר על יין. 150 אלף בקבוקים בשנה מיוצרים ביקב יתיר, וגם מיוצאים לחו"ל וזוכים לתשבחות ומדליות. ערן גולדווסר, יינן היקב, הסביר לנו שהענבים בנגב מבשילים מוקדם בגלל החום, ובצירתם המוקדמת מובילה את היקבים באזור להתמקד יותר בייצור יינות לבנים ויין רוזה, שבהם הקליפה ורמת הסוכר ממלאים תפקיד פחות משמעותי לעומת היינות האדומים שדורשים יותר זמן של הפרי על הגפן.

מיקב יתיר המשכנו ליקב פינטו בירוחם, אחד היקבים הצעירים בנגב. סיפורו מתחיל בחלומה של משפחת פינטו – שהשקיעה כספי פילנתרופיה רבים בפריפריה בכלל ובירוחם בפרט – לעשות חקלאות מדברית ולהקים יקב. החלום הזה פגש את דן גולדבלט ודותן גבר, שני תושבי ירוחם שחלמו גם הם על חקלאות בנגב. בשנת 2019 ניטע על אפיק נחל שועלים כרם־ירוחם, בשותפות של פינטו ושל שני הכורמים. כשנתיים לאחר מכן החל דוד פינטו, בעזרת היינן יעקב אוריה, לייצר מהכרם יין, והיום היקב מייצר 170 אלף בקבוקים בשנה. היקב עצמו הוקם באזור התעשייה של ירוחם בשנת 2023, ולפני חצי שנה נפתח במקום מרכז מבקרים מתוך כוונה להפיק מהיין גם תיירות מקומית ומקומות עבודה. "אנחנו עושים יין בגלל הנגב ולא למרות הנגב", אמר לנו דוד פינטו. כבר היום מייצאים מהיקב שלו יינות לעשר מדינות בעולם, ועם האפלאסיון החדש, שמעניק ליין בנגב הכרה בינלאומית, פינטו משוכנע שהייצוא יגבר עוד יותר.

מיקב פינטו המשכנו ליקב של איל יזרעאל בחוות כרמי־עבדת, חוות בודדים ותיקה המשתייכת לחוות דרך היין וממוקמת לא הרחק משדה־בוקר. "החלום שלי הוא שכל תושבי הנגב יהיו שתויים מיין", אומר יזרעאל. החווה של איל וחנה אשתו מספקת היום חוויה כוללת של אירוח בצימרים כאמור, בית קפה, וכמובן מרכז מבקרים ומרתף יין. בשנים הראשונות של נטיעת הכרמים והקמת היקב, מספר יזרעאל, הוא לא ידע איזה יין יקבל. "אחרי שש שנים פתחנו בקבוקים וגילינו יין מוצלח אבל גם שונה ואחר, ומאז אנחנו עושים הכול כדי לשמר את הייחודיות שלו".

מימי יעקב

הכרם של יזרעאל נטוע על שרידיו של כרם קדום בן 1,500 שנה, וזו ההזדמנות להבהיר שיין המיוצר בנגב הוא ממש לא תופעה חדשה. כדי להתחקות אחר שורשיה של תעשיית היין בנגב חתמנו את סיור היקבים והכרמים בכרם המורשת שהוקם בגן לאומי עבדת. ד"ר שחר שילה, המלווה את מועדון יקבי הנגב, תיאר לנו כיצד הפכו ערי הנבטים בנגב מתחנות בדרך הבשמים העתיקה שהובלו בה מור ולבונה, לערים ביזנטיות שייצרו חקלאות של כרמים ויין. המחקרים העדכניים, שעומדים להתפרסם בקרוב גם בספר חדש, חושפים שבין המאה הרביעית למאה השישית לספירה החלה לשגשג בנגב תעשיית יין ענפה. כ־35 אלף דונם של כרמים הניבו פה כמיליון ליטר יין בכל עונה, וחלקם יוצאו דרך נמל עזה לרחבי הים התיכון.

בעבדת עצמה נמצאו בחפירות כשלושים גיתות עתיקות שייצרו כמאה ליטר יין ביום. חרצני גפן מהתקופה הביזנטית שנמצאו כאן בחפירות בשנת 2020, עברו תהליך של מיפוי גנטי והובילו לזיהוי של שלושה זנים עתיקים – יעל, באר וסריקי. פרופ' גיא בר־עוז מאוניברסיטת חיפה משער שהשם סריקי משמר את השם שורק, המוזכר כבר בברכות יעקב לבניו. שניים מהזנים ניטעו בשנים האחרונות בכרם מורשת בעבדת, כשהכוונה היא לייצר מהם יין.

אחת השאלות המתבקשות בנוגע לתעשיית היין הקדומה בנגב, היא כיצד הצליחו הכורמים לגדל גפנים באזור שיורדים בו רק 80 מילימטרים גשמים בשנה, כאשר הפרי זקוק ל־450 מ"מ בשנה. פרופ' מיכאל אבן־ארי, שחקר את הנושא, גילה שהחקלאים באזור השתמשו בסכרים ובתעלות שניקזו את המים מהמדרונות, וכך הביאו להכפלת כמות הגשם בשיטה שהקדימה את ההשקיה המלאכותית של ימינו. 

הסיפור ההיסטורי הזה חשוב כדי להבין שתעשיית היין החדשה בנגב היא בעצם החזרת עטרה ליושנה. ייתכן מאוד שאלו שישתו את היין שיופק מכרם המורשת בעבדת, ישתו בדיוק את אותו סוג יין ששתו באזור לפני 1,500 שנה.