זוכרות איך היו החיים שלנו לפני שלוש שנים? כשהיינו צריכות לכתוב משהו, היינו יושבות מול המסך הריק, נאנחות, מוחקות, כותבות שוב, מתווכחות עם עצמנו על הניסוח המדויק, וככה, באיטיות מייגעת, המשפטים נבנו. היינו צריכות לחשוב, לחטט בזיכרון, לחבר רעיונות ולמצוא את המילים הנכונות. זה היה מתיש, זה היה איטי, ולפעמים זה גרם לנו לרצות לקפוץ מהחלון או לפחות לזרוק את המחשב ממנו החוצה.
ואז הגיעה הבינה המלאכותית, ה-AI - והכל השתנה. פתאום, אנחנו לא צריכות לחשוב בכלל. אנחנו פשוט מקלידות בקשה, לוחצות אנטר, ותוך שתי שניות יש לנו פסקה מלוטשת - רעיונות, אסמכתאות, ניתוחים, ודרך פעולה. זה מדהים, זה יעיל וזה ממכר. יש רק בעיה קטנה אחת: מסתבר שבזמן שאנחנו חושבות שאנחנו מרוויחות זמן, המוח שלנו משלם מחיר. והמחיר הזה נקרא חוב קוגניטיבי.
עוד כתבות בנושא
כשהמוח מפסיק לחשוב לבד
הכי מעניין
חוב קוגניטיבי זה לא משהו שיופיע לנו בחיובי האשראי ב-10 בכל חודש, אבל זה חוב אמיתי שאנחנו צוברות בלי לשים לב. במילים פשוטות, זה מה שקורה כשאנחנו מאפשרות למכונה לחשוב במקומנו. המוח שלנו הוא קצת עצלן מטבעו, הוא תמיד מחפש את הדרך הכי קלה כדי להגיע מנקודה לנקודה. אז כשיש לו אופציה לא לעבוד קשה, הוא לא עובד קשה. נשמע הגיוני, נכון? הבעיה היא שכשהמוח שלנו מפסיק לעבוד קשה, הוא גם מפסיק להתחזק. ובמקום שרירים, הוא מאבד קישוריות עצבית.
מחקר שפורסם לאחרונה במעבדת המדיה של MIT בחן בדיוק את זה. החוקרים ביקשו מהמשתתפים לכתוב מסות: חלק כתבו בעזרת ידידנו החדש, הצ'אטבוט, חלק השתמשו במנועי חיפוש רגילים וחלק, מסכנים שכמותם, כתבו לבד בלי שום עזרה חיצונית. במהלך ארבעה חודשים, החוקרים מדדו את פעילות המוח של המשתתפים באמצעות EEG (מכשיר שמודד את הפעילות החשמלית של המוח), בדקו את איכות המסות וראיינו אותם על התהליך.
התוצאות היו מדאיגות: הקבוצה שהשתמשה בבינה המלאכותית הראתה קישוריות מוחית חלשה בהרבה מהקבוצות האחרות. המוח שלהם פשוט לא עבד קשה, הוא נשען על הבינה המלאכותית והפך לסוג של נוסע פסיבי במסע הכתיבה.
החלק המעניין באמת קרה כשהחוקרים החליפו בין הקבוצות: אלו שכתבו לבד בהתחלה (בלי עזרה) ידעו להשתמש בצ'אטבוטים בצורה אסטרטגית וחכמה. לעומתם, אלו שהלכו מיד על הצ'אטבוט פשוט התקשו לתפקד בלעדיו. הם לא ידעו איך לארגן רעיונות או לבנות טיעון ללא עזרה, כי הם לא פיתחו את היכולות הבסיסיות לחשיבה עצמאית, כי הבינה המלאכותית עשתה את העבודה הקשה עבורם.
כבר הבנו, פחות או יותר, מה קורה למוח העצלן שלנו כשמציעים לו עזרה, אבל לכאן משתרבב גם עניין הזיכרון, שהציג תוצאות עוד יותר מדאיגות: המשתתפים שכתבו בעזרת הבינה התקשו בכלל לזכור מה הם כתבו. ולמה? כי המוח לא עיבד את המידע באמת, הוא לא בנה קשרים עצביים שמחברים את המילים למשמעות, הוא רק עשה העתק-הדבק. במילים אחרות, אנחנו מייצרות משהו עם תוצאות די הומוגניות שהוא לא באמת הקול שלנו.
להשתמש בבינה בתבונה
אז לזרוק את הבינה המלאכותית לפח? לא, לא. הכלי הזה כבר פה, הוא עוצמתי, והוא יכול להיות שימושי מאוד אם משתמשים בו נכון. המפתח הוא לא להפסיק להשתמש, אלא איך להשתמש. ראשית, לפני שאתן פונות לעזרת הצ'אטבוט, כתבו בעצמכן את הטקסט, ורק אחרי שיש לכן טיוטה, שימו פעמיכן לבינה המלאכותית ובקשו ממנה להוסיף, לשפר, או לתת נקודות מבט נוספות. ככה אתן שומרות על הבעלות של הרעיון, והמוח שלכן ממשיך לעבוד. שנית, אם אתן משתמשות בצ'אט כדי לכתוב משהו - הקדישו זמן לעבור על מה שהוא כתב. אל תעשו העתק-הדבק ככה סתם. קראו, ערכו, שנו והוסיפו חומרים וטקסטים משלכן.
אז מה למדנו מהמחקר הזה? שהבינה המלאכותית היא כלי מדהים, אבל כמו כל כלי, צריך לדעת איך להשתמש בו. אם נשתמש בו בצורה חכמה, הוא יכול לעזור לנו להיות יצירתיות, יעילות ומדוייקות יותר. אבל אם נסמוך עליו יותר מדי, נתן לו לעבוד במקומנו ונפסיק להפעיל את המוח שלנו, אנחנו עלולות לשלם מחיר. חוב קוגניטיבי הוא לא סתם ביטוי יפה, זו תופעה אמיתית שיכולה להשפיע על היכולת שלנו לחשוב, לזכור וליצור. כי מי שמפסיד בסוף זו לא הבינה המלאכותית. זה אנחנו.