"האשימו אותי שלא חשבתי על הילדים": האלמנה שבחרה להתחתן שוב

לושים יום לאחר שאיבדה את בעלה, כשמצבה הונחה על הקבר הטרי, ההכרה חלחלה בבת אחת: החיים שהכירה הסתיימו, והיא נשארה לבדה.

"זה נגמר. זה סופי. את לבד", מספרת דבורה גוטמן. לצד האבל הגיע גם כאב פיזי כמעט. "הרגשתי מועקה ענקית במרכז החזה. לא רציתי לחיות כך ולא יכולתי לדמיין שאמשיך ככה. זעקתי לשמיים: תעזור לי או תיקח אותי".

כחודש לאחר האובדן היא נסעה אל הים. היא בכתה כשאדם שהכירה מאחד הכנסים התקשר ושאל לשלומה.

"'מה את עושה?', הוא שאל. עניתי: 'בוכה בים'. הוא שאל אם ארצה שיבוא ונשוחח".

השיחה על שפת הים הייתה תחילתה של ידידות, ובהמשך של אהבה גדולה. אלא שלצד הקשר החדש, שהיה עבורה מקור לנחמה ולתקווה, הופיע גם חשש כבד: כיצד תגיב הסביבה לכך שאלמנה דתייה בוחרת לפתוח את לבה מחדש זמן קצר כל כך לאחר מות בעלה?

"הביקורת הקשה ביותר הייתה שלא התחשבתי בילדים"

ככל שהקשר העמיק, הבינה דבורה שלא כולם יראו בבחירה שלה התחלה מבורכת. בציבור שממנו היא מגיעה, היא אומרת, קיימות ציפיות ברורות מאלמנה – כיצד עליה להתאבל, כמה זמן עליה להמתין ומתי מותר לה לשוב ולבנות זוגיות.

"הביקורת הקשה ביותר שקיבלתי הייתה שלא התחשבתי בילדים", היא מספרת. "אבל לדעתי, את לא עושה טובה לילדים שלך כשאת מקריבה עבורם את האושר שלך".

לדבריה, הבחירה להישאר לבדה לא בהכרח הייתה מגינה על ילדיה, אלא עלולה הייתה להטיל עליהם בעתיד אחריות כבדה.

"יום אחד הילדים ילכו לחיים שלהם, ואז הם יצטרכו לדאוג לך: שלא תהיי לבד, שלא תשבי לבד בקידוש, מי יטפל בך ומי יעזור לך. בסופו של דבר, הלבד שלך עלול להכביד גם עליהם".

הדברים אינם מבטלים, לדבריה, את הצורך להתחשב בילדים או לתת להם זמן לעבד את האובדן והשינוי. אולם היא מבקשת לערער על ההנחה שלפיה המשך החיים של האם הוא בהכרח מעשה אנוכי או פגיעה בזכרו של האב.

"הזוגיות החדשה לא מחקה את בעלי הראשון"

הקשר החדש לא העלים את האבל. להפך, היא אומרת, הוא העניק לה מרחב בטוח מספיק כדי לפגוש אותו.

"צמחה בי תובנה שהפתיעה אותי: דווקא הזוגיות החדשה אפשרה לי להיות שלווה מספיק כדי להתאבל באמת על בעלי הראשון".

האהבה החדשה, לדבריה, לא באה במקום האהבה לבעלה המנוח. היא אינה מוחקת את חייו, את הבית שבנו יחד או את הכאב על מה שאבד. במקום זאת היא מאפשרת לה להכיר בכך שהלב מסוגל להחזיק בתוכו זיכרון, געגוע ואהבה חדשה בעת ובעונה אחת.

"אני כבר לא אותה אישה שהייתי", היא אומרת. "צמחתי".

עשרות נשים שרות למען אלמנות שנישאו מחדש

לקראת ט"ו באב יפורסם קליפ מוזיקלי שנוצר כמחווה לאלמנות שבחרו להינשא בשנית. עשרות נשים ממקהלות שונות השתתפו בצילומים שנערכו על חוף הים, ובמהלכם בנו חופה וערכו מעין חתונה מאולתרת.

בקליפ משתלבים השירים "לב לבן" של שולי רנד ו"בקיץ הזה תלבשי לבן" של הדודאים. ההפקה כולה נעשתה בידי נשים – מהעיבוד וההקלטה ועד הצילום והעריכה.

אחת הזמרות המשתתפות בקליפ, שפניה אינן נחשפות, נישאה בשנית חודשים אחדים לאחר שבעלה נהרג בפתאומיות. גם היא מבקשת לדבר על הביקורת שהופנתה כלפיה ועל הקושי החברתי שנלווה לבחירתה להמשיך הלאה.

לצילומים הובא ספסל כלה שהוקם בגמ"ח לזכר סהר מיזאני הי"ד, וכן חופה שהוקמה לזכר סגן איתן אבנר הי"ד. החיבור בין ההנצחה לבין טקס החתונה הסמלי מבטא את הרעיון שנמצא בלב הפרויקט: הזיכרון והאהבה החדשה אינם חייבים לבטל זה את זה.

הזכות לבחור מחדש

נשים שהתאלמנו מתמודדות לא רק עם אובדן בן זוגן, אלא לעיתים גם עם המבט של הסביבה. החלטה להכיר אדם חדש עלולה לעורר שאלות על נאמנות, על הילדים ועל פרק הזמן "הראוי" לאבל – אף שאין לוח זמנים אחיד לכאב, להחלמה או לאהבה.

לקראת ט"ו באב מבקשות הנשים המשתתפות בפרויקט להעביר מסר פשוט: אישה שאיבדה את בעלה אינה חייבת לוותר על האפשרות לבנות שוב בית. האהבה החדשה אינה מוחקת את מה שהיה, והבחירה בחיים אינה עדות לכך שהאבל הסתיים.

לעיתים, כפי שמתארת דבורה, דווקא היד המושטת והבית החדש מאפשרים לשאת את הגעגוע לבית שאבד.