יהיו שיאמרו שזו גזרת גורל, השראה שמיימית שנוחתת עלינו או פשוט "עניין של אופי". שאין טעם לחפש תשובות מוחלטות וממוסמכות לשאלות האלה, שנוגעות בעניינים שברוח ובנשמה. מה גורם לנו להתאהב דווקא באדם מסוים ולא באחר? מדוע יש מי שנשבר במצבי לחץ, לא מצליח לתפקד, בעוד אחרים נעשים יעילים וממוקדים? ד"ר ליאת יקיר מתעקשת למצוא את המפתחות לכל אלה דווקא בנבכיהם של גורמים פיזיים לחלוטין: הגנים, ההורמונים והנוירונים. בהרצאות שלה ובפודקאסטים המצליחים "BrainStory" (עם עומר שריר) ו"הביולוגיה של הרגשות", היא חושפת את הקשר ההדוק בין מדעי החיים לרגשות ולתכונות שמנהלים את החיים עצמם – סטרס, אהבה, זוגיות, שינה, טראומה, למידה, יצירתיות ואפילו שאלת השאלות: איך להזדקן, או לא להזדקן בכלל. "נראה לי שהצלחנו להסביר איך פועלת מערכת ההפעלה של הגוף והנפש", היא אומרת. "זה משהו שלא מלמדים אותנו בשום מקום, וכשאני מדברת על זה, אנשים מרגישים פתאום שהם לא לבד, ושיש בזה היגיון".
אנחנו משוחחות בתקופה שהמאפיין העיקרי שלה הוא חוסר ודאות. הפסקת אש הוכרזה במלחמה עם איראן, אך רוחה עדיין מרחפת מעלינו, ושישיות המים עדיין לא התפנו סופית מהממ"דים. זה בדיוק הזמן לשאול את ד"ר יקיר מדוע אנשים מגיבים בצורה שונה למצבי סכנה. כולנו נתקלנו באנשים שבשיא המלחמה תפקדו פתאום ב־110 אחוז, אני אומרת לה, ולעומתם יש מי שהתפרקו לגמרי לנוכח הלחץ והגיבו בחוסר אונים. מהיכן נובע ההבדל הזה? האם יש גן שמבטיח חוסן?
"תגובת הסטרס עובדת אצל כולנו באותה צורה", משיבה יקיר. "מערכת העצבים שלנו סורקת את הסביבה לחפש מסרים של איום או ביטחון, וברגע שהמוח מזהה איום, נוצרת תגובה פיזית: מופרשים קורטיזול ואדרנלין, הורמוני הסטרס, והם מכניסים את הגוף כולו למצב של הכנה לאיום. לחץ הדם עולה, קצב הדופק מתגבר, ומתרחשים בגוף עוד תהליכים רבים שמטרתם להתמודד עם האיום".
ואיך הוא מתמודד?
"יש ארבע צורות התמודדות. הראשונה היא Fight, להילחם. הגוף נכנס למצב של עימות עם האיום, וזה מתבטא בכעס, עצבנות, נרגנות. אנחנו רוצים להוציא את העצבים על אדם אחר, כי כך פועל מנגנון ההרגעה האוטומטי שלנו. וזו טרגדיה, כי התגובה הזאת מפחיתה אמפתיה. תחת לחץ אנחנו נעשים מרוכזים בעצמנו ותוקפניים לסביבה. זה ה'מוד' הטבעי שלנו, להתעסק בזה כל הזמן ולייצר לעצמנו מצב קיצון.
"דרך ההתמודדות השנייה היא Flight, לברוח. הביטוי לכך הוא שאנחנו נבהלים בקלות, נעשים קופצניים, חסרי שקט, מתקשים להירגע ולא רוצים כל כך לדבר על זה. יש עוד דרכי בריחה - עבודת יתר, עיסוק יתר בספורט, ניקיון יתר. זה סוג של OCD שיש בו ניסיון לייצר שליטה.
"תגובה שלישית היא Fawn, מנגנון של ריצוי. אני מנסה לרצות את כולם, לא נכנסת לעימותים, מקבלת אשמה על תגובות של אחרים - ומזניחה את עצמי, לא אומרת באמת מה אני מרגישה. יש איזשהו רצון שהכול יהיה בסדר, שכולם יהיו בסדר, שיהיה טוב. דרך ההתמודדות הרביעית היא Freeze, קיפאון. זו תגובה שמופעלת כשהאיום הוא גדול, והתודעה מנסה לחסום אותו מלהיכנס להכרה. זה מתבטא בקהות חושים, חשיבה מעורפלת, דיכאון, הימנעות ותקיעות. אין חשק לכלום, אין מוטיבציה לשום דבר, רק לבהות בטלוויזיה ולטשטש את התודעה".
ומה בעצם מחלק אותנו וקובע מה תהיה התגובה של כל אחד?
"כל התגובות האלה קיימות למעשה אצל כולנו, ועם זאת אנשים שונים מגיבים בצורות שונות. הגורם המשפיע ביותר הוא מבנה האישיות. אם יש לי תחושת מסוגלות נמוכה, ערך עצמי נמוך, נטייה למחשבות שליליות ולראייה פסימית, ריבוי של טראומות מהעבר - סביר להניח שאסבול מרמות סטרס גבוהות מאוד. ולמה לחלק מהאנשים יש אישיות כזאת ולאחרים אישיות אחרת? לפי המחקרים, התפקיד של הגנטיקה כאן הוא חמישה אחוזים, ו־95 אחוז זו הסביבה. זה גם התפקיד שכל אחד מהגורמים האלה משחק בנטייה לחרדה ודיכאון. המחקר היום מבין את האפי־גנטיקה של הסטרס, הדרך שבה הסביבה משפיעה על הגנים. המערכת שלנו מוצבת על תשתית מסוימת: אנחנו יכולים לעשות עבודה לאורך כל החיים, אבל התשתית כבר הונחה בשנים הראשונות, במידה רבה בהשפעת הטיפול ההורי שחווינו.
"כשתינוק נולד, אין לו עדיין יכולת לווסת את עצמו, והוא זקוק לוויסות חיצוני. את זה עושה אמא שלו. מחקרים שנעשו על עכברים מראים שככל שהאם מלקקת יותר את הגור, תגובת הסטרס שלו מווסתת יותר. למעשה כבר ברחם, הסטרס של אמא משנה את הגנים שלנו. כל מערכות הוויסות הרגשי שלנו מעוצבות בראשית החיים, באמצעות הסביבה שאנו גדלים בה. האם היה בסביבה הזאת הרבה סטרס או מעט? איך התמודדו בבית עם סטרס? מוח של תינוקות זה ספוג נוירוני, הוא מראה של אמא שלהם, ואחר כך גם של אבא.
"כשאנחנו גדלים, אנחנו חווים סטרס כל הזמן, וכל אחד מאיתנו מסגל לעצמו חליפת הישרדות. צועקים עלינו, מענישים אותנו, קורים לנו כל מיני דברים שלא צפינו - איך אנחנו מתמודדים איתם? יש ילדים שהתגובה שלהם היא ריצוי. אני למשל הרגשתי מיד צורך להיות ילדה טובה, כאילו אם אני אהיה בסדר הכול יסתדר, ואם לא אהיה ילדה טובה, יהיה בלגן וההורים יכעסו. הגוף שלי למד שבמצבי לחץ אני צריכה לדאוג לכולם, לוודא שכולם בסדר, פחות להסתכל על עצמי. טיפוסים אחרים יוציאו את הסטרס החוצה בצעקות ומכות. זה תלוי בסביבה ומה המערכת שלנו למדה ממנה, מה הייתה האפשרות שלנו להתמודדות עם סטרס". לאור זאת, אומרת יקיר, מוטלת על ההורים אחריות כבדה כלפי ילדיהם - "כי הם לומדים מאיתנו איך להתמודד עם לחץ".
צילום: אריק סולטן
יש הבדל בין נשים לגברים בכל הקשור לסטרס? הסטריאוטיפ בתקופת המלחמה היה שהנשים רצות בלחץ לממ"ד, בעוד הגברים מתנהלים לאיטם.
"נשים וגברים לא חווים סטרס באותה צורה ולא מגיבים באותה צורה. רמות הקורטיזול של נשים גבוהות פי שניים עד שלושה משל גברים, והנטייה של נשים לסבול מדיכאון וחרדה גבוהה גם היא באותו שיעור לעומת הגברים. ולמה הקורטיזול שלנו גבוה כל כך? משום ש־97 אחוז מהנקבות בטבע הן חד־הוריות. זה אומר שכל הדאגה לצאצאים נמצאת על הראש שלהן. לכן בקרב בני אדם, האוכלוסייה שנמצאת בסיכון הכי גבוה לדיכאון קליני אלו אמהות לילדים קטנים".
מדוע זה פוסח על גברים?
"בטבע הזכרים נלחמים, כל אחד רוצה להיות אלפא, שליט, ולקבל את כל המשאבים. הטסטוסטרון שקיים אצל הגבר מוריד את הקורטיזול שלו ומעלה את האדרנלין. לכן, מצד שני, לגברים יש יותר הפרעות קשב - פי ארבעה לעומת נשים. אדרנלין הוא חומר ממריץ, הוא לא מאפשר לשבת בשקט".
יקיר מצביעה על הבדלים בין המגדרים גם באופן התגובה לסטרס: "כולנו מגיבים אומנם בכל ארבע הדרכים, אבל אצל גברים בולטת התגובות של Fight או Flight, ואילו נשים קופאות. אנחנו רואים את זה למשל בנושא של הטרדות ותקיפות מיניות. שואלים 'למה לא ברחת, למה לא צעקת', והתשובה היא שהגוף משתתק. זו תגובה מוכרת אצל נשים.
"תגובה נוספת שאופיינית לנשים היא הריצוי. ההורמון הנשי אסטרוגן מעלה את ההורמון החברתי אוקסיטוצין, שמתבטא בדאגה לאחר. בגיל המעבר, כשהאסטרוגן מפנה את הבמה, אחד השינויים הוא שהאישה כבר לא מנסה לרצות אף אחד".
ההבדלים הבין־מגדריים בתחום הדיבור, אומרת יקיר, קשורים גם הם להתמודדות עם סטרס. "נשים מדברות כמעט פי שלושה מגברים, כי כשאנחנו מדברות על הכאב שלנו, זה מרגיע אותנו. אני מספרת לך כל מה שעובר עליי, והדיבור מאפשר לי לעשות סדר ברגשות ולהתחבר יותר לגוף שלי. נשים גם נוטות יותר להתחפר, מה שנקרא רומינציה: לחשוב ולהתעסק כל הזמן, לדמיין את הגרוע ביותר, להיות בחשיבת־יתר. הגברים בדרך כלל נוטים פחות לשתף. שיח נשים נקרא 'שיח צרות', ואילו שיח של גברים עם גברים זכה לשם 'שיח מדווח'. היום כבר מודעים לדיכאון הנסתר שקיים אצל גברים, כי הם עוברים דברים קשים מאוד, בוודאי במדינה שלנו, ושומרים הכול בבטן. זה יוצא הרבה פעמים בהתמכרויות. 70 אחוז מהמתמכרים הם גברים".
אם מערכות הוויסות מעוצבות בידי ההורים והסביבה, יש לנו בכלל יכולת לתקן את הרגשות שלנו?
"צריך להבין שלא משנה מה עברנו בחיים, המוח תמיד גמיש, ואנחנו יכולים לעצב מחדש את המערכות - אבל אנחנו צריכים להיות מודעים למצבנו. למשל, מודעות לתגובה שלי במקרי לחץ, למה אני מגיבה בצורה מסוימת, ומה יכול לעזור לי.
"כמו שיש לנו מערכת התמודדות עם איום, יש לנו גם מערכת רגיעה, תגובה שנקראת rest and digest - לנוח ולעכל. אף חיה לא יכולה להיות כל הזמן בסטרס, בהתמודדות עם סכנה. התגובה הזאת חזקה ועוצמתית, אבל היא צריכה לשקוע, וכדי לחזור מהרמות הגבוהות של אדרנלין וקורטיזול למצב של איזון אנחנו צריכים ללמוד להפעיל את מערכת הרגיעה שלנו, המערכת הפארא־סימפתטית. יש לנו בגוף עצב מופלא שנקרא עצב ואגוס. הוא עובר מהגולגולת לאורך הגוף, ומופעל כשאנחנו חשים ביטחון. כאשר העצב הזה מופעל, לחץ הדם מתייצב, מערכת החיסון מתפקדת ברמה המיטבית, קצב הנשימה מתקן את עצמו, מערכות ההגנה של הגוף מתחזקות, דפוסי השינה ומצב הרוח משתפרים, והבריאות שלנו נעשית טובה יותר. הדרך המהירה ביותר להפעיל את עצב ואגוס היא להרגיע את עצמנו. המוח נמצא בקופסה שחורה, הוא מקבל את המידע שלו מהגוף, ואת הגוף אפשר להרגיע. יש כמה טיפים שיכולים להניע את תגובת הרגיעה ולהפעיל את עצב ואגוס, והיישום שלהם הוא גם אישי וגם קהילתי. אנחנו שייכים ליונקים, ואצל היונקים ביטחון הוא לא הסרה של האיום, אלא לא להיות לבד. כלומר, מערכת הרגיעה שלנו תלויה בתחושה שיש איתנו מישהו".
איך מפעילים את העצב הזה?
"קודם כול באמצעות נשימות. שאיפות עמוקות וארוכות. במצב סטרס הנשימה מהירה ושטחית, וכשאנחנו שולטים בנשימה, אפילו חמש דקות ביום של נשימות איטיות ומסודרות, זה מרגיע את מערכת העצבים. אפשר להשיג רגיעה של הגוף גם בעזרת יוגה, מדיטציה ואמבטיות חמות.
"דבר שני זה תזוזה. למה לזברה אין אולקוס? למה חיות אחרות לא סובלות כמונו ממחלות של לחץ? התשובה היא שאם זברה נכנסת למצב חירום, כשהאיום חולף היא מתרחקת מהעדר, מנענעת בחוזקה את הגוף שלה, מפרקת את האנרגיה, ואז חוזרת ללהקה ומתלקקת עם המשפחה ועם החברות שלה. לפני הכול, היא מזיזה את הגוף. גם אנחנו צריכים תנועה, הגוף לא יכול להיות כל הזמן בישיבה, בתוך חדר סגור. לכן אני ממליצה לצאת להליכות, לצאת לשמש. השמש היא מרפא אמיתי, היא גורמת לייצור סרוטונין, שהוא הורמון השמחה, וגם ויטמין D, שהוא קריטי למערכת החיסונית. המוח צריך לראות את הטבע, את הירוק, את העצים, את הים.
"דרך נוספת להירגע היא להתחבר לאנשים, וכך לקבל את האוקסיטוצין - הורמון האהבה, שמפעיל את תחושת הביטחון. בשביל זה צריך לדבר עם מישהו, להיות עם מישהו, להתחבק, להתנשק, לגעת. כשאנחנו בלחץ אנחנו נוטים להסתגר בתוך עצמנו ולהתנתק מהסביבה, אבל דווקא במצבים האלה חשוב להתחבר, לשחק משחקים, לעשות דברים יחד. ילדים זקוקים לזה במיוחד - למגע, לקשר עין, למילים טובות. אני מציעה 'תרגיל אוקסיטוצין': לתת ידיים, להסתכל בעיניים ולהגיד שלוש מחמאות לפי תור. צריך גם לדבר על התחושות - לא יותר מדי, לא 'לטחון', אבל לדבר. לתת לאדם קצת זמן להוציא את מה שיש, אולי הוא מרגיש עצוב, מפוחד, חסר אונים, חרד. ברגע שמישהו מסתכל עליי בעיניים טובות, לא שיפוטיות ולא ביקורתיות, זה מרגיע את מערכת העצבים.
"את הסרוטונין, שתומך בשיפור מצב הרוח, אפשר לקבל גם מהכרת הטוב. צריך לאמן את המוח לומר מה טוב, לטעת אופטימיות ותקווה. אפילו אם נדמה לנו שעומדת להתחיל מלחמת עולם, אנחנו צריכים לומר לעצמנו דברים טובים. תזונה טובה מעלה גם היא את רמת הסרוטונין. אם בזמן סטרס אנחנו אוכלים סוכר, פחמימות, התוצאה היא הפוכה: כשרמת הסוכר עולה, המוח חושב שהכבד משחרר סוכר בתגובה לאיום, ולכן הוא מגביר את הסטרס. במקום זה אנחנו צריכים תזונה טובה, שכוללת אומגה 3 ואומגה 6. חשוב לשמור על ארוחות מאוזנות, עם הרבה חומצה פולית וסיבים תזונתיים. זה מה שמוריד סטרס. אנחנו בורחים לקפה, אלכוהול וסוכר, כי זה מה שאנחנו רוצים באותם רגעים, אבל הם רק מעלים את הקורטיזול. אז אל תעשו את זה".
צילום: אריק סולטן
ליאת יקיר, 49, גדלה בגבעתיים. אחד מאחיה סבל ממחלה גנטית מולדת ונדירה, השנים לצידו עיצבו את המשך חייה. "כל מי שחווה שכול או טיפול בבן משפחה חולה, מבין מה זה עושה לבית וכמה זה משפיע על כל האחים האחרים. לא היה קל, אבל צמחתי מזה". המחלה של אחיה היא זו שגרמה לה לפנות ללימודי ביולוגיה וגנטיקה. "הייתה כמובן המוטיבציה לרפא את אחי, אבל מעבר לכך רציתי להבין איך שינוי של אות אחת בקוד הגנטי שלנו יכול להוביל לקטסטרופה. זה מלמד כמה אנחנו שבירים, וכמה זה נס שהכול עובד".
היא למדה גנטיקה במכון ויצמן והשלימה דוקטורט ופוסט־דוקטורט. לאחר לידת שני ילדיה עברה לתחום של הנגשת מדע לקהל הרחב, ועבדה במכון דוידסון לחינוך מדעי. "התאהבתי בזה. עבדתי המון עם נוער שוחר מדע, ילדים סקרנים וצמאים לידע, וגם עם הקהל הרחב. מאז נכנסתי חזק לעולם שמחבר את הביולוגיה ליומיום. יש לנו נשמה, אבל חלק גדול מההתנהגות שלנו מונע על ידי הכימיקלים של הרגשות וההורמונים".
בתחילה בחנה את רגש האהבה. "הוא מעניין אותי מאוד כי חיי האהבה שלי עברו שינויים, אבל מעבר לזה, רציתי להבין מה אנשים חווים בזוגיות ארוכת טווח, איך היא משתנה כשהילדים מצטרפים למשפחה, ומה מוביל גבר להתאהב דווקא באישה מסוימת ולא באחרת". כך נולד ספרה "קיצור תולדות האהבה", מסע מרתק בעקבות אותו רגש אנושי חמקמק ורב־עוצמה. מיליונים חקרו את האהבה, כותבת יקיר, היו שאף מתו בשמה, "ובכל זאת אנחנו עיוורים לחלוטין למהותה ולתפקידם של ההורמונים, הנוירונים והגֶנים המכתיבים במי נתאהב ומי יעורר בנו דחייה".
| צילום:
דיברת על השינויים בחיי האהבה שלך – התגרשת פעמיים, ונפרדת מבן זוג נוסף אחרי שמונה שנות חיים משותפים. הסנדלרית הולכת יחפה?
"אני מדברת וכותבת על מה שאני עוברת, זה לא פוסח עליי. הידע לא פותר הכול, אבל הוא עוזר לי להבין גם את הצרכים שלי בתוך האהבה. אני מרגישה שהזוגיות שהייתי צריכה בגיל 20 היא לא אותה זוגיות של גיל 50. אנחנו משתנים כל הזמן, ולכן משתנה גם מה שאנחנו מבקשים בתוך זוגיות ואהבה".
ב־2017 הצטרפה יקיר לצוות המומחים של התוכנית "חתונה ממבט ראשון", שם ניתחה את התאמת הזוגות מבחינה ביולוגית. "'חתונמי' היא ניסוי בבני אדם, וגם חוויה מלמדת. למדתי המון, נחשפתי לקושי הגדול של רווקות מאוחרת ושל חיפוש אהבה, וכמה קשה לשדך ולעשות התאמות. מציאת זוגיות בעידן הדיגיטלי, עם כל האפליקציות של הדייטים, שונה מאוד מעולם ההיכרויות של העבר. הציפייה מבני הזוג השתנתה – ושוב, אני אומרת את זה גם על עצמי.
"הייתי שם בשלוש העונות הראשונות, ועזרתי לייסד את התהליך של יצירת התאמה. כביולוגית, המיקוד שלי היה ב־30 השניות הראשונות שבהן כל אחד רואה את האחר. ברגעים האלו מתקבלת ההחלטה אם להמשיך הלאה או לא. עניין אותי מה קורה כששני אנשים שלא מכירים ולא יודעים שום דבר זה על זה, ויש להם רק דמיונות וחלומות בראש, נפגשים; מה צריך לקרות כדי שהאמיגדלה, האזור במוח שאחראי על עיבוד רגשות ובודק ומעריך סיכונים, יגיד 'כן, בוא ניתן לזה צ'אנס'. כי אם זה לא עובר - נגיד המראה לא מתאים, הגובה לא מתאים, המשקל לא מתאים, אפשר לראות את התגובה. הפסיכולוגים תמיד אמרו 'בסדר, זה יעבוד כי יש התאמה אישיותית', ואני הבנתי שהביולוגיה מנצחת, וקודם צריך לעבור את השלב הזה, שאנחנו עושים אותו כל הזמן. המטרה בתוכנית הייתה בעצם לעשות את התהליך במקום הבן־אדם, ולהביא לו את מי שמתאים לו".
צילום: אריק סולטן
באמת אם לא התלהבנו ממישהו ב־30 השניות הראשונות, העניין אבוד?
"אני אומרת שאין דבר כזה אהבה ממבט ראשון, יש משיכה ממבט ראשון. המוח אומר לי אם אני נמשכת או לא נמשכת עכשיו. זה החלק של המוח הקדום, של תחושות הבטן. אבל כששואלים 'יש לי פרפרים או אין לי פרפרים?', אני בכלל אומרת: בואו נזרוק את הפרפרים, אהבה זה דבר שנוצר. יכול להיות שמישהו לא נראה לך מושך בהתחלה, אבל כשמכירים לעומק, פתאום את רואה אותו מזוויות אחרות. את מגלה שהוא מצחיק, מעניין, חברותי, שהוא תומך בך, שואל מה שלומך, עוזר לך. ואז החומר המופלא הזה שמשתחרר, האוקסיטוצין, גורם לאדם להיראות לנו יפה יותר. פתאום הוא נראה לנו שונה מכפי שנראה במבט הראשון, כי ההיכרות איתו שמה לנו משקפיים ורודים על העיניים. גם הורה שחושב שהילד שלו הוא הדבר הכי יפה בעולם, זה בגלל האוקסיטוצין. אנשים אחרים יגידו 'זה ילד רגיל, אין שם שום דבר מיוחד', אבל כשאנחנו אוהבים מישהו הוא נראה לנו הכי יפה.
"כך גם להפך - את יכולה לפגוש מישהו והוא ייראה לך חתיך, בדיוק הטעם שלך מבחינה חיצונית, אבל כשאת מכירה אותו לעומק את מגלה אדם לא נחמד, לא נעים, לא טוב לב, ופתאום הוא כבר לא נראה יפה, נכון? הכול בראש. אגב, ערכו מחקר גדול שהקיף עשרות אלפי זוגות, ו־50 אחוז מהם אמרו שבדייט הראשון זה היה מבחינתם 'ממש לא זה', אבל הם החליטו להמשיך, והם נשואים באושר. לכן אני תמיד אומרת, תנו צ'אנס".