בימים כתיקונם, העיר הדרומית ביותר בישראל היא מילה נרדפת לשמש, טיילת ופטור ממע"מ. אבל בפרוץ מלחמת חרבות ברזל נאלצה אילת להשיל מעליה את חליפת הנופש והפכה בעל כורחה לעיר המקלט הגדולה והחשובה בישראל. ברגע אחד התנקזו אליה כ־35 אלף מפונים מיישובי הדרום והעוטף. בשבוע הראשון בלבד, יותר מ־50 בתי מלון דיווחו על תפוסה מלאה עד אפס מקום.
זו הייתה שעתו היפה של העורף: אזרחים פתחו את בתיהם, הסטודנטים התפנו מהמעונות ותושבים התארגנו במבצע בזק כדי להשמיש מלונות נטושים למען המפונים. ההתגייסות הזו נמשכה חודשים ארוכים, וגם כשהדרום התחיל להשתקם והמפונים החלו לעזוב את בתי המלון, אילת המשיכה להיות עיר המקלט של אלפי מפוני הצפון שעבורם המלחמה סירבה להסתיים. היום, לאחר שלוש שנים, העיר כבר אינה עיר מקלט, ואנחנו מצאנו את עצמנו שם אחרי טיול, קניות וטבילה בים האדום, מוכנים לארוחת צהריים.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
שמפניירה פח. ככה הגענו לשווארמה מומי, ששמה הולך לפניה. היא נמצאת באזור מגורים של העיר, הרחק ממלונות הפאר והטיילת. זו שווארמייה שיודעת להכיל המון לקוחות עם שפע של מקומות ישיבה. שאר הלקוחות סביבנו היו פסיפס ישראלי של צהריים: הרבה מקומיים תושבי העיר, חיילות מהבסיס הקרוב, וגם תיירים מבחוץ כמונו. על כל שולחן חיכתה לנו שמפניירה שהוסבה, באופן פואטי ומעשי כאחד, לפח קטן לזבל ולמפיות המלוכלכות.
הקפות שניות. התפריט בשווארמה מומי כתוב כלבבנו: - שווארמה או פלאפל, בלאפה או בפיתה, זהו. אבל הייתה שם מנת שווארמה בשם קריספי מנת הדגל, וכבר למדנו מהניסיון, תמיד להקשיב לבעל הבית. זהו גם מוקד הפרסום של המקום - פיתה שמצופה בפירורי לחם ושומשום ומטוגנת במקצועיות בשמן עמוק כך שהציפוי מזהיב אך הפיתה אינה סופחת את כמויות השמן. אז שילמנו בקופה 65 שקלים ועברנו לפס ההרכבה. מבעד לדלפק גלגלי ענק שמנים של שווארמה עשו הקפות שניות, ושכבת שומן נדיבה טפטפה לאיטה על ערמות הבשר. הבחור בעמדה המליץ לנו על מיקס בשר, ביקשנו רק עגל אך הוא המליץ בשנית על המיקס. מה, לא ניקח?
הר של בשר. קיבלנו פיתה זהובה ויפה ובתוכה הר גדול של בשר עסיסי, שומני ומפוצץ בתבלינים, ולצידה צלוחית צ'יפס. ניחוחות הכורכום ליוו את דרכנו לשולחן. הפיתה הייתה גדושה כל כך בערמה הנהדרת של הבשר, שאת שלושת הביסים הראשונים היינו מוכרחים לאכול במזלג. זה היה כמו לאכול חטיף מלוח, מתובל ושומני. במהלך הביס, המעטפת הפירורית של הפיתה לא הייתה כל כך משמעותית, אבל בסופו פתאום טועמים את השומשום, וזה כיף. העמסה של כל כך הרבה בשר זה אומנם עוד גימיק, אבל הוא מוצדק ובהחלט עבד עלינו. יש בפנים כל כך הרבה בשר, שזה ממש מצריך את החיזוקים מהצד של טחינה, עמבה, חמוצים ושיפקות, והכול ביחד פשוט תענוג.
יותר טוב בלאפה. ברבע האחרון של הפיתה הבשר נגמר, ונשארנו עם תלולית של ירקות וחריף שמתובלים במיצי הבשר והטחינה, כמו מיני־סוף נפלא של לאפה. המסקנה שלנו ברורה: השווארמה עצמה מצוינת, הגימיק של הפיתה נחמד. בלאפה זה כנראה עובד יותר טוב, והרבה יותר שווה.
בשווארמה מומי יודעים מה הם עושים, והם עושים את זה באותה נדיבות אילתית שלמדנו להכיר. אנחנו בהחלט ממליצים בחום לאכול שם, אבל תעשו לעצמכם טובה - קחו את הלאפה.