בסוף יום שיפוצים ארוך, שבו כמובן לא עשינו הפסקת צהריים, אני עובר בין טמבורייה לטמבורייה בחיפוש כושל אחר מקדח קוטר 18 אורך 30. חייב להיות 18, זו דרישת הקונסטרוקטור. אחרי חנות הבניין הרביעית, במעמקי השבר, מתקשרת אליי אחותי הקטנה ומזמינה אותי לשווארמה.
כבר עשרים שנה סניפי "השמן" מאכילים בתפוצה ארצית את צרכני השווארמה הישראלים. אין אדם שמעורב בסצנת השווארמה שלא אכל לאפה עגל של "השמן". אבל מה מתברר? שיש השמן ויש השמן.
הום מייד. בעוד הרוב המוחלט של סניפי השמן בארץ מקבלים את גלגלי הבשר שלהם, עגל והודו, מהספק של הרשת, בסניף "השמן" בית־שמש, בשדרות יגאל אלון, מתבלים ומשפדים את הבשר שלהם במקום. כל גלגל מורכב משלושה נתחים שונים של בקר איכותי מארגנטינה, שקיבל את חותמת הכשרות מהדרין של הרב מחפוד, בד"ץ בית יוסף. החלל קטן והאנשים נחמדים מאוד. שישה גברים לבושים שחור בני 16 עד 60 עובדים יחד כדי להוציא לאפה אחר לאפה למגוון הסועדים.
לאפה של פועלים. כל כך התאווינו לביס הבשרני, במיוחד אחרי שקיבלנו את הסבר שלושת הנתחים, שהרכבנו לאפה של פועלים: מיקס בשר עגל והודו, קצת חריף ופטרוזיליה. זהו. אפילו את הבצל־סומק שמנו בצד ליד החמוצים שחלילה לא יתפוס מקום לגילופי הבשר. הלאפה הגיעה באריזה מהודקת של רדיד אלומיניום כמו באמריקה. כל ביס לווה בתוספת המתאימה לאותו הרגע. בזה מזיגה של עמבה, פה זילוף טחינה, במקום שחסר קצת קראנץ' מוסיפים מלוא המזלג בצל סומק. התענוג לכל אורכו לווה בשיפקות חריפות ופציחות ובסלט גזר לימוני מלוח־חמוץ יוצא מן הכלל. בכלל, אכילת לאפה שווארמה היא תמיד חוויה נהדרת. בכלל לא משנה איפה אתה, איזה יום היום, מאין באת ולאן אתה הולך.
טעם של עוד. כל ביס מכיל בתוכו כמה סוגי בשר בכמה עוביים שונים, מה שנותן משחק מרקמים בין הנגיסות ומוסיף כיף גדול לזלילה. פה ביס בשרני ואחריו דווקא ביס שומני יותר. באחורי הפה מורגש טעם עדין ומלוח כמו של מונוסודיום גלוטמט, שמגיע מתיבול השווארמה של "השמן" שחדר לעומק הבשר. גם הלאפה עצמה מחולקת לחלקים עבים ובצקיים יותר, כמעט כמו פיתה, וחלקים של בצק דקיקים כל כך, שהשומן של הבשר עושה אותם שקופים למחצה.
הסוף של הלאפה הוא בכלל תענוג שלא מהעולם הזה. קפלים של חתיכות בצק רך, שמנמן ושרוף מעט, ממש כמו פיתה על הטאבון בטיולים, ספוג בנוזלים שניגרו מטה לאורך האכילה. כך חוויית האכילה כולה מתנקזת לכמה ביסים אחרונים מרוכזים ומספקים במיוחד.
סטנדרט יקר. כמו בונוס לחגיגה, קיבלנו קערית צ'יפס למרות שלא הזמנו. צ׳יפסים שמנים, מלוחים ורכים מבפנים עם מין קריספיות דקיקה דקיקה וכיפית מבחוץ. קשה להסביר איך עשו את זה.
לאפה שווארמה עלתה לנו 70 שקלים, ושני בקבוקי סודה בעוד תשעה שקלים כל אחד. האמת? כל החיוכים וקעריות הצ'יפס חינם בעולם לא ירגילו אותנו למחירים האלה, אבל לצערנו זה לא ייחודי למקום. היום זה בערך הסטנדרט.
בסוף הארוחה, כשאנחנו מנגבים את השומן עם עשר מפיות "בתיאבון" כל אחד, ניגש אלינו בחיוך אחד העובדים לשאול איך היה הבשר - שאלה שהתשובה עליה ברורה לכל מי שצפה בנו מלקקים את האצבעות.