ברחוב רינגלבלום, שני רחובות מאוניברסיטת בן־גוריון בבאר־שבע, יושבת "פינת אוכל". היא נמצאת שם כבר 11 שנה, וכיאה לשמה מאכילה יום־יום את התושבים ובעיקר את הסטודנטים הרעבים של העיר.
המקום בנוי להכיל כמות גדולה של סועדים, יש מקומות ישיבה בפנים ובחוץ, והאווירה מזמינה וסטודנטיאלית, למרות ואולי אפילו בגלל הישיבה על הרחוב עצמו.
התפריט כתוב בכתב יד על הקיר בגירים צבעוניים ומציג 11 סנדוויצ'ים, בעיקר בשריים, לצד אפשרויות צמחוניות וטבעוניות.
טווח המחירים נע בין 45 שקלים ל־58 שקלים. מעל כל אחד מהכריכים המופיעים בתפריט, ללא יוצא מן הכלל, צוינה המילה "מומלץ!"
עד הביס האחרון. אנחנו הזמנו את השורטריב ואת המיקס אווז בריסקט, כל אחד ב־58 שקלים. הכריכים הגיעו אלינו די מהר, והם היו ענקיים. הבסיס הוא לחמנייה רכה, גדולה מאוד בממדיה, חצויה לאורכה וצרובה מבפנים. תוך הלחמנייה צבעוני מאוד, עמוס במרכיבים. הבשר היה ערמה של נקניקים שהוקפצו על הפלנצ'ה עם עגבנייה ובצל, וישב על רצועות כרוב לבן פריך ומגוון ממרחים בגוני סגול־כתום־ירוק.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
הרטבים והבשר נפרשו לכל אורך הלחמנייה, אך נוסף להם פוזרו באופן רנדומלי ולא אחיד מלפפונים חמוצים חצויים לאורך, פרוסות עגבנייה וחתיכת מלון שחיכתה בסוף הסנדוויץ' כמו מנה אחרונה - כך שכל ביס לא היה דומה לקודמו. חומרי הגלם טריים ואיכותיים, וזה בהחלט הורגש. חוויית האכילה תוססת, קשה להתמודד עם הנדיבות ועם ריבוי המרקמים של המנה, והעסיסיות אינה מקילה את האתגר הנהדר.
בפינת החיסרון צריך לציין שאומנם הביס רך וטעים, אך כמות המילוי הבשרית היפה לא עומדת בפני ממדי הלחמנייה. יחס הזהב של 70:30 לטובת הבשר מתהפך בכריך ל־30:70 לטובת הלחם.
מה הקשר. היופי האמיתי נולד כשלכל הברדק על הצלחת יש הקשר, חוט מחשבה שמאגד את הרכיבים יחד בצורה כזו שכל רכיב מורגש ומחמיא לזה שלידו, כך שכאשר מצרפים אותם הם מרכיבים טעם מאוחד. כמו שווארמה עסיסית עם טחינה, חריף ונגיעות עמבה. ארבעה טעמים חזקים, כל אחד בפני עצמו, שביחד לא בולעים או מעלימים זה את זה אלא יודעים לעבוד בהרמוניה. כמו נקניקייה בלחמנייה, חרדל וכרוב כבוש.
כאן ההרמוניה עובדת חלקית. הלחמנייה רכה וטריה, עם שומשום קלוי וצריבה נהדרת מכל הכיוונים. יש בה רוטב מלפפונים ושום עדין ועוקצני. רוטב סלק ופירות יער שהוא גם מתוק וגם חמצמץ. פסטו נענע עשיר ורענן, ורוטב פלפלים כתום שהוא תמיד רעיון פגז. אבל זה וזה וזה וזה בתוך סנדוויץ' אחד - יוצא פשוט יותר מדי. תכולת הסנדוויץ' נעשית מין בליל לא מוגדר ומעט מתוק.
כריך הוא כמו תואר. יתרה מכך, כל 11 הכריכים בתפריט מקבלים בדיוק את אותו מילוי, וכל סוגי הבשר מקבלים את אותו טיפול, כך שקשה להבדיל בין נקניק אחד למשנהו. גם הגימיק היפה והייחודי של המקום, לסיים את החגיגה בביס אחרון של פרי, כמו מאבד מהברק שלו בתוך כל הערבוביה הססגונית הזו.
בסופו של דבר, הכריכים ב"פינת אוכל" מזכירים קצת את תקופת התואר עצמה: הכול קורה בבת־אחת, עמוס, צבעוני, קצת מבולגן ולפעמים מבלבל. אין ספק שהתמורה למחיר נהדרת ביחס לז'אנר, וחומרי הגלם איכותיים וייחודיים. אבל בחיים, ובסנדוויצ'ים בפרט, כל המוסיף גורע.