האווירה ברחובות קריית־שמונה רגועה ונעימה, עם תנועה ערה של כלי רכב ומטיילים החוצים את האזור. אין רמז לכך שעד לפני כמה חודשים המקום היה עיר רפאים. לא בכל יום אנחנו מקבלים המלצה מהדודים קוראי המדור מקריית־שמונה, ולא בכל יום אנחנו יכולים להגיע לקריה, אבל הנה אנחנו כאן.
באזור התעשייה הדרומי, בין החנויות השונות ועל רקע ההרים היפים יושבת אסתריקה. המראה החיצוני משתלב בנוף המסחרי, אבל כשנכנסים פנימה כל הרעש משתתק, חיפוי העץ על הקירות משרה אווירה אמריקאית נינוחה והשולחנות מזמינים. כיאה לפריפריה הישראלית יש גם קיר דשא סינתטי ותחתיו אקווריום דגי זהב, אך גם הם משתלבים יפה באווירת השלווה הכללית. הפעם הבאנו תגבורת משפחתית, ויחד איתם אנחנו בוחרים מתוך התפריט הענק שלושה כריכים – קורנדביף ב־68 ש"ח, אסאדו ב־78 ש"ח וכריך קציצות בקר ברוטב אדום ב־68 ש"ח. מחירים לא נמוכים, אך רגילים לז׳אנר. במטבח היפה מאחורי הדלפק נראים שני עובדים בלבד, ובכל זאת הכריכים הגיעו אלינו במהירות מרשימה. כל כריך מכובד מאוד בגודלו, חצוי לשניים. כששאלנו אילו רטבים יש בצד, נאמר לנו שלא יהיה בכך צורך, אז לקחנו רק צלוחית זיתים בפסטו מהקערה שעמדה בצד הלקוחות בדלפק וחזרנו לשולחן, מוכנים למשימה.
ג'בטה להביא להורים. חתך הרוחב בכריכים חושף נדיבות וחשיבה על כל הפרטים. כריך הקורנדביף מציג שכבות על גבי שכבות אדמדמות של נקניק שיושבות על חסה, מלפפון חמוץ, עגבנייה ומיונז, עם חרדל שעושה טוב לכל הרכיבים. הביס עסיסי מאוד, מלוח, חמצמץ ואף קצת מתוק. הג'בטה החמימה מושלמת, מוסיפה טעם נהדר לכל תכולתה. המרקם מעולה, והתחושה לא פחות טובה מהטעם. למרות עומס המילוי והנוזלים הג'בטה שומרת על צורתה ועל הקריספיות שלה עד לביס האחרון.
איפה הרוטב? בכריך קציצות הבקר הקוטר הפנימי של הג'בטה חובק בדיוק מילימטרי קציצות ענקיות ואדומות. לרוטב האדום המוזכר בתפריט אין כל כך זכר, אבל הכריך בכל זאת עסיסי כל כך, עד שכל ביס בו הוא כמו הביס האחרון של השווארמה. יש גם חציל מטוגן, נוסף על החסה, החמוצים והמיונז שליוו את שלושת הכריכים. הטעם החמוץ מהסנדוויץ' הקודם בולט פה אף יותר, אבל איזה טעים. מוסיפים קצת חריף ירוק זוהר על הקציצה וזה ביס מושלם.
צריך לטעום. גולת הכותרת של הסעודה היא כריך האסאדו. בשר טעים מאוד, רך ברמות, מלוח במדויק. התוספות מתאימות בול, ובכל ביס אתה מקבל את הכול. כריך מפנק, שווה, רמה גבוהה. האצבעות של כולנו נוטפות ואנחנו קמים להביא מהדלפק עוד מפיות, שזה תמיד סימן טוב.
כשמרוקו פגשה את ארגנטינה. בדלפק אנחנו פוגשים את אסתריקה ובעלה יורם, בעלי המסעדה שמתפעלים את המקום ביד רמה. אסתריקה מביאה את המטבח המרוקאי, ויורם מביא את הצד הארגנטינאי וגם אופה את כל הלחמים במקום, זכר למאפייה שהייתה להם במשך 17 שנה, מה שמסביר את ההתלהבות שלנו מהג'בטות הנהדרות. האוכל במקום התחיל מהתזונה המיוחדת של אסתר, לכן יש בתפריט גם אורז אדום וג'בטה מקמח כוסמין, אין סוכר במאכלים ויש אופציות צמחוניות והרבה ירקות טריים בכל המנות.
אסתר מספרת לנו בגאווה שהם המסעדה הראשונה שחזרה בהפסקת האש. בין חורי הרסיסים בתקרת המטבח לפינה המפנקת לחיילים שלצד הדלפק, לצד המיגונית שהוצבה בפתח המסעדה עם ציור שמוקדש לאסתריקה, נחשפת המציאות הלא־פשוטה בצפון. מציאות של עיר מתאוששת, אנשים עם לב ענק וכריכים מושלמים. תודה לדודים.