על השלט הגדול בכניסה מתנוססת ההבטחה: "באגט שלומי מספר אחת". בדרך כלל, קשה לסמוך על מקום שמעיד על הגדולה של עצמו בשלט ענק הפונה אל הרחוב. אבל לפעמים זה גם מה שקונה אותנו, בייחוד אם באגט שלומי מספר אחת הוא שכן של מקומות בשם "הבן של סימו מסעדת בשרים" מימין, ו"האחים ממן" משמאל.
כך מצאנו את עצמנו, אני ורס"ן במילואים הסמג"ד י', אחרי ביקור נוסטלגי בהר דוב בעיצומו של סבב המילואים החמישי, אוכלים בגט בקריית־שמונה. הסמג"ד השאיר בידיי את המושכות בהצהרה שהקיבה שלו היא כולה לרשותי, ואני לקחתי פיקוד: הנקניקיות בדיוק נגמרו, וביצה בפיתה עולה כאן 25 שקלים, אז כמו לא נותרה לנו ברירה בחרתי עבורו בגט קציצות קבב ב־52 ש"ח, אליו שידכתי בירה שחורה צוננת, ולי פיתה מעורב ב־47 שקלים. ככה זה, אחריו יוצאים לקרב ואחריי מתיישבים בשולחן.ת
| צילום: סטודיו מקור ראשון
החלל עצמו מביא בדיוק את האווירה הרצויה, אזור ישיבה בחוץ עם שולחנות נקיים על רצפת רחוב, ואזור ישיבה פנימי מסודר ונקי, עם מושבי עור שחור, דלפק מצוחצח, ובאזורים שונים בחנות מקטעי ריצוף עם אריחים בסגנון ערבסקה מרוקאית וצבעונית. אווירה של ותיקות. אכן, המקום נפתח ב־2006 ולא נסגר בעשרים השנה מאז. לא במבצעים השונים של צה"ל, לא בקורונה ולא אחרי 7 באוקטובר. המלצרים ועובדי המקום הם בעיקר מילואימניקים, כך שקל בשבילם לפרגן לאחיהם הלקוחות בירוק זית. אפילו מקק סורר שחצה את הרצפה במדרכה בחוץ לרגע לא פגם בחוויה, אלא רק הוסיף לאווירה.
אבות המזון. אחרי שיחה קצרה עם אבי אבוטבול המילואימניק, המתפעל של הבסטה ובראש ובראשונה הבן של בעל הבית, התיישבנו לסעוד. הבגט טרי ורך, בלי קראסט קשה ומתפורר וגם בלי ההתנגדות המאפיינת את המאפה הצרפתי, פשוט לחמנייה גדולה ומתמסרת שבעיקר יודעת להכיל תכולה רבה ועסיסית ועדיין לתת חוויית אכילה נעימה ולא מבולגנת. הקציצות מקוצצות בקצבייה מקומית במיוחד בשביל באגט שלומי, קציצות עגולות ושמנמנות שנילושו היטב ותובלו ביד נדיבה עם המון ירוקים. הן נזרקות לצריבת בזק על גחלים המקנות לכריך כולו טעם של עשן, ואז נשברות לחצי כדי לתת להן עוד צריבה שסוגרת את המיצים בפנים ומגדילה את שטח הפנים הממונגל. הן מונחות זו לצד זו עם טחינה, חציל, בצל סומק, כרוב לבן, ירוקים וחריף בתוך הבגט לפני שהוא מגיע אלינו לשולחן. זה טעים ממש כמו שזה נשמע. לצד הסנדוויץ' הזמנו צ׳יפס שהיה פשוט פגז. קריספי מבחוץ ורך מבפנים, מטוגן עד להזהבה על גבול החוּם. להכין צ'יפס טוב זה לא דבר של מה בכך.
תרגיל מלוכלך. מנת המעורב בפיתה גם היא לא מאכזבת, ומציגה מופע של עסיסיות. התיבול בול, מלוח מאוד כראוי למעורב טוב. יש כאן משחק טקסטורות נהדר, חזה עוף רך ועסיסי, כבד נימוח וקורקבנים עם התנגדות בשרנית נהדרת. אף מרכיב לא יבש אף שכל אחד מהם דורש זמן בישול משל עצמו. הכול מוקפץ יחד לתערובת בצלית וכמונית. זילוף נדיב של טחינה נוזלית מלמעלה שנוזלת עד לבסיס הפיתה ופה ושם נגיעות של עמבה. תענוג שבניגוד לחברו הבגט, ממש לא שומר על הניקיון של הזולל.
מצדיעים לקבב. מאז אותה ארוחה סבב המילואים הסתיים, ואנחנו לאט־לאט חוזרים לשגרה. למרבה ההפתעה יש הרבה במשותף בשגרה ובחירום. הרצון לעשות, לזוז ולא לקפוא על השמרים. הצורך להיות שם בשביל המשפחה והחברים והרצון לחיות בטוב ובשלום. לא סתם מאכלים כמו שניצל וקבב מלווים אותנו גם בצבא וגם בבית, ולעיתים מיוחדות גם בדרך מהצבא הביתה.