יש משהו באור־יהודה שמסרב להיכנע לזמן. בזמן שגוש דן מתכסה במגדלי זכוכית ופארקי תעשייה, פה עדיין פועם הלב העיראקי של שנות ה־50: מסורת, אוכל ואפס התנצלויות. כשמחפשים חתוליות אמיתיות, מאלו שמגישות אוכל רחוב שנועד להשביע את הפועלים ולא את צלמי האינסטגרם, העיר הזו היא מוקד עלייה לרגל. הפעם, ריח חזק של בצק ותבלינים והמולה של יום שישי הובילו אותנו ל"מאפייה עיראקית נעמה".
זהו מקום פשוט שלא מנסה להתיפייף או להיראות כמו משהו שהוא לא. חלל צפוף, לא הכי מתוקתק, שמנקז אליו פסיפס אנושי שאפשר למצוא רק כאן. מקומיים לצד מבקרים, ילדים, עוברי אורח קשי יום ודרי רחוב - כל הטיפוסים הכי צבעוניים שיש לאור יהודה להציע. כולם נחמדים ונינוחים, מצטופפים יחד בתוך ההמולה, מוקפים ב־360 מעלות של בצקים ומאפים מכל מיני סוגים. בצד אחד תנורים עגולים וענקיים שאליהם נדבקות לאפות אש־תנור בזו אחרי זו, בצד השני עמדות טיגון שמוציאות להמון הרעב סמבוסק, קציצות ירק ופיתות סביח בקצב מסחרר. בין אזור המאפים החלביים למגשי העוגיות, מרגישים את הקסם של המקום. אפס פוזה, אווירה חמה, ואנשים טובים ומעניינים שעומדים יחד כשווים בשביל ביס של פחמימה טובה וחמימה.
נעמדנו אף אנחנו בתור וביקשנו פיתה קציצות ירק וסמבוסביח גדול. הבחור בדלפק הזהיר אותנו שהכנת הסמבוסביח עלולה להימשך כמה דקות והודיע לכל באי התור שזה האחרון להיום. האחרון במלאי בשעה 11 בבוקר זה סימן מבשר טובות.
התיישבנו לצד שולחן דביק בחוץ, החום הכבד של אור־יהודה הכה בנו עוד לפני הביס הראשון, אבל ההמתנה הארוכה של זמן הטיגון השתלמה לנו ברגע שנעצנו שיניים בסמבוסביח.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
עוד יותר טוב. הרעיון לקחת את כל הטוב של הסביח ולדחוס אותו לתוך סמבוסק חומוס מטוגן שבזה הרגע נשלף מהשמן התגלה כהברקה. בראש ובראשונה בגלל משחק המרקמים שהוא יוצר. החוויה היא חגיגה של בלגן מוחלט, גם בעיניים וגם בפה, התנגשות עשירה של טקסטורות. מצד אחד, הפנים המתמסר, החם והמוכר של הסביח: חציל רך, ביצה רכה ותפוח אדמה רך עוד יותר. ומצד שני, המעטפת של בצק הסמבוסק הגמישה והאלסטית, שמוסיפה למנה לעיסה נהדרת ואת הטעם של טיגון בשמן עמוק. החומוס המפורק שמסתתר בתוך הסמבוסק עצמו מוסיף עוד רובד מוצלח, ויחד עם הבצל החי, הירוקים והעגבניות, זילוף של טחינה מלמעלה ונגיעות של עמבה פה ושם, זה סנדוויץ' פשוט נהדר. ממש שדרוג ראוי לסביח המסורתי.
רכות ממכרת. מיד לאחר זלילת הסמבוסביח המצוין פתחנו את אבזם החגורה וניגשנו לפיתה כדורית מלאה בקציצות ירק מטוגנות. בתוך הפיתה טחינה, בצל חי, חריף, סלט כרוב לבן, עגבניות, ירוקים קצוצים, עמבה, שש או שבע קציצות ואז עוד סיבוב של טחינה. הקציצות מטוגנות היטב מבחוץ אבל בפנים רכות ומהבילות. כמו ביס של כדור פירה מטוגן, רק שעשוי משלל ירקות מגורדים, ביצה ועשבי תיבול. הקציצות כל כך רכות שאחרי כמה ביסים כבר קשה לראות שיש בפיתה כמה קציצות ולא קציצה אחת גדולה ורכה. פיתה טעימה, חריפה, חמצמצה ומעולה.
מילה לסיכום. שתי המנות האלו, שנמכרות ב־30 שקלים כל אחת, משאירות אותנו מרוצים וצמאים - תוצר לוואי בריא של שמש קופחת, טיגון עמוק ומלח בנדיבות. בקבוק סודה קטן בסוף סעודה צבעונית, וסגרנו בדיוק את הפינה שלשמה הגענו.