בגדרה, באמצע רחוב תלול במיוחד, מתחת לקפה קפה וליד חנות בגדים, נפתחה לא מזמן "מו": פיצרייה שמעוצבת בסגנון מודרני וקליל, עם מטבח פתוח לרווחה, תנורים רחבי ידיים, ושלוש פיצות ענק קבועות בוויטרינה מאחורי הדלפק. סגנון הפיצה הוא ניו־ֿיורקי - משולשים גדולים מאוד, בצק דק אבל לא קריספי. השוליים של הפיצה מעט עבים יותר ופריכים, אך מרכז המשולש נותר רך וגמיש. יש עליו שכבה נכבדת של גבינת מוצרלה שומנית, והאפייה מתבצעת לאורך יותר זמן מבדרך כלל ובטמפרטורה יותר נמוכה מטאבון עצים, מה שמייצר תחתית שחומה וקריספית. המשולשים של מו מזמנים את סימן ההיכר המובהק ביותר של הפיצה הניוֿיורקית, הלא הוא טכניקת הקיפול - המשולש כל כך גדול, שהדרך המקובלת והנוחה ביותר לאכול אותו היא לקפל אותו לשניים לאורך. זו פיצה שקונים בבודדות, משולש אחד בפעם. וכך עשינו: הזמנו משולש אחד מרגריטה, אחד גרין פפר ואחרון פולנטה. כל משולש עלה 20 שקלים. מיד כשהגיעה הפיצה לשולחן עלה ריח נהדר של בצק טרי וגבינה מותכת.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
אדום אדום. התחלנו במרגריטה. רוטב עגבניות אדום, שכבה של מוצרלה שהפרישה שמן בזמן האפייה בתנור, וקצת פרמזן מפוזר מלמעלה. איכשהו אף שהבצק ממש דקיק, הביס מצליח להיות גם קריספי מלמטה וגם רך ומעט אלסטי. הבצק עצמו מצוין, ולא רק כי הרגע יצא מהתנור. טעמו מעט אגוזי. נגיסה גבינתית נהדרת מלווה רוטב עגבניות טוב, מתוק ומעט חמוץ, שלא משתלט בכלל. פיצה ממש טעימה, ועם טפטוף קטן של טבסקו ירוק היא בכלל ברמה גבוהה.
אור ירוק. משם עברנו לסלייס של גרין פפר - רוטב פלפלים מתוק, טימין, תרד, פלפלים חריפים וגבינה בולגרית. המרכיבים הונחו בחוכמה, לא הייתה השתלטות של שום רכיב על המכלול והם החמיאו זה לזה בצורה נהדרת. הבולגרית המלוחה הלכה יד ביד עם רוטב הפלפלים המתוקים. התרד והטימין הוסיפו עומק בעוד הפלפל החריף נתן את תרומתו החרפרפה והנצרכת. היה נהדר. באמת פיצה טובה.
כרטיס צהוב. לבסוף קינחנו עם הפיצה פולנטה - קרם תירס, פטריות, גבינות, תרד ושמן כמהין. גם היא כמו שתי החברות שלה הייתה על הכיפאק. קצת יותר גבינתית ומושחתת, אבל בטוב טעם, לא בהגזמה כזו שסוגרת לך את התיאבון. הפולנטה רכה עם טעמים עדינים והפטריות החמיאו לביס עם טעם חזק ואדמתי. לשמן כמהין יש טעם חזק שקצת משתלט והוא באמת גימיק קצת מיותר בעינינו, אבל חוץ מזה – עשר מעשר. לצד הפיצה קיבלנו גם מטבל של זיתי קלמטה, בעל טעם עז של זיתים - חמצמץ, מלוח ומצוין - שעשה את אכילת הקראסט לעוד יותר מוצלחת.
תג מחיר. החוויה הייתה טעימה וטובה, ובסוף יצאנו שני אנשים מרוצים ושבעים בֿ60 שקלים. עם זאת עדיין לא הרגשנו בנוח לשלם 20 שקל למשולש. לא התאפקנו, חצינו את הכביש ונכנסנו ל"פיצה האט" ששוכנת ממש 20 מטר אווירי משם כדי להשוות מחירים. להפתעתנו גילינו ששם מוכרים פחות פיצה (וככל הנראה גם פחות טעימה) ביותר כסף. כנראה אין מה לעשות, אלו המחירים היום.
בעל הבית. אביהו שהרבני מנס־ציונה, חייל משוחרר שעבד במטבחים מגיל 16 וגם שירת בתור טבח בצה"ל, פתח את פיצה מו לפני כשלושה חודשים ונראה שהולך לו טוב. אביהו לא רוצה שהמקום יהיה רק תחנה שמוכרת משולשים של פיצה איכותית. הוא רוצה שזה יהיה מקום בילוי לצעירי גדרה ולחיילים שמשרתים בבסיסי הסביבה. במקום שמוכר פיצה ברמה כזו, אין לנו בעיה לבלות כל השבוע.