פארק אשתאול הוא מקום נוח ונעים לפיקניקים, בעיקר בזכות שולחנות העץ שפזורים בו בין העצים, שפע הצל ומתקני השעשועים לילדים, והכול באחלה מיקום. בדרך כלל כדי לשבת לפיקניק כזה ביער צריך לעבוד קשה, להכין אוכל, לארוז בקופסאות, להביא צידנית עם קרח ולדאוג לצלחות ולסכו"ם ולשקיות זבל וחד גדיא. אבל אנחנו תכננו רק לדרבק קפה קטן עם חברים. ישבנו על המחצלת ופתחנו פק"ל, אלא שאחרי שעתיים של קפה ודיבורים, הבטן התחילה לאותת והתחלנו להסתכל מסביב. ובעצם, הספיק רק לפתוח את האוזניים, והיעד אותר לפי צלילי מוזיקת שישי עזה. מתברר שממש ליד הפארק, על כביש 44 הסמוך, חונה פודטראק קטן בשם "הקובניה" שפתוח אך ורק בימי שישי.
עזבנו לרגע את המחצלת וניגשנו לטראק. לפני העמדה השתרך תור ארוך שהתקדם באיטיות ממש, מה שהיה סמלי מאוד בהתחשב בשלט שתלוי שם: "מי שממהר שיבוא ביום אחר". התפריט מבוסס כולו על טהרת הבצק התימני, עם חמישה סוגים שונים של מאפים. החלטנו להזמין את חמישתם. לצד התפריט הגדול ניצב מקרר קטן עם כל מיני קינוחים קנויים ועל הדלפק עמדו צנצנת קשי שתייה, סוגים שונים של פיתות תימניות בשקיות וכלי גדול של לימונדה עם פלחי לימון, הרבה נענע, שכבה עבה מאוד של סוכר בתחתית וקרחוני ענק בצורת כוסות חד־פעמיות.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
על המקום. הפודטראק עצמו הוא קרון קטן ודחוס למדי שכל פינה בו נמצאת בשימוש. יש סביבו לא מעט רעש בגלל הכביש והמכוניות שחולפות ליד, וכמובן המוזיקה המתנגנת בקולי קולות כמיטב המסורת. גם בתוך הקרון עצמו שוררת המולה לא קטנה. המוכר, שחובש כובע מצחייה ולועס גת, עובד במרץ וממטיר הוראות לעובד שלו, שניהם לא מפסיקים להחליף מקומות בניסיון להגיע לשלל דברים ומעיפים כלים באוויר בכל תזוזה. ולצד כל התיאור המלבב הזה יש גם סיר גריל פיתות חשמלי גדול שעובד ללא הפסקה כדי לחמם את המאפים, על הקיר לוח שנה שמעוטר בתמונה של ציון גולן, ונרגילה, ללקוחות שמעוניינים בכוס מיץ גת ומשהו לעשן.
ביצה ועגבנייה. אחרי תקופה לא קצרה של הכנת חמש המנות שלנו לקחנו הכול טו־גו אל המחצלת והתחלנו לאכול עם צוות הטועמים שלנו: יוני, צופיה, מאור, רותם, דורון, אלעד, אהרן ודביר. התחלנו בקובנה, שעולה 38 שקלים. היא הייתה שומנית למדי ובמרקם שלה הזכירה קצת בריוש, אבל הייתה פחות רכה וכמובן לא חמאתית. החלק הפנימי שלה היה קצת יבש לטעמנו, אבל בסך הכול היה בה איזון נהדר בין הטעם המלוח למתוק. המנה הזאת, כמו כל המנות האחרות, הוגשה עם רסק עגבניות או סלסה חרפרפה, ביצה, חמוצים וסחוג מעולה ולא משתלט. לצידה, הג'חנון שעלה 30 שקלים היה אחלה, אבל לא מיוחד, בדיוק כמו כל ג'חנון שאי פעם טעמנו, והיה מעט יבש בחלקו החיצוני, אבל עדיין מתוק וטעים. טעמנו גם לחוח ב־28 שקלים, שהריח מצוין, רך, אוורירי וענני, עם תוספת של ביצה מעל שטוגנה עליו כך שהם היו ליחידה אחת, חלק מהקהל התלהב, אנחנו פחות, מה שבטוח הוא לא היה יבש. בן דודו היה סלוף בזעתר תמורת 25 שקלים, שהטעם שלו בדיוק כמו פיתה זעתר. הוא הגיע מלווה בלאבנה טעימה מאוד, אך קנויה. המלאווח, שעלה 28 שקלים, היה מגולגל יפה ומלא בכל טוב והיה כיפי מאוד לזלילה.
לסיכום. המוכר מכין ואופה את כל הבצקים במקום בעצמו, מלבד המלאווח. קשה מאוד לטעות בבצקים, במיוחד כשמעורב גם שמן. אבל יפה שמאותם חומרי גלם פשוטים יצאו חמש מנות שונות. החשבון לכל הארוחה הזו עמד על 164 שקלים, ותמורתו קיבלנו כמות יפה של אוכל משביע ויצאנו עם חוויה אותנטית, טעימה, מבולגנת ופשוטה.