פאסט פוד אמור להיות מהיר. והוא לא רק מגיע מהר אל המגש מבעד לדלפק, הוא גם הולך ונזלל באותה המהירות, משאיר אחריו אצבעות שמנוניות, ערמת מפיות מקומטות וחיוך של סיפוק רגעי. אנו מוצאים את עצמנו לא פעם מחפשים את נקודת הביניים הזו בין אוכל איכותי ומהנה ובין אוכל בזיל הזול. הפעם, הגענו לקרן רחוב סואנת בתל־אביב, למקום שמבטיח להביא את אמריקה של שנות החמישים היישר ללב המזרח התיכון. לפחות לפי השלט הגדול בכניסה, המקום מוכר את "הסמאשבורגר הכי טוב בתל־אביב" - בית הבייקון צ'יזבורגר הכשר בודגה.
הדבר הראשון שמכה בך הוא האווירה המושכת. בודגה יושבת על פינת רחוב, ממש ליד הכביש הראשי. הישיבה שם רחוקה מלהיות חוויה שקטה, עם שאון התנועה ברקע. מתברר שהרעש הזה דווקא מוסיף לאווירת הפאסט פוד האורבנית ולחספוס הנדרש מהז'אנר. שולחנות פיקניק באדום בוהק מקבלים את פנינו בחוץ, ואילו המטבח הפתוח מעוצב באווירה תעשייתית לחלוטין. על הקירות תלויות תמונות של הבעלים והעובדים, מה שמעניק למקום תחושה אישית. כשברקע שומעים את החבר'ה במטבח עובדים ושרים יחד, מתקבלת אווירת דיינר אותנטית של פעם. את ההזמנה, לצערנו, נאלצנו לעשות במסך מגע. זו מגמה שמשתלטת על התחום, אבל למען ההגינות צריך להודות שהממשק היה יחסית קל, נוח ומהיר לתפעול. בחרנו בשני כוכבים: בייקון צ'יזבורגר (59 שקלים) ובווילדע חייע (54 שקלים).
שוט על ענן. את הביס הראשון טעמנו מהבייקון צ'יזבורגר. הלחמנייה שעוטפת את כל העסק היא זולה, אבל במובן החיובי ביותר. היא קלילה ואוורירית כמו ענן, והנפח שלה נעלם מיד עם הביס כך שהצד הנגוס נשאר כמחצית מעובי הסנדוויץ' בצידו השני. הקציצה נצרבה קצת יותר מדי על הפלנצ'ה, בחום קצת נמוך, אבל עדיין הייתה אחלה. מעליה נחה הגבינה הטבעונית הרכה, שמצליחה לדמות באופן מרשים את הגבינה ה"אמריקאית" הכתומה המותכת. מה שעושה את הביס הוא שילוב המרקמים: החסה פריכה, העגבנייה טרייה, הבצל החי מוסיף ממד חריף, הלחמנייה רכה, ואיתם הגבינה הטבעונית המותכת, החמוצים המתקתקים ורוטב הבודגה, שהוא אחלה. מעל הכול, רצועות "בייקון" הפסטרמה מכניסות לביס טעם חזק מעושן בצורה מצוינת. זה ביס עמוס, טרי וכיפי, ובהחלט מרענן לאכול מזון מהיר שהשקיעו ברעיון שמאחוריו.
משנה כיוון. לעומתו, הווילדע חייע לוקח את החוויה לכיוון קצת אחר. כאן, קציצת הבקר נצרבת על הפלאנצ'ה מרוחה בחרדל, מה שמעניק לה צריבה חריפה יותר. הבצל המקורמל מוסיף עומק מתקתק שמחמיא לחרדל החריף, ומשתדך נהדר לגבינה האמריקאית. יחד עם החמוצים המתוקים ורוטב הבודגה, נבנה סנדוויץ' קצת יותר מושחת עם טעמים קצת יותר חזקים ומרקמים קצת יותר רכים. בקיצור, בורגר אמריקאי יותר. למרות השמות המבהילים של ההמבורגרים התוצאה אינה חורגת בהרבה מהמוכר לחך הדתי.
מחיר עדכני. החוויה הזו מבהירה בדיוק מה בודגה מנסים לעשות. המצרכים בבסיסם הם זולים, אבל טריים. זה כמו מזון מהיר שמישהו השקיע בו מחשבה, לעבוד עם הכי זול אבל לא לזלזל. אבל בסוף, איך שלא נסובב את זה, מה שעושה המבורגר טוב זו כמות יפה של בשר איכותי. ובבודגה הם עושים טוב עם מה שיש, ומי שרוצה להוסיף עוד קציצה דקיקה ייאלץ לשלם עוד 24 שקלים. חוויה מבלבלת אך נחמדה. מין פנטזיה על אמריקה של פעם. ואם המחירים היו גם הם כמו של פעם היינו דואגים לאכול שם אחת לשבוע, אבל אין לנו 60 שקל לשים על עוד גרסה של מקדונלד'ס, אותנטית ככל שתהיה. זה בטוח לא המבורגר וואו, אבל אולי בדיוק ככה סמאשבורגר כמו של פעם אמור להיות, רק בשליש מחיר.