אבידן וארבל החמודים המליצו לנו כבר לפני שנה בערך על מקום של נקניקיות ברמת הגולן, ומי שעוקב הרי יודע שנקניקיות הן האוכל המועדף על ג'ו. יצא להן שם קצת מפוקפק של אסופת שאריות בתוך ניילון, וזה מובן - רובנו גדלנו על הגרסה התעשייתית מהסופר, זו שנשלפת מאריזת ואקום ומושלכת לסיר מים רותחים, רחמנא ליצלן, ונועדה בעיקר לסגור פינה בארוחת צהריים מהירה של ילדים. אבל כשמשאירים את הייצור ההמוני מאחור וניגשים למלאכה עם כבוד אמיתי, המציאות נטעמת אחרת לגמרי. נקניקייה אמיתית היא לא פח הזבל של הקצבייה, אלא יצירת אמנות. כשנוגסים בה ומרגישים את המעטפת הפציחה ואת העשייה המדויקת, מבינים למה נקניקייה היא האוכל האולטימטיבי.
ריח ניחוח. מיד כשיצאנו מהרכב ליד הבקתה קיבל את פנינו ריח של עשן עצים ונקניקיות. הבקתה כולה מוקפת עצים, ושמענו את העלים מרשרשים גם כשנכנסנו פנימה. בבקתה התנגנה מוזיקת רוק אמריקאית קלאסית ואז, במעבר חד אך נעים, אריק איינשטיין. האווירה הייתה שקטה ורגועה, והמקום היה ריק חוץ מזוג חמוד שישב בצד. הזמנו "קריספי צ'יקן" ב־68 שקלים, "שלוש המוסקטריות" ב־86 שקלים, "צ'וריסוס שלנו מעושנות" ב־92 שקלים, ושני חצאי בירה, בזלת חיטה ובזלת IPA. לא, אלה לא מחירי חתולייה. המקום עצמו לא חתולייה. אבל אנחנו באנו לאכול נקניקיות.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
גוונים של חום. הקריספי צ׳יקן הגיע ראשון, מטוגן בטמפורה כמו פיש אנד צ׳יפס. הטמפורה הייתה קלילה, הזכירה ספינג' ועטפה היטב את העוף, שנשאר עסיסי מאוד אפילו אחרי הטיגון. עבודה יוצאת מן הכלל, נקייה ופשוטה. לא היה כמעט צורך לטבול את העוף בשני הרטבים שליוו אותו. חריפות של פלפל שחור, שלושה גוונים של חום.
אין ספק. שתי מנות הנקניקיות הגיעו על מגשי עץ, מדיפות ריח נפלא של עשן עצים אך לא חרוכות בכלל. המוסקטריות הגיעו עם ערמת צ'יפס, הצ'וריסוס עם פלחי תפוחי אדמה, ושתיהן - עם צלוחיות צ'ימיצ'ורי, חרדל וכרוב כבוש. כל זה לצד בירה קרה עם קצף סמיך; גם אחרון הספקנים ישתכנע. הנקניקייה הראשונה הייתה קצת חריפה, מלוחה, שמנה עם קרום פציח ונפלא. קצת חרדל וכרוב כבוש, וזה פשוט מושלם. בין נקניקייה לחברתה אכלנו קצת משני סוגי התפודים, כדי להבדיל בין הטעמים של הבשר. הצ'יפס היה מלוח כמו שצריך, רך וממלא את תפקידו. וגם הצ'ימיצ'ורי היה נהדר.
סדר בבטן. הנקניקייה השנייה הייתה בראטוורסט, פחות שמנה ויותר עדינה, ועדיין מצוינת. אחרי עוד ביס מהצ'יפס עברנו לנקניקייה שלישית, בשרית אף יותר וכבדה מקודמותיה. כל הנקניקיות היו צמיגיות באופן הכי טוב שיש, עם התנגדות נהדרת בכל ביס. רגע לפני הצלחת השנייה לקחנו הפסקה עם שלוק ארוך של בירה קרה שעשתה סדר בבטן לפני הצ׳וריסוס, שהיו חרפרפות בקטנה, כמעט לא מספיק אפילו, שמנות בצורה שונה ומעושנות ממש. גם הן היו פציחות מבחוץ אך רכות מבפנים, ולא קפיציות כמו השאר.
קל ונקי. מאכל אחד, ארבעה סוגי שומן וארבעה טעמים. הכול איכותי ברמות ובמידת עשייה מצוינת, וכל כך טוב שממש צריך להתלבט עם איזה ביס לסיים. מה שכיף בנקניקיות הוא שהן אוכל שקל לחלוק וקל לאכול, וכשהן לא בתוך לחמנייה הן הופכות ל"פינגר פוד" מהטובים שיש. סיימנו לאכול אפילו בלי לשים לב שלא הביאו לנו צלחות חלוקה. אז נכון, אלה לא מחירי חתולייה, אבל יש רגעים ששווה לחרוג מהכללים, ולפעמים כדאי לנסוע עד רמת הגולן כדי לאכול נקניקייה. הבקתה ברמות