יש תחנות דלק שמסתכמות בדלק, שירותים וחנות נוחות. ויש את אלה שהקימו מאחור פנצ'רייה, ממול מכונות שטיפת רכבים, מימין ומשמאל כמה בסטות של אוכל רחוב, והופ פתאום קם לו מין מרכז מסחרי קטן. שמזכיר קצת קניון חוץ מעפן המקומות האלה לא ממש מושכים את העין אבל איכשהו כל עם ישראל עוצר שם. קסם ישראלי כזה. בתחנה מהסוג הנ"ל בראשון־לציון ניצבת לה חתולייה נפלאה הנושאת את השם אסי המעמיס. מדובר במקום שלא עושה עליכם טריקים. אין כאן חן, אין פה עיצוב אדריכלי מוקפד או גינונים מיותרים. אבל איך שיוצאים מהרכב, מתקרבים אל המקום, מבינים את הקסם. מריחים את העשן הסמיך באוויר, רואים את המנגל הגדול ואת האש הגלויה והפראית שרוחשת בתוכו - ולמרות החזות של המקום האוכל שלו הופך מזמין מאוד.
עמוד האש. על הגחלים איש חביב בשנות ה־50 ולצידו עוזר עם ההזמנות ילד בן 16, חביב אף הוא. האווירה משדרת ביטחון מקצועי מוחלט. התפריט שעל הקיר מציע קצת יותר מדי אופציות, מה שעלול לבלבל ולעייף את הסועד המצוי, אבל אנחנו לא נתנו לשפע הזה להסיט אותנו מהעיקר שלשמו התכנסנו: באנו בשביל הבשר והאש. הזמנו פיתה אחת עם שילוב של מרגז, קבב ופרגית ב־65 שקלים. ואת השנייה עם רצועות אנטרקוט, קבב ומרגז ב־69. איזו חגיגה.
שידור ישיר. הפילוסופיה הקולינרית כאן היא פשוטה, ישירה וכמעט פרימיטיבית במובן הכי טוב של המילה: לקחת בשר, לקחת ירקות, לצלות אותם על אש גלויה ואז לדחוף את הכול בכוח לתוך פיתה. הבשרים נשלפים מהמנגל, נקצצים לחתיכות גסות מאוד, מעורבבים בקערת נירוסטה לפני שהם נערמים בקרבי הפיתה. בלי הרבה אופציות של סוגי ומיני סלטים, אלא רק מה שצריך. מריחה של טחינה לימונית וסמיכה כמעט כמו חומוס, עגבניות קצוצות וקצת ירוקים. בצל, כרוב ופלפל חריף צלויים, והרבה־הרבה בשר. ולקישוט ממעל שליכטה טחינה ירוקה. התוצאה היא פיתה נפוחה שנעטפת ברדיד אלומיניום כמו באמריקה.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
פירוק מהיסוד. לפיתה עצמה, שהיא פשוטה ובסיסית מלכתחילה, לא היה לה שום סיכוי להכיל את כל השפע הזה. ההוכחה ניצבה ממש לידנו: חבר שישב בשולחן הסמוך פשוט ויתר על הקונספט הקלאסי של כריך, שלף מזלג מפלסטיק, והחל לאכול מהפיתה כאילו הייתה קערת חרס עמוקה. וזה מובן לחלוטין - המנה כל כך עמוסה ומוגזמת שבאמת אי אפשר בשום צורה לסגור עליה את הפה לביס נורמלי.
ביס מושלם. ואיזה ביס זה. הפרגית הייתה נהדרת, כל מה שפרגית צריכה להיות בספר החוקים של על האש: שמנה, בלי יותר מדי תיבול ועסיסית להפליא. עשויה נהדר, צלויה ופריכה מבחוץ ורכה מבפנים. לצידה, מגיע קבב מצוין עשיר בירוקים, שומן ותבלינים, נקניקיית מרגז אדומה חריפה ונוטפת שמן אדום וחריף שבועט בבלוטות הטעם, ונתחי אנטרקוט שמביאים איתם לעיסה בשרית מצוינת. טעים משהו מפחיד הדבר הזה. החריף, שמגיע ישר מהאש, חזק וחסר פשרות. זה מסוג החריפות הממכרת שגורמת לך לרצות להפסיק לאכול ובו בזמן מכריחה אותך להמשיך ולקחת עוד ביס. בצד זללנו חציל מטוגן וחמוצים פריכים שליוו את כל הסיפור בהצלחה. פתחנו כפתור, התרווחנו לאחור על כיסא הפלסטיק בשמש הנעימה ונהנינו מהרגע.
חוויית אוכל רחוב ישראלית, גולמית, פראית, אותנטית ומוגזמת לחלוטין, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים.