בבבלי מסכת פסחים כתוב "שׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח קֹדֶם לַפֶּסַח שְׁלוֹשִׁים יוֹם". אז זה לא בדיוק שלושים יום - קרוב יותר לארבעה ימים, והטור הזה לא בדיוק עוסק בהלכות הפסח, אלא במשהו שמזכיר יותר את והגדת לבנך, ומסורת, והעברת האבוקה מדור אחד למשנהו, ואנחנו נסתפק בכך.
באשקלון, ברחוב הומה ועמוס לעייפה בעשרות דוכנים של אוכל רחוב, כבר ב־1973 פתח סבא שלום ממן את מעורב ממן - מעורב ירושלמי אשקלוני. גם היום, 53 שנה אחר כך, כל הרחוב מריח כמו מעורב. העובדים, המתפעלים והבעלים של המקום הם כולם בני משפחת ממן. תחת עינו הפקוחה של האבא משה ממן וידו המקצצת של הבן עשהאל ממן, המקום מוציא עשרות בגטים נוטפים של מעורב מדי יום. הכול נעשה שם במקום, הבשרים מעובדים ונצלים שם, קציצות, פסטלים תפוח אדמה, כדורי פירה מטוגנים, רוטב לשקשוקה - הכול מבושל ומוכן בבלעדיות על ידי בני המשפחה. אפילו הבגטים נאפים במקום, ואם יצא במקרה שבגט ישב לו קצת יותר מדי זמן לפני שהפך לסנדוויץ' מעורב, הוא נפרס ומטוגן ומונח כנשנוש בבר הסלטים, כמו קצוות הפיתה בזעתר בפלאפליות.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
קבלת פנים חמה. מיד כשנכנסנו שאל אותנו אחד הממנים מה לשים בבגט, ולפני שהספקנו למצמץ כבר החזקנו בידיים בגט שמן ועמוס בדרך לשולחן. באמת ובלי הגזמות אנחנו מתזמנים את הביס הראשון שלנו תוך פחות מ־120 שניות מהרגע שנכנסנו לשם (אם כבר בלחמא עניא עסקינן).
בבגט ביקשנו טחינה, שני סוגי חריף - אחד אדום ומבושל, והשני ירוק חי עם חתיכות גסות של שום ולימון, סלט ירקות (לא היה סלט אחר מתאים), וכמובן הר נדיב של מעורב עם קורקבנים, בצל מטוגן, כבד עוף ורצועות חזה. הייתה אפילו האפשרות להוסיף תוספת של אשכי הודו לבגט ב־20 שקלים. אך ויתרנו עליהם, פשוט כי הם היו מעכבים לנו את האכילה בעשר דקות לפחות (ולנו כאמור הגיעו הכריכים לידיים לפני שהספקנו להתעטש מהריח), וכמובן בגלל הסיבה השולית שחצי מהנוכחים לא הסכימו לחשוב על זה אפילו.
בחריפות הזאת. הביס היה עסיסי, עשיר במגוון מרקמים שונים של צמיגות ורכות, שזו בעצם הייחודיות של מעורב ירושלמי. היו חתיכות דשנות יותר וחתיכות יבשות יותר, כיאה לערבוב שיושב על פלנצ'ה שחורה ושמנונית. הבשר לווה בהמון תיבול, אולי אפילו קצת יותר מדי, ובלט בו טעם שהזכיר תבלין שווארמה ביתית. כל סוג בשר בתערובת תרם את המיצים והשומנים שלו למעין בליל של תבשיל עסיסי ורטוב, אבל לא מימי. שני סוגי החריף הוסיפו כל אחד את תרומתו החשובה - האדום עם חריפות שעוטפת את הפה ויושבת יפה באחורי הגרון, והחריף החי הוסיף רעננות ומדי כמה ביסים הבליחו חמיצות ומרירות של לימון, שעשתה רק טוב לכל הסיפור. מנה דשנה ומשביעה כזו, יחד עם בקבוקון סודה, עולה 56 שקלים. וזה בהחלט מנה שלא יוצאים ממנה רעבים.
מנהג המקום. את המעורב אפשר לאכול כמובן גם בפיתה, שזו הרי ברירת המחדל של כל ירושלמי שאוכל מעורב. אבל אנחנו הלכנו על הבגט בהמלצת הממן הצעיר - אחרי הכול, באשקלון התנהג כאשקלוני. טעמנו גם מכדורי הפירה שהגיעו אלינו צהובים מאוד ולוהטים עד רמת כווייה בלשון. גם בהם התבלין השתלט על כל הטעם של חומר הגלם, אבל היה משהו נחמד בפצצת הכורכום הזו, וזה היה כמו לטעום אוכל הודי במקום הכי לא צפוי.
המקום אינו נושא בשורה קולינרית חדשה, למעורב יש טעם של מעורב לטוב ולמוטב, אבל אולי מי שמחפש למלא את כרסו בטעם קלאסי של פעם גם ככה לא מחפש חידושים גדולים.