טיילנו בדרום, הגענו מהמדבר בעונה החצי ירוקה שלו. יופי גולמי של מדבר פורח, ורצינו לקנח באיזו סעודה טובה. חיפשנו את עצמנו ברחוב הראשי של ירוחם, או לפחות זה מה שניחשנו שזה. דווקא היה מבחר לא קטן (אך גם לא גדול) של מקומות שראינו, אבל אף אחד לא הזמין אותנו להיכנס. אז חיפשנו רמז שיכניס אותנו לאחד מהם, והסימן הגיע. בהצצה לתוך ה"סומבררו" ראינו עיגול בצק נמעך בתוך מכונה ייעודית ועובר לפלנצ'ה מיוחדת, שם הוא מגשים את ייעודו ונהיה לטורטייה. אם יש בצק שנאפה במקום, הרי שזו התחלה מעולה, מה שימשיך משם - החלטנו לגלות. אז נכנסנו והסתכלנו בתפריט.
אחיזת עיניים. הדבר הראשון בו הבחנו היה תפריט מאוד נרחב: 17 מנות ו־13 תוספות. הפילוסופיה שלנו אוהבת בדיוק את ההפך, אבל עם ריח הטורטיות הטריות בנחירינו המשכנו קדימה בכל הכוח.
הזמנו אחד טורטייה קבב, אחד טורטייה מיקס כבש ואנטרקוט. בבחירת הגודל הם עושים שם טריק, במקום לתת גדלים סטנדרטיים של M, S או L, הם הציעו XXL, XL, L. הזמנו L וגילינו שהטריק הזה נשאר רק מודפס בתפריט, בפועל קיבלנו טורטייה די סמלית בגודלה. האדם שמאחורי הדלפק היה מאוד נחמד, נע ונד בין שתי פלנצ'ות - האחת מיועדת אך ורק לבצק הדקיק שיצא מן המעיכה והשני רק לבשר. הוא קצץ את הבשר על הפלנצ'ה עם שני שפכטלים עצומים, הוסיף אבוקדו, צ'ימיצ'ורי, שיפקה, כרוב לבן, בצל ועגבנייה והגיש לנו שני גלילים מהודקים היטב. עם השלל בידינו ובקבוק קטן של סודה התיישבנו בחוץ תחת גג מדשא סינתטי, ובנוף מולנו ניבט מתנ"ס ירוחם.
| צילום: סטודיו מקור ראשון
מספיק טוב. הציפייה מאוכל מקסיקני היא לפיצוץ. ערבוב עילאי של בשר וירק חי, חריף של צ'ילי לעומת מתיקות של פחמימה, רכות וצמיגיות יד ביד, ירוק חמוץ וטרי של ליים וכוסברה עם אדום עסיסי של בשר ושעועית, קשת מרהיבה של טעמים. אבל איך אומרים, כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. זה לא שזה היה לא טוב, זה פשוט לא היה זה. הבשר היה בסדר, כמו בשר טחון שנקבר תחת ערמה של תבלינים יבשים. לא היה זכר לא לכבש ולא לאנטרקוט, אולי כי הכול נקצץ באותו האופן ולא קיבל יחס בהתאם לסוג הנתח, אבל ממש לא היה אפשרי להבחין בין טורטיות הקבב והאנטרקוט לא בריח, וממש כמעט שלא בטעם. היה כיף שהטורטייה הייתה חמה וטרייה, אבל הבצק לא היה ייחודי בטעם ולא תרם לביס כלום. היה חסר ירק והאבוקדו היה לא טוב ולא מילא את התפקיד החשוב שהוטל עליו. כל הממרחים (הרבים) הגיעו מוכנים מהמפעל, בתוכם ממרח השיפקה שהיה נחמד, אבל הוא לא יכול היה להציל את כולם.
מחיר כבד. במקרה כזה יכול לסנגר רק המחיר, הרי אם דבר כזה היה עולה תשעה שקלים היינו אוכלים תשע טורטיות ונושקים את ידי העובדים. אבל כל טורטייה עלתה 40 שקלים, למנה קטנה ופחות משביעה מפיתה פלאפל. מבירור קצר הבנו שהמקום הוא חלק מרשת, וזה הסביר הכול. כשאוכל מיוצר באופן תעשייתי הטעם שלו בהתאם. וזה בסדר, לא כל מקום צריך להיות בטעם כמו כפות הידיים של אבואללה, אבל ההנאה מהאכילה הצטמצמה בהתאם. המגע האנושי חסר וזה מאוד הורגש. אין לנו תלונות על העובד הנחמד שגלגל את הטורטיות במיומנות, והגיש לנו אותן מהודקות וצרובות בצדדים לביס קומפקטי ולא מסורבל, אבל החוויה לא הייתה מה שציפינו כשראינו מבחוץ טורטייה נולדת לנו מול העיניים.